הבן המאומץ של בלטריקס

הבן המאומץ של בלטריקס

חלק ד'- זיכרון לקוח

זיכרון שלוש עשרה:

הזיכרון הזה הוא זיכרון שלא חיבבתי, כי הוא התחיל תקופה אפלה ביותר, תקופה שלא האמנתי שתבוא אי פעם, תקופה של בגידות.

מחתרת עוף החול חוסלה עד היסוד, הקימו לזכרה את האנדרטה לזכר הטיפשות הגדולה, אך אז, בשעת הקמת האנדרטה, עוד לא ידעו שהטיפשות הגדולה של מחתרת עוף החול היא לא הטיפשות הכי גדולה שיש.

זה היה נורא ואיום, לחשוב שהיה מישהו כל כך מרושע, כל כך חסר אחריות, כל כך מטומטם, כל כך איום ונורא, כל כך אכזרי, כדי לעשות זאת, כל כך חסר לב והיגיון, זה פשוט מחריד אותי, אם מישהו היה מספר לי על זה אני לא הייתי יכול להאמין לו מרוב שזה נורא, אך אני הייתי שם, ולכן אני יודע שהדבר הכל כך מחריד ומרושע הזה אכן קרה.

מישהו החליט לבגוד באדוני.

לא מדובר כאן במרד של קוסמים חסרי בינה, כמו מחתרת עוף החול, שמעולם לא הסכימו לקבל את האמת המוחלטת שאדוני הוא זה שצריך לשלוט בכל העולם ושאין עוד מלבדו, אלא אלה היו אוכלי מוות, הם, שהיו צריכים להיות הנאמנים ביותר לאדוני רב החסד הטוב והמטיב אשר אין אף אחד שידמה לו, דווקא הם החליטו לבגוד בו ולהשתלט על אנגליה במקומו.

הזיכרון הזה מטריד אותי ברמה כזאת שהייתי מעדיף לדלג עליו, אך זה בלתי אפשרי, כי הסיפור הזה הוא הרקע לפעם הבאה שבה הופעל הכוח שיש לי שאדוני לא יוכל להבין, ולכן אצטרך בכל זאת לכתוב את הזיכרון הזה על הטיפשות של אנשים מסוימים, שאדוני השפיע עליהם רוב טוב והם בחרו לבגוד בו ולהביא לסופו, אך בסוף הם הובאו אל סופם.

איך כל זה התחיל? קשה להחליט.

היו הרבה מאוד סימנים לכך שיש משהו לא בסדר בין כמה אוכלי מוות, אבל רוב הסימנים התגלו רק אחרי שכבר ידעת מה אתה מחפש, ובאותו הזמן אני עדין לא ידעתי מה אני מחפש.

זה היה בחופשת הפסחא של שנתי החמישית בהוגוורטס, אני הייתי בן 15 אז, והייתי בטוח ששום דבר לא יקרה במהלך החופשה, אך אז שמתי לב להתנהגות של דראקו.

למעשה, זה התחיל כבר זמן קצר לפני החופשה, דראקו היה נעלם לעיתים קרובות לכמה שעות, וכאשר הוא היה חוזר היה ניכר מגלימתו שהוא לא היה סתם כך בספריה, או בחממות, או בקומה השביעית, כפי שהוא טען, אך אז זה לא משך את תשומת לבי באופן מיוחד, כי הייתי בטוח שפשוט יש לו חברה, ולכן הוא מתחמק כל הזמן כדי להיות אתה, אני חייב להודות שכבר התחלתי לנחש ניחושים מי היא החברה של דראקו, הייתי די בטוח שזאת פנסי פרקינסון.

המעשים של דראקו התחילו להחשיד אותי רק כאשר הוא החל להיעלם גם במהלך החופשה, הוא היה נעלם מהאחוזה של משפחת לסטריינג' וחוזר רק כמה שעות אחר כך כשהגלימה שלו מרוטה כאילו הוא הסתובב לא מעט ביער, אז כבר היה בטוח לי שהאו לא פוגש איזו נערה, כי לא היה שום בית מגורים במרחק הליכה מאחוזת לסטריינג', אמי הקפידה על כך מאוד, ודראקו עדיין לא ידע להתעתק, כי הוא עוד לא היה בן 18, אז היה חייב להיות שמי שהוא נפגש אתו זה מבוגר.

