למה ככה? למה נבואה? למה ריק ריירדן?

כל הדמויות והמקומות בפאנפיק זה הם פרי יצירתו של ריק ריירדן (חוץ ממקומות כלליים שמאוד קיימים במציאות כמו למשל אמריקה הדרומית) 

~~~~~~~~~~

העט הוא רק עט

פרסי הוא ילד גדול

כולם אבודים

~~~~~~~~~~ 

בהיתי בעט שלי.

העט שבפירוש לא היה חרב.

הרמתי מבט לכיוון הנערות שהסתכלו עלי. אחת מהן הצביעה עכשיו עם העט שלי וחייכה כמו משוגעת.

לא ידעתי איזה כישוף עוצמתי עומד לצידן, אבל ידעתי שאני צריך לזוז. ומהר.

סקרתי במבטי את הרחוב הצר אליו נקלעתי. אם אני אמצא מקור מים...

אבל למזל לא התחשק להאיר לי פנים. לפחות זה לא חדש לי.

אז התחלתי לרוץ במורד הרחוב.

ראיתי הרבה אנשים בהמשך, וידעתי שיהיה להן קשה לאתר אותי בין כל האנשים האלה.

רמז: רעיון גרוע.

מתברר שזה לא קל לרוץ תוך תמרון בין הרבה אנשים.

האמת שבמבט לאחור, כנראה הייתי מתקדם מהר יותר אם הייתי פשוט מאט את הקצב.

בעודי רץ בין אנשים ומתנגש איכשהו דווקא בכל הנשים הזקנות עם סלי הקניות, חשבתי פתאום על כך שאם הקסם יתפוגג, העט הפתוח שלי יהפוך לחרב.

החרב לא תזיק לאנשים, כמובן, בהנחה שהם בני תמותה, אבל חלקם עשויים לראות שיש לי בידיים משהו מסוכן. וזה עלול להבהיל אותם. והם עלולים להבהיל לכאן את המשטרה.

אז האטתי לרגע כדי לשים את הפקק על העט. כשגיששתי בכיס שלי הוא לא היה שם. בבהלה הולכת וגוברת, ניסיתי את הכיס השני. שום זכר למכסה של אנקלוסמוס.

ניסיצי להבין מה קרה, ופתאום חשבתי...

לא. אין סיכוי.

בעצם...

יכול להיות שהמכסה של אנקלוסמוס עדיין במעלה הרחוב, איפה שהשארתי אותו?

הוא תמיד חוזר לכיס שלי, אבל כבר ראיתי שהקסם שלו השתבש.

העניין הוא שאם אני חוזר לשם אני מסתכן במפגש מחודש עם המפלצות ההן.

טוב נו שיהיה, חשבתי לעצמי בעוד מתחיל להתקדם בכיוון ההפוך מזה שהלכתי בו עד עכשיו.

תכנון תוכניות מעולם לא היה הצד החזק שלי.

כשחזרתי הן כבר לא היו שם, אבל העט שלי נותר עט.

עדיין תוהה, סגרתי את העט ושמתי אותו בכיס.

מה הלאה?

ברגעים כאלה התגעגעתי לאנבת'.

שלט לידי הכריז שאני נמצצא בבוסטון. וואו, ממש שימושי.

בגדול, הייתי תקוע במקום לא מוכר, בלי כסף, שיטת מיפוי, אוכל או בגדול כל דבר שהיה יכול לעזור לי.

למרות שכן היה מישהו שהכרתי שיכולתי לפנות אליו.

רק לא הייתי בטוח כמה הוא ישמח לעזור.

"היי, אמ, אבא?" מילמלתי בשקט.

"אני יודע שאתה בטח עסוק בענייני אלים והכל, אבל, אמ, אני די צריך עזרה." אמרתי. "אני לא מבקש הרבה," מיהרתי להוסיף. "רק הכוונה קטנה."

המתנתי במשך כמה דקות, אבל כלום לא קרה. אפילו לא סימן לכך ששמע אותי. 

בהיתי במרמור בבחלון ראווה של מסעדה. למסעדה קראו לב הים. קורע.(נראה שאלות הגורל ואני באמת לא התחלנו ברגל ימין את סוף השבוע ההוא)

אבל בזמן שהסתכלתי על החלון בלטה בעיניי דמות שראיתי בהשתקפות שלו. זה היה נער שחור שיער, והוא לבש חולצת מחנה החצויים.

"תודה אבא" לחשתי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אנבת' רצתה לשבור משהו. לא רק שהמוח אצה הזה מוציא אותה משיעור הנדסה, הוא גם נעלם לה בלי להסביר כלום!

היא ידעה שזו לא אשמתו של פרסי, אבל זה הרגיז אותה בכל זאת.

טוב, אז פרסי דיבר על נבואה. זה אומר שמן הסתם רייצ'ל יודעת על זה משהו, או לפחות כירון.

אנבת' נאנחה כשהיא יצאה משער בית הספר. היא אהבה שיעורי הנדסה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

סאלי אחזה בפתק שפרסי השאיר לה. היא קראה אותו שוב ושוב. 

"די, סאלי, יהיה בסדר." פול ניסה להרגיע אותה. "פרסי ילד גדול. הוא יכול לדאוג לעצמו."

סאלי בהתה בפתק. "אני..." היא אמרה לאט. "אני מניחה שאתה צודק."

"יופי." פול חייך. הוא הלך למטבח וחזר כעבור רגע עם קופסה של עוגיות כחולות. "אמנם לא אני הכנתי אותן," הוא אמר, "אבל אני יכול לדווח לך בתור מומחה שהעוגיות של אשתי מדהימות."

זה העלה חיוך שברירי על שפתיה של סאלי. "אוי, פול." היא אמרה וצחקה. "מה הייתי עושה בלעדיך"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"בפעם האחרונה שזה קרה," אמר מר ד', "העולמות התנגשו ומאזן הכוחות בעולם התערער."

כירון הביט בו בדאגה. הוא מעולם לא שמע על דבר שכזה.

"אז," אמר מר ד', "אתה מעלה את ההימור?"

"אתה באמת חושב שזה הזמן לזה, בהתחשב בכל מה שבדיוק אמרת לי?" שאל כירון כלא מאמין.

"הו, כמובן שכן. אנחנו אבודים ולא משנה מה נעשה בנידון. לפיכך, לא משנה מה נעשה, נהיה אבודים. אז זה לא באמת משנה מה נעשה." הכריז מר ד' והוסיף דרכמת זהב לערימה.

(סליחה אם התחביר של משפטים לא הגיוני, הפרק נכתב בשתיים וחצי בלילה.)

תגובות?

הפרק הקודם