חצי תאומים

אזזזז… הי! דבר ראשון, רציתי להגיד כמה דברים:

אחת: יש לי סיבוכים בכתיבה. ובגלל זה, יכול להיות שיהיו פרקים שכתובים בגוף ראשון, ופרקים אחרים שכתובים בגוף שלישי 

(מספר יודע כל). 

שתיים: אני רוצה להודות לכל אלה שהגיבו בפרקים הקודמים, זה ממש משמח אותי. 

שלוש: הפרק הזה מוקדש לrjl, שלמרות שהיא הגיבה בפרק הראשון, התגובה שלה הייתה בעיניי הכי יפה מכולן. (וכמו שהיא 

אמרה, זה לא משנה איפה היא מגיבה. העיקר שהיא מגיבה.) אני מתנצלת אם את/ה בן, פשוט יותר נוח לי לכתוב בלשון נקבה

כי אני בת.

ארבע (ואחרון): אני רוצה להתנצל. אני כותבת את הפאנפיק הזה מהטלפון, ולכן לרוב לא יוצא לי להבין כמה הפרקים יוצאים 

קצרים. אז לכל מי שמתלונן, תדעו שזו לא אשמתי ושאני ממש מנסה לעשות את הפרקים ארוכים יותר.

חמש: כן, אני יודעת שאמרתי שארבע הוא האחרון, אבל נזכרתי בעוד משהו שממש חשוב לי להגיד. תודה. לכל מי שקורא את 

הפאנפיק הזה. 

זהו, סיימתי לחפור. הנה הפרק.

נ.מ לילה

ברחתי מהבית לפני שבועיים. זה בסדר, כי עכשיו חופשת הקיץ, אז אני לא בהוגוורטס.

למרות… שלברוח מהבית זה אף פעם לא בסדר. 

בכל אופן, זה לא היה כל כך קשה. לא כמו שחשבתי שזה יהיה. לקחתי תרמיל קטן, עם קצת כסף, התמונה, והשרביט שלי. למרות 

שיש לי תחושה שאני לא אזדקק לו יותר. 

לפני יומיים בערך פגשתי ילדה. גם היא ברחה מהבית. היא בערך בגילי, וקוראים לה סופי. יש לה שער בלונדיני, ועיניים חומות, והיא 

די (מאוד) יפה. היא נראתה די מבולבלת כשפגשתי אותה, וכששאלתי אותה מי היא, היא שאלה אותי באיזו שפה אני מדברת. לפי מה 

שהבנתי עד עכשיו, היא מחפשת משהו. אני לא יודעת מה, אבל בינתיים אנחנו הולכות ביחד. 

אני מקווה שכל אחת מאיתנו תמצא את מה שהיא מחפשת.

נ.מ סופי

אזזז… כן. אני ברחתי לערים האסורות. אז מה? עשיתי את זה מאה פעמים בעבר. אומנם לא היה לי כל כך קל להתחמק מסנדור, אבל 

זה שווה את זה. פשוט… הייתי צריכה קצת זמן לבד. הבעיה היחידה היא, שלא חשבתי על מקום ספציפי בזמן שהשתגרתי. אז הגעתי 

למנהטן. או ניו יורק, איך שאתם רוצים לקרוא לזה. (הערת הכותבת: אני לא בטוחה איפה מחנה החצויים)

אני ועוד ילדה אחת שפגשתי, הגענו למין גבעה כזאת, והתכוונו להעביר שם את הלילה.

אבל כשעלינו על הגבעה, ראינו משהו מדהים. זה היה מין מחנה כזה, אבל… לא נורמלי. לא לאלפים, ובטח שלא לבני אדם.

״וואו,״ אמרתי, והסתכלתי עליה. היא נראתה בהלם. היא הסתכלה עלי חזרה. ״אולי נרד, ו, את יודעת, נשאל את הילדים שיש שם מה 

זה המקום הזה?״ היא שאלה בעיניים בורקות. 