אז התחלתי לחשוד שדראקו מאוהב באחת המורות של הוגוורטס, כי עוד לא יכולתי לנחש את האמת הכה מחרידה, וזאת הסיבה שהחלטתי לעקוב אחריו באחד הימים, כדי לגלות מי זאת, כך שאני אוכל לצחוק עליו לאורך שנים, בייחוד אם יתברר שצדקתי כאשר ניחשתי שהוא מאוהב בפרופסור קארו.

זה היה די פשוט לעקוב אחרי דראקו, למרות שהוא היה עצבני והביט כל הזמן לצדדים, כאילו הוא חושש שמישהו עוקב אחריו, אך הוא לא ראה אותי, כי אני הטלתי על עצמי לחש הנגזה ועפתי מעליו בעזרת המטאטא שלי, הוא לא חשב אפילו פעם אחת להביט למעלה, כך שייתכן בהחלט שלחש ההנגזה היה מיותר, באותו הזמן לא ידעתי את זה, אך אני עמדתי לגלות את אחד הסודות הכי גדולים באותו הזמן, את מסדר האכלנים, אותם אוכלי מוות נוראיים שרצו להרוג את אדוני.

דראקו צעד ביער שמקיף את אחוזת לסטריינג' עד שהוא הגיע אל מערה קטנה ונכנס לתוכה, נחתתי בשקט גמור ונכנסתי בעקבות דראקו, בקצה של המערה עמדה אבן שעליה חקוק הסמל של אוכלי המוות, דראקו נגע באבן בידו האחת, ואילו בשנייה הוא החזיק שעון והביט בו ובפתח המערה לסירוגין, מחכה לשנייה הנכונה וחושש שמא מישהו ייכנס למערה לפני שיגיע הזמן ויראה אותו, אני לא ידעתי מה בדיוק הוא עושה, אך החלטתי לעשות כמוהו, ולכן גם אני החזקתי באבן.

ואז השעון של מאלפוי השמיע צליל זהיר וכעבור שנייה הרגשתי תחושת משיכה, האבן הייתה מפתח מעבר וכעת היא הופעלה.

כשנחתנו היינו בתוך מרתף חשוך מעט שהואר עם אור סגלגל, זיהיתי את המרתף בקלות, זה היה המשרד של פרופסור קרקרוף, המורה לכוחות האופל בהוגוורטס, בין המורים היחידים שחיבבו את דראקו, וגם זה רק בגלל שלוציוס מאלפוי, אבא של דראקו, עשה פעם טובה לפרופסור קרקרוף.

המקום אליו הגענו בהחלט הפתיע אותי, לא דמיינתי לרגע שמפתח מעבר יכול לפתוח פתח ישירות אל הוגוורטס, תמיד הייתי בטוח שכמו שאי אפשר להתעתק אל הוגוורטס כך גם אי אפשר להגיע אליה עם מפתח מעבר, אך זה התברר הרגע כטעות.

אני ודראקו לא היינו היחידים שהגיעו עם אבן כזאת, כחמישים אנשים הופיעו בחדר הזה ביחד, כל אחד מהם נוגע באבן שנמצאת על מעמד בשבילה, חלקם הסתירו את פניהם, אך אחרים לא טרחו לעשות זאת, וכך גם דראקו, בין שאר האנשים זיהיתי בקלות את האחים קארו, את רודולף ואת ת'יקנס.

פרופסור קרקרוף עמד בחזית המשרד שלו וקרא את כל השאר לסדר, מתברר שהוא היה המנהיג שלהם, אני נצמדתי אל הקיר כדי שהם לא ישימו לב אליי והאזנתי לדבריהם, וכך נודעה לי המזימה הנוראית שלהם להרוג את אדוני יחד עם הנאמנים לו ביותר, היו להם שישה מטרות שהם תכננו להרוג, הראשון היה אדוני, השני הייתה אמי, המשרתת הנאמנה ביותר של אדוני, חוץ מזה היו גם המנהל של הוגוורטס- רגוליוס אוגוסטוס בלק, סגן שר הקסמים- יאקסלי ובני הזוג דולוחוב.

