ויהי בימי שפוט הפלישתים

הוא הסיר את הברדס. "רעי היקר!" קרא אדם.

"אנוכי לא מאמין!" האיש הרנדומלי אמר בהתרגשות.

"מניין באת לכאן? אינך מרבה עבור בבית לחם." אמר לו אדם.

"מעסקי מהמלך, באתי לחפש אישה בשם שרה."

"המלך? מה חפץ לו בעבדים עבריים?"

"אייני יודע." ויאמר האיש. ותפחד שרה בקרבה.

"אזי בואה עימנו."

"אינני מבין."

"מה איננך מבין?"

"מי זו אישה זו?"

"שרה בת אלישע." אמרתי וסיפרתי לו בזריזות הקורות עימי ביום הלזה. הוא חבר טוב. הוא לא יסגיר אותה לבני כפתור.

"אם כך, אינני מעכב אותכם?"

"אכן, רעי היקר. אך ינעם לי אם תתלווני."

הרנדומלי ליווהם, ונכנסו למערות. "עוד ימים עשרה, נגיע לשילה." העיר אדם כבדרך אגב.

"כעת ננוח?" שאלה שרה.

"הלכנו רק עשרה פרסאות," הזכיר לה אדם.

"אז למה אנו נכנסים למערות?" שאלה.

"החיילים בכל העיר. הם יטבחו בי ברגע שימצאוני. ואני היחיד שיכול להביא אותך למקום מבטחים."

היא הינהנה, ואדם אמר, "עוד חמישה פרסאות יספיקו, להערכתי, להיום."

"בסדר," הפטירה בייאוש.

כעבור חמש פרסאות...

זה היה מעייף, הירהרה שרה.

"אנוכי מתכוון להישאר ער," אמר אדם, "עם כי כל מי שישאל ליבו ינוח כאן."

"אנוכי אכן צריכה מנוחה לראשי" אמרה שרה ונשכבה על הארץ.

"רעי הטוב, חפץ לך בשינה?" שאל אדם.

"אם שומר אתה אשמח, רעי. תודה לך."

הפרק הקודם		הפרק הבא