הבלאגן הכי מרגיע

נקודת מבט: רובי

התהלכתי לכיוון שולחן הפלפאף, החזקתי את הדמעות.
כל חיי האופציה היחידה מבחינתי הייתה בית רייבנקלו. זה היה הבית הכי טוב מבחינתי, כאילו אני הייתי היד ורייבנקלו הכפפה. בחיים לא לקחתי כאופציה את העובדה שלא אתקבל לבית רייבנקלו, זה לא היה הגיוני מבחינתי. הרי הפלפאף מטומטמים ואני לא, גריפינדור סתם בית של מתנשאים שחושבים שהם טובים יותר מכולם כשבפועל הם הולכים לגמור את חייהם כמוכרים בחנות ממתקים, וסליתרין מגעילים ואנוכיים. אבל רייבנקלו? אין שום דבר רע עם הבית הטהור הזה. רייבנקלו משתמשים בתבונה, מחשבה ושכל כדי לעשות החלטה. הם נחמדים אבל יודעים לבחור למי לא להיות נחמדים. רייבנקלו היה הבית המושלם.
התיישבתי בשולחן וניגשה אליי מישהי גדולה ממני בכמה שנים וגבוהה ממני בהרבה.
"היי! קוראים לי איימי, אני המדריכה של בית הפלפאף. ברוכה הבאה!" היא אמרה בחביבות יתר.
"היי," חייכתי אליה חיוך מאולץ. הסתכלתי הצידה וראיתי שעוד תלמידים בגיל שלי התמיינו להפלפאף.
"מה קורה?" שרה צצה מאחוריי והסתובבתי אליה. "איזה כיף שהתמיינו לאותו הבית!"
"כן," זייפתי התלהבות. "איזה כיף."
צפיתי בתלמיד האחרון מתמיין, לבית רייבנקלו כמובן, כי למה לא למיין את כולם חוץ ממני לרייבנקלו?
הארוחה התחילה ולקחתי לי קצת אוכל בצלחת כי לא הכנסתי כלום לפה כבר כמה שעות מההתרגשות.
"תוכל להעביר לי את האפונה?" שאלתי ילד שישב כמה מקומות ממני. הוא העביר לי את הקערה.
"ראיתי אותך ברכבת," הוא אמר, "לא?"
"לא זוכרת," נאנחתי.
"היי!" התפרצה שרה. "ראיתי אותך ברכבת מקודם!"
"כן! הוא אמר בזיהוי. נהדר, שישוחחו. שיחת הפלפאפים! מקסים. ברור שאני לא אמורה להיות בשולחן הזה כרגע ולא בשיחה הזאת.
"ראיתי את שתיכן," הוא פנה גם אליי. מישהי פנתה אל שרה אז היא הסתובבה אליה.
"אז," הוא המשיך את השיחה איתי. "איזה התרגשות! מחר לומדים!"
"כן," אמרתי. "אבל מבאס שלא התמיינתי לרייבנקלו כמו שרציתי."
"מאיזה גיל רצית להיות בבית רייבנקלו?" הוא שאל.
"גיל שבע בערך,"
"ובת כמה את עכשיו?"
"אחד עשרה."
"נו," הוא אמר. "זה ארבע שנים שרצית להיות בבית רייבנקלו. את הולכת להיות בבית הפלפאף למשך שבע שנים. כדאי לך להרוס את השבע שנים הבאות על בסיס ארבע שנים שנגמרו עכשיו?"
הסתכלתי עליו עמוקות בהרהור.
"שכחתי לשאול," אמרתי. "איך קוראים לך?"
"אית'ן."
"אני רובי." אמרתי. רציתי להמשיך את השיחה אבל אחד המדריכים בא ואמר שנגמרה עכשיו הארוחה והוא מראה לנו את חדר המועדון עכשיו. קמתי והלכתי עם כולם לכיוון שכולם הלכו. חיפשתי את שרה בעיניי בין הקבוצה הגדולה הזאת של האנשים.
"שרה," רצתי אליה כשסוף סוף מצאתי אותה.