אני הייתי מזועזע כל כך מהרעיון הנורא הזה שביטלתי ברגע את לחש ההנגזה והתחלתי לצעוק עליהם איך הם מעיזים לחשוב על דבר כזה נורא, כזה מזוויע, כזה מפלצתי, כזה מבעית, כמובן שתוך כמה שניות שותקתי ונקשרתי שוכב אל אחד השולחנות, בזמן שהם דנו מה לעשות אתי, הם לא העזו להרוג אותי כי הם שמעו על מה שקרה לברטי קראוץ' הבן, לא היה מי שלא שמע על זה.

בסופו של דבר הם החליטו למחוק את כל זיכרונותיי האחרונים ולהחזיר אותי אל היער שליד אחוזת לסטריינג', לא יכולתי לתת לזה לקרות, היה אסור שהם יבצעו את זממם ויהרגו את אדוני, היתי מוכן לעשות הכול כדי לעצור אותם, כולל להרוג אותם בידיי החשופות, אך אני הייתי משותק וכבול לשולחן.

ניסיתי להתנגד לשיתוק בכל כוחי, אך ללא הצלחה, השיתוק היה יותר חזק ממני, בסוף נכנעתי בצער, לא הייתי מסוגל להציל את אדוני, הוא ימות.

או לפחות זה מה שחשבתי אז, כי כמה שניות אחר כך התפוצצה דלת המשרד של פרופסור קרקרוף ומבעד לחור נכנס לא אחר מאשר אדוני בכבודו ובעצמו כשמאחוריו קבוצה של אוכלי מוות, האכלנים המבועתים ניסו להילחם באוכלי המוות, והאוויר רחש לחשים, אך אוכלי המוות ניצחו עד מהרה והרגו את כל האכלנים.

במהלך הקרב גיליתי שהשיתוק שהוטל עליי התפוגג, מה שאמר שמי שהטיל אותו נהרג, ולכן, ברגע שכל האכלנים הובסו התחלתי לבקש שיתירו אותי מכבליי, אמי, שהייתה בין אוכלי המוות מיהרה להתיר אותי ועזרה לי לקום, אך אדוני נעץ בי מבט ארוך, ידעי שהוא חושד שאני גם הייתי אחד מהאכלנים.

יומיים אחרי זה הוזמנתי אל משרדו של אדוני, אני קורא לזה הזמנה, אך יותר מדויק לקרוא לזה זימון, כי להזמנה של אדוני אסור לסרב.

במהלך היומיים האלו סיפרתי את הסיפור המלא לאמי, אך היא לא האמינה לי לגביו, כי כאשר חזרנו לאחוזה שלנו, דראקו כבר חיכה לנו שם, הוא הצליח להינצל בדרך כלשהי מהטבח באכלנים והספיק גם להגיע לאחוזת לסטריינג' לפנינו, אני משער שברגע שאוכלי המוות פרצו למשרד של פרופסור קרקרוף, דראקו ניצל את המהומה וברח משם בעזרת האבן שהייתה מפתח מעבר חזרה לאחוזה, אך אני לא יודע מה באמת קרה שם.

כשהגעתי אל אדוני, הוא האשים אותי בכך שבהתחלה עזרתי לאכלנים, ושרק בסוף התחרטתי ולכן הם קשרו אותי, כי הוא לא מצא שום הסבר אחר לכך שהגעתי לשם לפני אוכלי המוות, הדבר הזה באמת בייש אותי, שאדוני ככה לא בוטח בי ומעלה על דעתו שאני יכולתי לבגוד בו, אני הרי משרתו הנאמן ביותר, אך לא היה לי מה לעשות כנגד זה, ולכן סיפרתי לו את האמת.

ראיתי על אדוני שהוא לא באמת מאמין לי, אך הוא נותן לי הזדמנות ליהנות מהספק, דבר די נדיר אצל אדוני, אבל אני הייתי מצב מיוחד, בגלל הכוח שהיה לי שאדוני לא יכל להבין, ולכן הוא ויתר לי, אבל ליתר ביטחון הוא הצמיד לי שומר שישגיח עלי, באותו הזמן עוד לא ידעתי שזה שומר.

