טליה אוואנס

ראיתי מולי את הסוסים של המרכבה של האדס. טוב, אלה לא באמת היו הסוסים שלו, אבל כנראה קרובי משפחה שלהם. ושל פגסוסים, כי הם גם היו מכונפים. הסוסים היו רתומים לכרכרות, וכל קבוצת תלמידים עלתה על כרכרה. אבל לא נראה שהאחרים רואים את הסוסים... ''מה אלה הסוסים האלה?'' שאל הארי פוטר פתאום. טוב, אולי רובם. נראה שגם לונה לאבגוד רואה אותם. ''איזה סוסים?'' שאל רון וויזלי. ''הסוסים האלה, שמושכים את הכרכרות! ממש כאן!'' אמר הארי פוטר והציב את רון וויזלי ישירות מול הסוס, שרחרח אותו בעניין. ''אמממ אולי כדאי שתרחיק את רון וויזלי מהסוס הזה'' אמרתי כשהסוס דיבר במחשבתי ''הוא חושב, ואני מצטטת, ש-'לרון וויזלי יש ריח של בייקון'. והוא אומר שהוא אוהב בשר'' אמרתי, יודעת שאני מסתכנת בחשיפה, ואז הוספתי ''אל תשאלו איך אני יודעת. אבל אני לא אוהבת את המבט של הסוס הזה. או את המחשבות שלו''. הם הביטו בי במבט מוזר, אבל עלו לכרכרה, אני אחריהם.

לאחר מה שנדמה כזמן ארוך מאוד בגלל כל המבטים שננעצו בי. הגענו לטירה ענקית. ''זה בית הספר?'' שאלתי בהתלהבות. במקום הזה בטח יש ספרייה ענקית! הארי פוטר הנהן. ירדנו מהכרכרה. אחרי ההתלהבות מהאדריכלות המדהימה של הטירה, הסתכלתי מסביב. בנוסף לטירה, היו מדשאות גדולות, אגם ענקי (שאני לגמרי מתכננת להיכנס אליו מתישהו), חממות, ומשהו שמהמקום שבו עמדתי נראה כמו איצטדיון גדול. בשולי המדשאות והחממות היה יער גדול ובקצה היער, ממש על הגבול, עמדה בקתת עץ שלידה חלקת דלועים מגודרת. הרמיוני גריינג'ר התקרבה אליי ואמרה לי בשקט ''שיעורי תורת הצמחים מתקיימים בחממות, ליער קוראים היער האסור, שלפי שמו אפשר לדעת שאסור להיכנס אליו, וגם לאגם לא כדאי להיכנס, יש שם את הדיונון הענק, הוא מפיל אנשים למטה''. הנהנתי בתודה.

נכנסנו לטירה. האדריכלות של אולם הכניסה הייתה מדהימה, מלאה בעמודים יוניים ורומיים למראה. לפני שהספקתי להיכנס למה שהרמיוני גריינג'ר אמרה לי שהוא 'האולם הגדול', פרופסור מקגונגל ניגשה אליי ולקחה אותי לחדר קטן יותר, בערך בגודל של כיתה. בחדר היו כמה עשרות בני ובנות 11 שבהו בי כשנכנסתי. מקגונגל הובילה משם את הילדים בטור ואמרה לי ''חכי פה. אני אחזור להסביר לך מה יקרה ולקחת אותך גם''. ואז היא הלכה משם. אחרי הרבה פעמים של קולות עמומים של תרועות וצעקות שמחה, פרופסור מקגונגל חזרה. ''בואי ותקשיבי לי טוב'' אמרה מקגונגל. הלכתי אחריה לאט והיא הסבירה במהירות ''המנהל, דמבלדור, עכשיו מסביר עלייך קצת ועל הנסיבות המיוחדות שלך. כשניכנס לאולם הגדול, את תתיישבי על השרפרף שיהיה לפני השולחן הכי רחוק, שולחן המורים. אני אשים לך מצנפת על הראש והיא תגיד לאיזה בית תשתייכי. יסבירו לך יותר בפירוט אחר כך. אם המצנפת אומרת גריפינדור תלכי לשולחן האדום, אם היא אומרת רייבנקלו לכי לשולחן הכחול, אם היא אומרת הפלפאף לכי לצהוב, ואם סלית'רין לירוק. אה, ואל תיבהלי אם המצנפת תדבר לך במחשבות''. למנהל קוראים דמבלדור? קוראים לו פעמון דלת טיפש? מסכן הבנאדם... טוב, לא משנה עכשיו. הנהנתי ונכנסנו לאולם הגדול.