"היי!" היא השיבה בשמחה. "איך אני מתרגשת לראות את חדר המועדון. אני מקווה שנהיה ביחד בחדר. את חושבת שאנחנו נבחר חדרים או שיבחרו בשבילנו?"
רציתי לענות אבל הגענו כבר לחדר המועדון. הוא היה מרחק קצר מאוד מאולם האוכל שזאת הייתה נקודה חיובית מצוינת עבורי, כי לא רציתי ללכת את כל הטירה הענקית הזאת כל בוקר רק כדי לאכול ארוחת בוקר. 
המדריך הצביע על תמונה והסביר לנו שצריך ללטף את האגס כדי להיכנס לחדר המועדון. שרה הייתה מאוד מופתעת, אבל אני לא, כי הייתי בעולם הזה כל החיים שלי. לא הבנתי מה כל כך מוזר, למרות שזה כן היה די מגוחך ללטף אגס. 
"זה חדר המועדון וכאן החדרים. עלו לימין לחדר של הבנות," אמר לנו המדריך, "ולשמאל לחדר של הבנים."
עלינו לחדר של הבנות ומאוד הופתעתי מכמה הוא יפה. המיטות נראו מאוד נוחות וביתיות, עם מצעים בגווני חום וכתום ווילון שסובב את המיטה בשביל פרטיות, המיטות נראו כאילו הן רק מחכות שמישהו יבוא ויישן עליהן. תפסתי מיטה וגיליתי שהמזוודה שלי כבר הייתה עליה מראש. שרה תפסה את המיטה שלידי. פתחתי את הווילון כדי לדבר איתה. 
"מרגש, לא?" היא אמרה עם עיניים נוצצות.
"נשב ביחד בשיעור שיקויים מחר?" 
נקודת מבט: מייסון