"תענוד את זה תמיד." אמר לי אדוני ושלף מהאוויר תליון די גדול תלוי על שרשרת, על התליון היה חרוט נחש קטן בצורת S, הסמל של סלאזר סלית'רין, לא ידעתי למה אדוני רוצה שאעשה זאת, אך על דברי אדוני לא חולקים ולא מערערים, ולכן לא שאלתי כלום, אלא ישירות ענדתי את התליון, ומאז לא הורדתי אותו ממני אפילו לשנייה, גם עכשיו הוא תלוי על חזי, אבל עכשיו אני יודע עליו הרבה יותר מבעבר.

כיום אני יודע שזהו התליון של סלית'רין, אני גם יודע שזהו הורוקרוקס של אדוני, אך אני מקדים את המאוחר, כי את כל זה עוד לא ידעתי באותו הרגע שבו אדוני נתן לי לענוד את התליון לראשונה.

כאן מסתיים הזיכרון הזה, וזה טוב, כי הזיכרון הזה אמור להיות רק רקע לזיכרון הבא, והנה הוא ארוך יותר מכמה מהזיכרונות האחרים שכתבתי, אך אין מה לעשות, אדוני ביקש ממני לרשום כל זיכרון חשוב שעולה בדעתי וזה בדיוק מה שאני עושה.

וכעת הגיע הזמן לעבור לזיכרון הבא, הזה שבו הופעל שוב הכוח שלי שאדוני לא יכול להבין, הפעם מי שהפעיל אותו היה דראקו, אך את זה נשאיר לזיכרון הבא.

זיכרון ארבע עשרה:

אינני יודע בברור מתי התחיל השיגעון של דראקו, אני חושב שהמקורות שלו נעוצים עוד במוות של אמו נרקיסה, אך אלו רק מחשבותיי, מה שאני כן יודע זה שהטריגר לשיגעון, מה שגרם לו להתפרץ בכל הכוח היה העינויים שאדוני עינה אותו אחרי שסיפרתי לו שדראקו היה חלק מהאכלנים, דראקו חזר אלינו לאחוזת לסטריינג' עם מבט נורא בעיניים, אז הוא כבר היה משוגע לחלוטין, אך אף אחד לא האמין לי לגבי כך.

דראקו האשים אותי בכל מה שעבר עליו, למרות שאני רק מילאתי את צו מצפוני כאשר גיליתי הכול לאדוני, ולכן הוא ניצל כל הזדמנות כדי להתנכל לי, ובגלל שגעונו ההתנכלויות שלו היו נוראיות, עד כדי כך שבסוף הזמנתי אותו אל דו קרב.

דו קרב של קוסמים זה דבר ראוי לציון, זו הדרך המועילה ביותר לפתור סכסוכים, אחרי זה אתה כבר לא צריך לדאוג שהשני יפריע לך יותר, כי דו קרב של קוסמים הוא דו קרב לחיים או למוות, כך לימדה אותי בלטריקס אמי כבר מגיל צעיר, וזה מה שאני ודראקו עשינו, קבענו דו קרב לחיים או למוות.

הסיום של הדו קרב הזה היה בלתי צפוי, והכוח שלי, זה שאדוני לעולם לא יוכל להבין, הופעל בו שוב, אך לא זה היה הדבר הבלתי צפוי, אלא הדבר הבלתי צפוי היה שאני הפסדתי, או לפחות, הייתי מפסיד אלמלא הכוח שלי, אך אני מקדים מעט את המאוחר, נחזור לזה עוד כמה שניות.

גם אני וגם דראקו הסכמנו בקלות לדו קרב, כי כל אחד מאיתנו היה בטוח לחלוטין שהוא זה שיגבור על השני ויהרוג אותו, כי שנינו היינו חזקים מאוד, ושנינו התאמנו הטלת קללות כבר מגיל צעיר, אני הייתי בטוח שיש לי יתרון על דראקו, כי אני למדתי אצל האחות המוכשרת יותר- בלטריקס, מאז ומעולם, ואילו הוא התחיל את לימודיו אצל אמו נרקיסה, האחות הפחות מוצלחת, ורק אחרי מותה עבר ללמוד אצל בלטריקס אמי.

הייתי כל כך בטוח בניצחוני, עד שלא הצלחתי להאמין לכך שקללת אבדה קדברה של דראקו פגעה בי, אך זה מה שקרה, קרן אור ירוקה, הקללה ההורגת, בקעה משרביטו של דראקו ופגעה לי ישר בלב, אפילו לא הספקתי לנסות להתחמק ממנה, אני הפסדתי.