הססתי. אבל היא נראתה כל כך נרגשת מהרעיון… יכולתי לתת לה לרדת לבד, ולחכות פה על הגבעה, אבל מה אם זה מסוכן? למרות 

שהכרתי אותה רק כמה שבועות, לא הייתי יכולה לשאת את האשמה אם משהו יקרה לה רק בגלל שאני השתפנתי. ״בסדר,״ החלטתי, 

והסתכלתי אליה. 

ירדנו למטה, ומלא ילדים הסתכלו עלינו בחשד. שמעתי מישהו ממלמל משהו על מפלצות. רציתי לשאול אותם מה זה המקום הזה, אבל 

לילה (הילדה השניה) הקדימה אותי. ״הי,״ היא אמרה, בחיוך רחב. לא הבנתי איך היא מצליחה להיות כל כך רגועה. ״אמממ… מה זה 

המקום הזה?״ היא שאלה, מצפה באמת ובתמים לקבל תשובה. טוב, אז התשובה שלה הייתה שרוב הילדים שם שלפו כלי נשק: חניתות, 

פגיונות, חרבות, קשתות. וכולם עשויים מסוג כלשהו של… ארד? 

ואז שמעתי קול של נער אומר: ״רגע!״ כמה ילדים זזו, ואז יכולתי לראות אותו. היה לו שער בלונדיני ועיניים כחולות, והוא החזיק חרב זהב 

בידו. (הערת הכותבת: לג׳ייסון יש משקפיים? ואם כן, אז הוא מרכיב אותם כל הזמן? אשמח לתשובה בתגובות.)

הוא נראה כועס.

מאוד.

״מי אמר לכם שהן מפלצות? מה אם הן חצויות? הייתם יכולים לפגוע בהן!״ אחת הילדות נשפה בבוז. ״ממתי אכפת לנו? אנחנו  פוצעים 

אחד את השני כל משחק של תפוס את הדגל!״ הנער הסתובב אליה. ״קלאריס,״ הוא הוא אמר באיום. קלאריס השיבה לו מבט כועס. ״איפה 

פרסי?״ הוא שאל את הילדים. ״הוא לא אמור להסתובב, ו, אני לא יודע, לבדוק שאתם לא עושים משהו מטופש?״ ״פרסי במרפאה,״ אמר 

אחד מהם. ״כן, שמעתי שכירון קרא לו ומשהו קרה לו בין לבין.״ אמר אחד אחר. ״ועכשיו הוא בלי הכרה.״ הוסיפה ילדה אחת. הנער הנהן.

 ״הבנתי.״ הוא הסתובב אלינו. ״בואו איתי.״ עקבנואחריו עד למין ביתן. (הערת הכותבת: אין לי מושג איך ה״משרד״ של כירון נראה.) הוא 

נקש על הדלת, ומה שפתח היה… קנטאור. חצי סוס חצי בן אדם. ראיתי הרבה דברים בערים האבודות, אבל אף פעם לא האמנתי שקנטאורים 

הם באמת קיימים. אפילו אלפים לא מאמינים בקנטאורים. ואלפים מאמינים בהרבה דברים. ״ג׳ייסון,״ הוא אמר בהפתעה. ״מה אתה עושה 

פה?חשבתי שאתה במחנה יופיטר.״ ג׳ייסון חייך. ״לא, באתי לבקר את פייפר.״ הקנטאור הנהן. ״תקשיב, כירון, יש לי פה משהו מוזר. או 

שמפלצות הצליחו להכנס למחנה, או שיש פה שתי חצויות שהצליחו למצוא את המחנה… לבד.״ 

כירון נראה נראה מופתע. הוא מלמל משהו שנשמע כמו: ״לא ציפיתי שהן יגיעו כל כך מהר…״

איך הוא ידע שאנחנו נגיע?

מה זה המקום הזה?

והכי חשוב, מה אם כבר מצאתי את מה שאני מחפשת, ואפילו לא שמתי לב?

אוקי, רציתי לציין שבעוד שבועיים אני אעשה הגרלה בין כל אלה שיגיבו בפרק הזה. הזוכה בהגרלה יזכה בעשרים חרמשים, אז כדאי לכם 

להגיב! (נ.ב: בלי קשר, מי שיגיב ראשון יקבל 5 חרמשים. למה? כי באלי)

הפרק הקודם		הפרק הבא