"שלושים ושבע ועוד וחמש נקודות," סיימתי את הבדיחה והילדים מסביבי התפקעו מצחוק. טראוויס הוא היחיד מחבריי שהשתבץ לבית רייבנקלו איתי. כולנו רצינו להשתבץ לבית גריפינדור. דניאל היחיד שבאמת השתבץ לגריפינדור.  קיידן והוגו השתבצו להפלפאף וזה נורא אכזב אותי, אבל שמחתי שלפחות אחד מהחברים שלי המשיך איתי באותו בית. לפחות אוכל להיות עם החברים האחרים בחלק מהשיעורים. התחברתי לכמה ילדים מהשולחן שלי ודיברתי איתם קצת כבר.
"ואם זה ייקח שלושה כפתורים?" המשיך את הבדיחה ילד שרק הכרתי בשם ארי.
הבנות היו עסוקות בשיחה משל עצמיהן אבל מדי פעם הן גלגלו אלינו עיניים ואמרו הערה על זה שהומור של בנים הוא מגוחך. לעומת זאת כמה בנות צחקו מהבדיחות שלנו וידעתי שאותן אני מעדיף. 
"הבנות בעולם משל עצמיהן, הא?" אמרתי בצחוק. 
"בואו נמתח אותן," אמר ילד שזיהיתי בשם מייק. הוא סיפר לנו את התוכנית שלו וכולם צחקו. התארגנו מהר לפי ההנחיות שהוא נתן תוך כדי וכשסיימנו נגענו קלות בכתפה של אחת הבנות כדי להסב את תשומת ליבה. היא הסתובבה ואחריה כל הבנות. 
"איו!" היא צעקה. כל הבנות הסתכלו עלינו בהלם בזמן שכולנו צחקו. עשינו מסיכת פנים מאפונה מעוכה מהולה בקצת מים ושמנו על העיניים מלפפונים חתוכים, בניסיון לצחוק על איך בנות מתפנקות בספא. הבנות כולן הסתכלו עלינו וגם תלמידים בוגרים יותר ותלמידים מבתים אחרים הסתכלו עלינו. נהנינו מתשומת הלב.
מורה התחילה להתקדם לכיווננו ומייד הורדנו הכול מהפנים שלנו, לפני שהיא תגיע. כשהיא הגיעה והתחילה לצעוק עלינו, היא לפתע קלטה שאנחנו בכלל נקיים והייתה מאוד מבולבלת לגבי מה שראתה. כולנו צחקנו כשהיא חזרה למקומה.
"הקשבה אליי!" צעק מישהו שגיליתי מקודם שהוא מדריך הבית וכולנו צחקנו עליו בגלל שהוא דיבר מאוד מצחיק וחשב שהוא מפחיד מישהו. "הארוחה נגמרה, תלמידי השנה הראשונה תבואו אחריי ואראה לכם את הדרך למועדון הבית שלנו!"
"מה, אנחנו בצבא?" צעק ילד וכולם התפקעו מצחוק, חוץ מהמדריך ההוא.
"אתם כנראה צריכים קצת קשיחות," כעס. "כי אני לא מתכוון כל השנה לרדוף אחרי המעשים המגוחכים שלכם!" 
עקבנו אחריו ועלינו במדרגות תוך כדי שאנחנו מריצים בדיחות. המדרגות היו אינסופיות. בסופן הגענו למן מסדרון כזה והיה פסל של ציפור שעמד במרכזו. המדריך ניגש ליד הפסל והתפקענו כולנו מצחוק.
"כדי להיכנס למועדון הבית אתם צריכים לפתור את החידה שהעיט יביא לכם," הוא אמר. "אתם ברייבנקלו אז אני מאמין שתצליחו, אבל אם לא אתם יכולים לבקש עזרה מתלמיד גדול יותר. אני אדגים לכם איך פותרים חידה." הוא הקיש שלוש פעמים על הפסל של הציפור.
"למה יש רגליים אבל הולך על הראש?" אמר הפסל.
"כינים," השיב המדריך המצחיק. הפסל זז ממקומו והציג במקומו מדרגות נוספות. תיפסנו עליהן עד שהגענו לחדר מלא בכורסאות, שולחנות ופינות למידה.
"זה חדר המועדון," אמר המדריך. "כאן אתם תוכלו להיות בזמנכם החופשי לפני ואחרי הלימודים. רק תלמידי רייבנקלו רשאים להיכנס לכאן. אסור לכם להכניס לכאן חברים שלכם מבתים אחרים, ולכם אסור להיכנס למועדונים של הבתים האחרים. וכאן," הוא הצביע על שני גרמי מדרגות קטנים. "מימין חדר השינה של הבנות, ומשמאל חדר השינה של הבנים. אסור לכם להיכנס לחדרים אחד של השני. ברור? אתם משוחררים ללכת לחדרי השינה שלכם ואם תצטרכו אותי אני בחדר המועדון."
הוא הסתובב וכולם צחקו. "אסור לכם להיכנס לחדרים אחד של השני. ברור?" חיקה אותו אחד הבנים שאני לא זוכר את שמם. 
עלינו לחדר השינה. הוא היה מחולק לשלושה חלקים שבכל אחד כמה מיטות, בערך חמש. רצתי לתפוס את המיטה הכי טובה, ליד החלון, הכי רחוק מהדלת. המזוודה שלי כבר הייתה שם. ארבעה ילדים נוספים שדיברתי איתם מקודם, בארוחה תפסו את המיטות האחרות. המיטות היו עם מצעים, שמיכה וכרית מראש. היו להם וילונות כתומים לפרטיות נוספת, בלילה. שמחתי שהיו את הווילונות האלה כי ייקח לי זמן להתרגל לישון עם בגדים, וזה ייתן לי הסתגלות בטוחה בלי שאגלה שמישהו הציץ לי בלילה. קיוויתי שמי שאיתי בחדר יהיו מצחיקים. יצאתי כבר לקאמפינג עם חברים שלי פעם אחת והם מרחו לי משחת שיניים על הפנים באמצע הלילה, שזה לא היה יותר מדי כיף אבל יהיה מצחיק אם נעשה את זה לאחרים. רק שלא יפריעו לי לישון כי כשאני לא ישן בלילה אני מתעורר בבוקר עצבני מאוד וזה לא נחמד לאף אחד. 
"היי!" אמר ארי, הילד ממקודם. "אז מחר בשיעור שיקויים נשב יחד?"

יצא לי פרק קצר במיוחד בלי כוונה. לא נורא. 
כל פרק יוצא לכם להכיר את הדמויות יותר אבל בעצם גם לי, אז לאט לאט אצליח ליצור את הדמויות עם אופי מסוים ואז הדברים יילכו ויהיו מעניינים.

הפרק הקודם