הבעיה היחידה הייתה שכאשר קמתי מהקרקע, אני עדיין הייתי חי, אבל את דראקו לא ראיתי בשום מקום, וכל האזור שהוא עמד בו מקודם היה נראה כאילו הוא התפוצץ שם.

זה לא היה הגיוני.

הקללה ההורגת פגעה בי.

אני אמור להיות מת.

אז למה אני חי?

מה בדיוק קורה פה?

הייתי מבולבל, לא ידעתי מה הולך פה, אז הלכתי לחפש את דראקו, חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי אך הוא לא היה בשום מקום, הוא גם לא הגיע לארוחת הערב, וגם כאשר אמי חיפשה אותו אצל קוסמים ומכשפות אחרים, הוא לא היה שם, ולכן נאלצתי לפנות אל אדוני בבקשת עזרה.

כבר בשנים הראשונות של אדוני כשר הקסמים הוא הקים רשת קסם שמאפשרת לו לדעת את מקומו של כל קוסם ומכשפה ברחבי אנגליה, אך הוא היה היחיד שיכל לגשת אליה, ולכן נאלצתי לפנות אליו כדי שיאתר לי את דראקו.

מה שלא לקחתי בחשבון זו העובדה שאדוני ישאל אותי למה לו לעשות לי טובה ולאתר את "הטמבל הבלונדיני הזה", ציטוט שלו, לא שלי, ולכן נאלצתי לספר לו את כל מה שקרה, כי לא יעלה על דעתי שאני אשקר לו.

כשאדוני שמע את הסיפור, יכולתי לראות שעל פניו עלה מבט תאוותני, הוא רצה לדעת לא פחות ממני איך שרדתי את הקללה ההורגת, כי מטרתו הייתה מאז ומעולם להשמיד את המוות, והקללה ההורגת היא הייתה ייצוג של המוות, אי אפשר לעצור אותה, אפשר רק להתחמק ממנה, וגם זה לא תמיד.

הייתי בטוח שהוא יפעיל מיד את רשת הקסם, אך במקום זה הוא ביקש ממני לתת לו את התליון של סלית'רין שענדתי ללא כל הפסקה מאז אותו שאדוני נתן לי אותו, כמובן שמיד מילאתי את בקשת אדוני והחזרתי לו את התליון.

במהלך הזמן שענדתי את התליון ניסיתי לפתוח אותו כמה פעמים, אך ללא הצלחה, וכעת אדוני השמיע רק כמה לחשושים שהזכירו לי קול של נחש והתליון נפתח מעצמו, ציפיתי שבפנים יהיה משהו מדהים, שבגללו אדוני רצה שאענוד את התליון, אך בפנים היו רק שתי חלונות זכוכית שמתחתם לא היה כלום.

או כך לפחות חשבתי בשנייה הראשונה, כי כעבור כמה שניות אדוני השמיע לחשושים נוספים, ומהחלונות האלו בקעה דמות שנראתה בדיוק כמו אדוני, רק קצת יותר יפה, בכל זאת אדוני כבר היה מבוגר ואילו הדמות נראתה בערך כמו שהוא היה נראה בתמונות מלפני עשרים שנה, אלו שאמי שומרת באלבום הפרטי שלה.

כמה לחשושים נשמעו בין אדוני ובין הדמות הצעירה שלו, רק אז קלטתי שמדובר בלחשננית, שפת הנחשים, היכולת השמורה לבודדים בלבד מצאצאי סלאזר סלית'רין עצמו, לא התפלאתי שיש אותה לאדוני.

ואז הדמות הצעירה של אדוני החלה להשתנות, היא כבר לא הייתה דמות אדם, במקום זאת היא הפכה לתיאור תלת ממדי של הקרב שלי ושל דראקו, אין לי מושג איך אני הופעתי בתמונה, הרי התליון היה עלי, אבל אני מניח שהיה מעורב בזה איזה כישוף שהוא מעבר להבנתי.