מבטי נמשך לתקרה, שככל הנראה שיקפה את שמי הלילה בחוץ, כנראה בקסם. זה היה מהמם. בכל רחבי האולם היו תלויים 5 סוגי דגלים- דגל אדום עם אריה זהב היה תלוי מעל שולחן שבו ישבו תלמידים שעניבותיהם היו מפוספסות אדום-צהוב ושולי גלימותיהם היו אדומים, ביניהם הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, וכן גם נוויל לונגבוטום וג'יני וויזלי.  דגל צהוב עם גירית שחורה היה תלוי מעל שולחן שבו ישבו תלמידים שעניבותיהם היו מפוספסות צהוב-שחור ושולי גלימותיהם היו צהובים. דגל ירוק עם נחש כסוף היה תלוי מעל שולחן שבו ישבו תלמידים שעניבותיהם היו מפוספסות ירוק-אפור כסוף ושולי גלימותיהם היו ירוקים. דגל כחול עם נשר ברונזה היה תלוי מעל שולחן שבו ישבו תלמידים שעניבותיהם היו מפוספסות כחול-ברונזה ושולי גלימותיהם היו כחולים. הדגל החמישי היה בצבע שמנת מוזר עם סמל אפילו יותר מוזר, שכלל את הנשר, הגירית, הנחש והאריה (בצבעים שבדגלים), כל אחד מוקף בצבע שלו וכולם מקובצים סביב אות H גדולה.

הלכתי לעבר השולחן עם הדגל השמנתי, שהיה שולחן המורים, והתיישבתי על השרפרף. פרופסור מקגונגל ניגשה אליי עם מצנפת מרופטת בידה והניחה אותה על ראשי. המממ שמעתי בראשי את מאוד רייבנקלו, אבל יש בך גם צדדים גריפינדוריים וסלית'ריניים חזקים... להפלפאף לא תלכי.. אבל לאיזה מהאחרים? רגע חשבתי את מצנפת המיון? כן ענתה המצנפת טוב, אני חושבת שתלכי ל''רייבנקלו''רייבנקלו!'' היא צעקה את המילה האחרונה ברחבי האולם. ניגשתי לשולחן הכחול, שהריע בחוזקה. כמה אנשים הציעו לי מקום, בסוף התיישבתי ליד לונה לאבגוד, שהכרתי מהרכבת.

המנהל, פרופסור פעמון דלת טיפש, סליחה, דמבלדור, התחיל לשאת נאום קצר, של הצגת המורה הזמנית לטיפול בחיות פלא (פרופסור גרבלי- פלנק. שם מטופש לחלוטין.), ובהצגת המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל (פרופסור אמברידג'. זה נשמע קצת כמו שם של מחלה), ושל איסורים וכדומה, אבל אז פרופסור אמברידג' קמה (לא שהיה הרבה הבדל. האישה הזאת, שלבשה בגדים מזעזעים ונראתה כמו צפרדע מגודלת, הייתה נמוכה מאוד), ופרופסור דמבלדור התיישב. פרופסור אמברידג' כחכחה בגרונה בצורה מאוד מזויפת של ''אהמ אהמ'' והתחילה בנאום ארוך. בקצרה ובמילים אחרות- משרד הקסמים (כן, מתברר שיש ממשלת קוסמים) מנסה להתערב בניהול על הוגוורטס. אני לא חושבת שזה יהיה טוב.

