עורכת מדור הסיפורים

יש! עוד פרק! (אני מתלהבת בשבילכם)(סתם)

התייאשתם מהפאנפיק? אני יכולה להבין, אין לו מספיק עלילה. לא נורא, אני אמשיך לכתוב אותו ולהעלות, מקסימום גולש משועמם ייתקל בו עוד עשר שנים, זה מספיק.

(אם לא התייאשתם אשמח לשמוע, אם כי בכל אופן אמשיך להעלות)

"מיסטר גאדג'ון." אמרה סגנית המנהלת בחומרה. "זה נראה לכם מצחיק?"

השתררה שתיקה נבוכה. ישבנו חמשתנו, צוות העיתון, במשרדה של סגנית המנהלת. היה צפוף למדי. כולנו ישבנו בחצי מעגל קטן על כיסאות עץ לא נוחים, כשפרופסור מקגונגל נעצה בנו מבט חמור סבר מבעד למשקפיה, מאחורי שולחנה.

יש לומר שלא צפיתי את המצב הזה. אבל ממש לא הופתעתי כשנקראנו חמשתנו למשרדה.

הסגנית הרכינה את ראשה אל דף שאחזה. "הבה נראה. שלושה תלמידים החליקו השבוע על דפי העיתון הוגוורטס שהיה, משום מה, על רצפת המסדרון. עשרות עותקים תלויים על הקירות באופן כזה שאפילו אני התקשיתי להוריד אותם. אתמול בארוחת הבוקר לכל אחד היה העיתון מתחת לצלחתו, והשיא של השבוע, היום, כאשר פיבס החליט לפזר בכל רחבי הוגוורטס עותקים של העיתון, ובכך גרם לעבודה כפולה ומכופלת לפילץ' המסכן. כשהתוצאה המיידית היא שכל הוגוורטס קורא לפתע את העיתון שלכם. אני מצפה שתסבירו את עצמכם."

השתתקנו.

"למעשה," אמרתי בקול קטן, "אני חושבת שאני קצת אשמה בזה."

כולם הפנו אלי את מבטם.

"את מבינה, אני זו שגרמתי ללופין ללכת לגאדג'ון הגדול."

גאדג'ון דיבר. "מצטער, פרופסור. לא חשבנו שזה ירחיק לכת עד כדי כך כששכרנו את הקונדסאים לפרסם אותנו."

פרופסור מקגונגל בהתה בנו ללא מילים.

"ההסכם היה שלפחות חצי מהוגוורטס יודע עלינו, תמורת שלושים אוניות. לא ידענו למה אנחנו נכנסים."

היא לא אמרה דבר. היא רק בהתה בנו.

"מצטערים," הוספתי.

היא פתחה את פיה, וסגרה אותו, מספר פעמים.

ואז, לתדהמתנו, היא נאנחה ונשענה אחורה בכיסאה.

"אתם לא תעשו את זה שוב, נכון?" היא שאלה בקול מיואש.

"לא!" קראנו יחד.

"אם כך, אני בהחלט מבינה. אתם משוחררים."

קמנו, נדהמים מהתפנית הלא צפויה.

"ותדאגו בבקשה שהרביעייה מגיעה לכאן בעוד שעתיים. ולא רגע לפני כן."

הסכמנו בשמחה, והלכנו לעבר היציאה.

"אה, ופרופסור דמבלדור ביקש לראות אתכם. סגרו אחריכם את הדלת."

יצאנו בשמחה, וברגע שהדלת נסגרה התחלנו לדבר בתדהמה.

"ראיתם איך היא פתאום נכנעה?"

"הייתי בטוח כולנו בריתוק עד סוף השנה!"

"איך יצאנו בזול."

"הקונדסאים האלה, הם באמת מזעזעים, אם ככה מקגונגל הגיבה."

"אבל מה דמבלדור ירצה?"

החבורה העליזה צעדה כך עד למשרדו של המנהל, שמשום מה כולם חוץ ממני ידעו איפה הוא, ולפתע נעצרה.

"מישהו יודע את הסיסמה?" שאל גאדג'ון הגדול.

שתקנו. אפילו לא ידעתי איפה החדר של המנהל, אז הסיסמא?...

המסדרון נמלא דיבורים.

"נחזור למקגונגל?"

"וואי, סיוט…"

"יאללה, מי רץ?"