צפיתי בדו קרב מבחוץ, ויכולתי לראות שיותר מפעם אחת כמעט הצלחתי להרוג את דראקו והוא ניצל בעור שיניו, בעוד שאני הייתי במצב הרבה יותר טוב ממנו, אך זה לא הועיל לי כאשר הקללה ההורגת פגעה ישר בלב שלי.

צפיתי בתדהמה איך הקללה ההורגת פוגעת בי ואז ניתזת חזרה אל דראקו ומפוצצת אותו, זאת הייתה הפעם השלישית שבה הכוח שלי פעל, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא פעל כך, מציל אותי מהקללה ההורגת, אני הייתי האדם הראשון אי פעם שידוע עליו ששרד קללה הורגת.

אני הייתי הילד שנותר בחיים.

כמובן שאדוני אסר עלי לגלות על כך למישהו, אפילו לאמי היה אסור לי לומר משהו על כך, אך היות שזה יומן לעצמי בלבד, אז מותר לי לכתוב את הסוד הזה, שרדתי קללה הורגת.

לפני שאדוני אמר משהו, פשטתי את חולצתי וחשפתי את המקום שבו הקללה פגעה בי, זה היה בערך מעל הלב, אדוני שלח את ידו כדי למשש את האזור, אך חזר בו במהירות ברגע שהוא נזכר מה יקרה לו אם הוא יגע בי, ובכל מקרה הוא לא באמת היה צריך לגעת, כי את הצלקת היה אפשר לראות בקלות.

כן, הייתה לי צלקת, צלקת שהופיעה במקום בו פגעה בי הקללה ההורגת. צלקת בצורת ברק.

אדוני היה היחיד שהראיתי לו את הצלקת אי פעם, ומאז דאגתי שאף אחד אחר לא יראה אותה, בעזרת שילוב של מעט איפור עם כמה לחשי טשטוש, ואף אחד, כולל אמי, אפילו לא חשד שיש לי שם צלקת.

לפני שאדוני שחרר אותי, הוא החזיר לי את התליון והורה לי שוב לענוד אותו ללא הפסקה, וזה מה שאני עושה, כפי שכבר כתבתי, וכעת הוא עדיין תלוי לי על החזה, אבל כעת אני מסוגל לפתוח אותו, זה אמנם לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לחקות בדיוק את הלחשושים שאדוני השתמש בהם כדי לפתוח את התליון, אך בסוף הצלחתי לחקות אותם ואני מסגל לפתוח את התליון מתי שאני רוצה.

אחרי זה היו רק כמה סידורים קטנים שהיה צריך לעשות כדי להעלים סופית את כל הסיפור, אדוני לא אמר לי מה הם הסידורים הללו, ואני לא שאלתי, כי לא שואלים שאלות את אדוני, הסידור היחיד שכן היה ידוע לי עליו זה ההסבר להיעלמות הפתאומית של דראקו.

זה קרה יומיים אחרי פגישתי עם אדוני, הוא זימן אותי ואת בלטריקס אמי לגשת אליו, כאשר נכנסו אליו האו הודיע לנו ביובש שדראקו מת במשימה שאדוני שלח אותו לעשות אותה, זה כל מה שאדוני אמר לנו, וכך הגיע סופה של משפחת מאלפוי, לא שהצטערתי על כך, כי אני לא חיבבתי אף אחד מהמאלפויים.

זיכרון חמש עשרה:

הזיכרון הזה קרה כשנה לפני שנולדתי, כאשר אמי עוד הייתה צעירה, זה בכלל לא זיכרון שלי, אלא זה זיכרון לקוח.

הזיכרון הזה לקוח מסוורוס סנייפ, הבוגד הנאלח, זה שניסה להסגיר את אדוני לדמבלדור.

הזיכרון הזה נלקח ממנו עוד לפני שהתגלה שהוא בוגד ונמחק ממנו לחלוטין, כך שהוא לא יכל לספר עליו לדמבלדור למרבה המזל.

למעשה, הזיכרון הזה לא כל כך קשור ליומן הזה, כי היומן הזה עוסק בזיכרונות שקשורים לכוח שלי, ואילו הזיכרון הזה עוסק דווקא בכוחות של אדוני, אך אני בכל זאת אביא אותו, כי הזיכרון הזה הוא שהסביר לי שהתליון של סלית'רין הוא הורוקרוקס של אדוני, והוא גם הסביר לי מה זה הורוקרוקס.