אחרי שזה נגמר, ופרופסור דמבלדור סיים לדבר, הופיע אוכל על הצלחות המרכזיות בשולחן. שיט. איך אני אקריב לאלים? ויותר חשוב, איך אני אמורה להעמיד פנים שאני אוכלת?. טוב, דבר דבר. בהתחשב בזה שקראתי את ספרי הלימוד של כל 4 השנים שפספסתי, ואת של השנה הנוכחית, והתאמנתי קצת, ידעתי כמה דברים. העמסתי אוכל על הצלחת, הוצאתי את השרביט ואמרתי בשקט ''אינסנדיו''. האוכל על הצלחת עלה באש. ''אמא'' לחשתי ''וכל הסבים והסבתות שלי, בבקשה תעזרו לי השנה. ותעזרו לי להשלים את החומר שפספסתי מהר''. פתאום שמתי לב שחצי שולחן מסתכל עליי. ''למה את שורפת את האוכל?'' שאל נער שנראה קטן ממני בשנתיים. אמממ. ''זאת מסורת משפחתית'' עניתי, מזייפת מבוכה. ''היי, עזבו אותה'' הציל אותי נער שנראה בגילי, שעל דש גלימתו הייתה סיכה עם המילה 'מדריך' עליה. ''אני אנתוני גולדשטיין, אני בשנה שלך, אבל מדריך. מינו אותי לעזור לך ולהסביר לך, הבנתי שאת חדשה בעולם הקסם'' אמר לי הנער, אנתוני גולדשטיין והושיט לי יד ללחיצה. ''טליה אוואנס'' לחצתי את ידו ''למרות שאתה בטח יודע את זה''.

''רגע, אוואנס?'' שאלה נערה נוספת ''היי, אני פדמה פאטיל. את קרובה איכשהו ללילי אוואנס, אמא של הארי פוטר?'' פדמה פאטיל רכנה קדימה בסקרנות, וגם כל מי ששמע את השאלה שלה. ''אני לא יודעת'' עניתי בכנות ''אני מאומצת, אני לא יודעת מי ההורים שלי'' חצי המצאתי את החלק השני. ''רגע, אז אוואנס זה בכלל לא השם שלך?'' שאל ארני מקמילן. ''אוואנס זה כן השם שלי. ההורים האמיתיים שלי השאירו אותי אצל ההורים המאמצים שלי, שלהם קוראים ברונר. השם של ההורים האמיתיים שלי היה אוואנס, ולכן גם שלי'' עניתי בחצי אדישות מזויפת. כל מה שרציתי זה שיעזבו אותי בשקט, אבל מצד שני, הדיבורים חסכו ממני את הצורך להכריח את עצמי לאכול. ''היה?'' שאלה פדמה, מעט רחמים בקולה. ''כן'' עניתי באותה חצי אדישות, שהסתירה את העצבים שלי ''הם מתו בתאונת דרכים באותו היום שהם השאירו אותי אצל ההורים המאמצים שלי''. שוב, חצי אמת. אמא שלי היא אתנה כמובן, אבל אבא שלי באמת מת בתאונת דרכים, ואז השאיר אותי אצל הורים מאמצים. למרות שזה לא נכון שאלה היו 'משפחת ברונר', אבל הייתי צריכה להגיד את זה כי כירון אמר לפרופסור מקגונגל שהוא מר ברונר, האבא המאמץ שלי. ''זה נורא'' אמרה פדמה פאטיל ברוך. ''לא ממש'' עניתי במשיכת כתפיים ''אני לא באמת זוכרת משהו מהם, לא הכרתי אותם''. אויש נו, תפסיקו לשאול. אין לי כוח לספר עוד חצאי אמיתות.