אמנם הזיכרון הלקוח הזה מבחינה כרונולוגית קודם לכל הזיכרונות שכבר כתבתי ביומן, אך אני בכל זאת אביא אותו רק פה, כי רק פה הראו לי אותו.

הכול התחיל כאשר באחד הימים אמי, בלטריקס, ראתה אותי פותח את התליון של סלית'רין שאדוני הורה לי לענוד תמיד בעזרת לחשננית, לא שאני יודע לחשננית, אלא שפשוט חיקיתי את הקולות שאדוני השמיע כדי לפתוח את התליון.

כאשר אמי ראתה את הדמות של אדוני בוקעת מתוך התליון, היא מיד הבינה שזה אחד ההורוקרוקסים של אדוני, היא אמרה לי לשמור עליו היטב, כי יש רק שישה כאלו וזה כבוד גדול לשמור על אחד כזה, כבוד שגם היא זכתה לו, כי בכספת שלה בגרינגוטס היא שומרת על הורוקרוקס נוסף- ספל מזהב עם עיטורי גיריות, שיום יבוא ויהיה תחת אחריותי.

כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לשאול מה זה בדיוק הורוקרוקס, ולכן אמי נתנה לי לראות את הזיכרון הזה, כי הוא מסביר מה זה הורוקרוקסים, וכך גיליתי מה זה הורוקרוקסים, אז קדימה הגיע הזמן לכתוב את הזיכרון הזה

הזיכרון מתחיל בחדר קטן בו יושבים אמי וסוורוס סנייפ, הבוגד הנאלח מוצץ הדם הזה נראה מעט מוטרד, ואמי נראית מבלובלת, היא עוד לא יודעת מה הוא רוצה ממנה.

"מה קרה, סוורוס?" אמי עדיין לא ידעה שהוא בוגד נאלח שליבו שחור מרוב רשע, ולכן היא התייחסה אליו כרגיל. "למה הטרחת אותי עד לפה? אתה יודע שאני עסוקה מאוד."

"ראיתי היום משהו שזעזע את האמונה שלי באדון האופל." סוורוס נעץ את מבטו באמי, מיוסר. "הוא כבר לא אדון האופל יותר, הוא אדם אחר."

"מה אלו השטויות האלו?" אמי בהחלט כעסה, זה פשוט לא יעלה על הדעת שמישהו יעז לפקפק באדון האופל.

"הייתי היום במשרד שלו וראיתי אותו יוצר הורוקרוקס! אבל הוא עשה את הגרוע מכול, הוא הפך את עצמו להורוקרוקס!"

"תסביר את עצמך." בלטריקס נשענה אחורה על כסאה ונעצה מבט חודר בסוורוס. "מה זה הורוקרוקס?"

"כישוף נורא שאפילו קוסמי אופל מחשיבים אותו למרושע מדי עבורם, כי הוא קורע פיסה מהנשמה שלך וטומן אותה בתוך חפץ, כך שהיא תישמר בו ואתה תהפוך לבן אלמוות, כל עוד החפץ שבו שמורה הנשמה שלך נותר שלם."

"אז למה שזה יהיה מרושע בשביל קוסמי אופל? זה נשמע מעולה, מי לא היה רוצה אלמוות?" בלטריקס הרימה גבה אחת בלגלוג על סוורוס.

"כי זה מעוות את הנשמה שלך, גם את החלק שקרעת וגם את זה שנשאר אצלך," סוורוס נשמע מודאג, הוא ידע שיש סיכוי לא קטן שבלטריקס תמסור אותו לאדון האופל שיהרוג אותו בעינויים על כך שחשף את הסוד הזה. "אחרי פעם אחת שהטלת את הכישוף הזה, הכוחות שלך נחלשים, גם כוחות הקסם וגם כוחות הנפש."

"זה מחליש את כוחות הקסם?" בלטריקס רצתה לברר שהיא שמעה נכון.

סוורוס קם מכיסאו והתחיל להסתובב בחדר. "כן, זהו מחיר האלמוות, ואדון האופל נחלש כך כבר כמה וכמה פעמים, כי יש לו כבר חמישה הורוקרוקסים מוחבאים ברחבי העולם."

"ואיך זה קשור אלי ואליך?" בלטריקס כיוונה את שרביטה אל סוורוס. "או שאתה סתם מנסה להפיל אותי מעמדתי כעוזרת האישית של אדוני?"

סוורוס בלע את רוקו, בהחלט מאוים מבלטריקס, אמי תמיד ידעה איך לאיים על חדלי אישים. "לא, לא."

"אז?" הגבה השנייה של אמי עלתה גם היא וקצה השרביט המשיך לעקוב אחרי סוורוס.

"זה בדיוק מה שאמרתי לך מקודם. הוא חשב שהוא הצליח למצוא דרך לעקוף את דעיכת כוח הקסם בכך שהוא יהפוך את עצמו להורוקרוקס," סוורוס הסתובב ברחבי החדר, ראו עליו שהוא לחוץ. "אבל הוא לא לקח בחשבון שזה אומר שכעת יש בתוכו שתי נשמות, כל אחת מהן מעוותת יותר מהשנייה והן נלחמות על השליטה בו."

"נו ו...?" לא נראה שמשהו מדבריו של סוורוס הפריע לאמי.

"זה אומר שהוא כבר לא אדון האופל, הוא יצור מוזר שנשלט על ידי הדחפים שלו בלבד, אין בו יותר טיפת היגיון, רק הדחפים והמאבק בין שתי תודעות מעוותות." סוורוס נעשה נואש, מנסה לשכנע את בלטריקס בצדקתו.

"שטויות, אני מכירה את אדון האופל יותר טוב מכולם ואני יכולה לומר לך בבירור שהוא לא השתנה כלל ממקודם."

"אבל בלטריקס..." קולו של סוורוס הפך למתחנן.

מבטה של בלטריקס הפך לאפל. "שקט. נמאס לי מהשטויות שלך. יש לך עוד מידע על ההורוקרוקסים, או שכבר אמרת הכול?"

"היו רק שתי תופעות לוואי לכך שאדון האופל שיקע את נשמתו חזרה בתוכו," נראה שדיבור על מידע טכני הרגיע את סוורוס, כי זה היה האזור החזק שלו. "הוא הפך עכשיו לבן אלמוות מושלם, כי עכשיו אי אפשר להרוס את הכלי שבו מוחזקת הנשמה, כי הוא שמור על ידי הרסיס השני של הנשמה שגם נמצא באותו הכלי."

"אז אתה אומר שכעת אדון האופל הוא בן אלמוות חסין פגיעות לחלוטין?"

"כן." סוורוס הנהן בהתלהבות, נראה שהוא בהחלט התרשם מזה. "הפגם בהורוקרוקסים היה שברגע שהכלי הושמד היית מאבד את האלמוות, אך כעת הוא לא יכול לאבד את האלמוות, כי הכלי עצמו מוגן על ידי האלמוות."

בלטריקס נותרה קרה, היא לא התרגשה זה כמו סוורוס, "ומה הדבר השני?" שאלה.

"אה, הוא לא יכול יותר ליצור הורוקרוקסים, זה היה האחרון שלו." סוורוס הניף את ידו בביטול. "את יודעת, זה שיש לו שתי נשמות מבטל את היכולת לקרוע אחת מהן, וכל השאר."

בלטריקס לא הנידה עפעף למרות דבריו. "טוב, עכשיו, אחרי שסיפרת לי הכול, אני צריכה לקחת ממך את הזיכרון הזה."

"מה?" סוורוס הסתובב אליה בתדהמה, אך זה היה מאור מדי.

"אובילוויטה!" קראה אמי והזיכרון הזה נלקח מסוורוס, בסוף הזיכרון עוד נלחשו מילים שהיה קשה לזהות אך אני הצלחתי. "אדוני עלול להרוג אותי אם הוא יגלה שאני יודעת על ההורוקרוקסים שלו."

זאת הסיבה שמעולם לא הזכרתי את הזיכרון הזה בפני מישהו, אפילו עם אמי לא דיברתי על זה, לא רציתי לסכן אותה.

אזהרה מראש- אני אעלה את פרק 5 "הזיכרון האחרון" רק בעוד הרבה מאוד זמן, אז אם אתם רוצים לדעת כשהוא מגיע כדאי שתירשמו לפאנפיק

הפרק הקודם