ראיתי שכמה אנשים בוחנים את הצלחת הכמעט ריקה שלי, ואת הגוף היותר מידי רזה שלי. הכרחתי את עצמי לבלוע כמה נגיסות גדולות. אני במילא אקיא הכל אחר כך. ''טוב, איך מגיעים לשירותים?'' שאלתי בניסיון להתחמק, כבר הרגשתי את הבחילה ''שתיתי המון מיץ כתום מוזר בנסיעה''. שוב, חצי אמת. שתיתי מהמיץ הכתום, אבל לא כזה הרבה. ''את מתכוונת למיץ דלעת?'' שאל אנתוני גולדשטיין ואז ניער את ראשו ''לשירותים של הבנות צריך לפנות ימינה ביציאה מהאולם הגדול, ואז שמאלה, ממשיכים קצת ישר וזאת הדלת הרביעית מימין''. הנהנתי בראשי בתודה ויצאתי מהאולם.

הלכתי לפי ההוראות של אנתוני גולדשטיין והגעתי לשירותים של הבנות. נכנסתי לאחד התאים, ומיד הקאתי לתוך האסלה. אחרי ששטפתי מפי את הטעם המגעיל, נכנסתי שוב לתא ונעלתי את התא פעמיים. הוצאתי סכין קטנה שהייתה מוחבאת לי במגף, והפשלתי את השרוול של יד שמאל. העברתי קלות את הסכין על עורי, כמעט ברכות. חתך נפער מיד. דמעות זלגו על פניי, אבל לא בגלל הכאב הפיזי. עשיתי עוד חתך, עמוק יותר.  נפלתי על הברכיים, בוכה בשקט. למדתי לבכות בשקט. לא בכיתי בגלל הכאב הפיזי, הוא לא הפריע לי. בכיתי בגלל הכאב הבלתי נסבל, הכאב שאי אפשר להימלט ממנו. הכאב הנפשי. בצעקה חסרת קול עשיתי עוד שלושה חתכים. ואז עוד אחד. הצמדתי את הסכין לזרועי כדי לעשות אחד נוסף, אבל עצרתי את עצמי. אני צריכה לחזור, אחרת יתהו איפה אני ויבואו לחפש אותי. קמתי על רגלי והוצאתי מהמגף השני פלסטרים עם פדים ארוכים וגדולים במיוחד, שקניתי בדיוק בשביל זה. שמתי פלסטר על כל חתך והחזרתי את השרוול למקומו. יצאתי מהתא ושטפתי את הסכין. החזרתי את הסכין למגף, ואז שטפתי את הפנים ביסודיות ועיסיתי את הפנים כדי שלא יהיו אדומות. כבר נהייתי מומחית בלמחות סימני בכי.

חזרתי לאולם הגדול והתיישבתי בחזרה במקומי. לשמחתי כבר נעלמה המנה העיקרית וכעת היו על השולחן קינוחים מכל מיני סוגים. טוב, מזה יהיה יותר קשה להתחמק. לקחתי כמה קינוחים ושרפתי לאלים, מתעלמת ממעט המבטים שהופנו לעברי. ''היי'' אנתוני גולדשטיין נגע בזרועי השמאלית והתכווצתי קלות. ''הכל בסדר?'' אנתוני גולדשטיין שאל וקימט את מצחו. הנהנתי בנוקשות. ''טוב...'' אמר אנתוני גולדשטיין ''בגלל שאת חדשה פה ואותי מינו לעזור לך, אחרי הארוחה בואי איתי. אני אראה לך את חדר המועדון של בית רייבנקלו ואת המעונות, בסדר?''. הנהנתי.

גמרנו את הארוחה ועליתי אחרי אנתוני גולדשטיין. הגענו לדלת ברונזה עם מקוש בצורת נשר. ''לבתים האחרים יש סיסמא, לנו יש חידות'' אמר אנתוני גולדשטיין ונקש בדלת. ''מה ההבדל בין כירון וכארון מהמיתולוגיה היוונית?'' שאל קול אישה נעים. ''אני לא טוב במיתולוגיה'' אנתוני גולדשטיין קימט את מצחו. ''כירון היה קנטאור שאימן גיבורים, לדוגמא הרקלס. כארון היה העוזר של האל האדס, והוא השיט נשמות על פני נהר הסטיקס'' אמרתי בביטחון. ''יפה ומפורט'' ענה קול האישה, והדלת נפתחה.

-------------

היי

סליחה על העיכוב עם הפרק

תהנו

הפרק הקודם