שתקנו, ובדיוק אז הגרגויל קפץ הצידה והקיר נפתח.

מתוכו, יצא באיטיות, בזקן ארוך וגלימה ארוכה, פרופסור דמבלדור.

"שלום לחבורה הנפלאה!" צהל המנהל, והרס את הרושם.

מילמלנו ברכות שלום נבוכות.

"בואו, נשבה יחדיו!" קרא דמבלדור, ופנה לעלות במדרגות המסתובבות.

עלינו אחריו בהיסוס.

"אוי לא," מלמלה מרי.

הבטתי בה. היא הביטה באימה במדרגות.

"מפחיד," היא לחשה.

הושטתי לה את ידי. לא היינו חברות - היא בכל זאת היתה שנה מעלי - אבל כיוון שהיינו מאותו בית והכרנו זו את זו, הרגשתי כאילו אני אמורה לעזור לה.

מרי לקחה אותה ולחצה עליה בכח כשעלינו למדרגות, ועצמה את עיניה ומלמלה לעצמה עד שעמדנו בבטחה מול הדלת של משרד המנהל.

נכנסנו. חמישה כיסאות היו מסודרים בחצי מעגל מול שולחן המנהל.

דמבלדור הלך אל מאחורי השולחן שלו. "איזה בלגן עשיתם!" הוא קרא בעליזות.

"עשינו?" מלמלתי מתיישבת רחוק מהכניסה, וגאדג'ון התרעם.

"זה היה בטעות!"

"אין לי ספק. הכל יכול לקרות כששוכרים את ג'יימס פוטר לפרסם אתכם, נכון?"

החלפתי מבטים עם גאדג'ון הגדול - איך הוא יודע? אבל לא שאלנו. זה דמבלדור.

"אם כך," קרא המנהל, "עכשיו זה עיתון רשמי ומוכר, לא? הגיע הזמן להפוך אותו למקצועי!"

בהינו בו ללא מילים.

דמבלדור שלף דף. "אתם ללא ספק צריכים תקציב. אני טועה?"

עיניו של גאדג'ון הגדול נפקחו באחת. הוא הנהן.

טוב, אני אעשה לכם פאוס קצר. הי! אני לא יודעת מה קרה כאן! זה המנהל המשוגע שלנו, אוקי? הוא יכול לשבת עם פיבס ולהציע לו תעלולים שהוא חשב עליהם, והוא יכול לשבת איתנו ולהבטיח לנו משכורות, לתת לנו כסף לשכור כותבים, לממן את דפי העיתון ואת המדפסת.

אה, ולתת לי רעיונות. שימו לב.

"וראיתי שאתם מסתבכים עם מדור הסיפורים, נכון?" שאל לפתע דמבלדור.

הרמתי את ראשי. "מה?" הסמקתי.

"כן, הסיפורים מדרדרים מפעם לפעם," הוא אמר בעליזות. "אם את רוצה יש לי בשבילך כמה רעיונות."

"מה?" נעלבתי.

"כן כן! בנערותי הייתי כותב הרבה סיפורים."

"מה??"

"אמנם בבגרותי הלכתי לכתוב על נושאים משעממים ביותר, כמו שינויי צורה, אבל אי אז דמיוני היה פורה ביותר. רוצה כמה מהכתבים שלי?"

בהיתי בו.

אמ, דמבלדור כותב?

ואז קלטתי מה הוא הציע לי והנהנתי במהירות.

הוא חייך והוציא משום מקום חבילת דפים, והניח על השולחן. "שמרי עליהם, כן?" הוא קרץ.

"וגם…" הוא הביט בי במבט שבטח הייתי מפרשת כמבוכה אם זה לא היה דמבלדור. "הייתי צעיר אז. אל תשפטי אותי על… רמת הסיפורים. ייתכן שתצטרכי לערוך אותם."

וכך זה נגמר. "משוחררים!" קרא דמבלדור. "ואל תשכחו לתת לי לקרוא את העיתון לפני כולם!"

הבטחנו לו בלי עוררין וניגשנו לצאת, מודים לו ארוכות.

"אה, אה, זה ממש כלום," התעקש דמבלדור.

"אה, אוקי," אמר גאדג'ון הגדול, וכולנו יצאנו.

יצאנו למסדרון, המומים בהחלט. הלכנו בשתיקה, עד שהתפצלנו כל אחד למועדונו.

טוב, אין זמן. יש לי ערימה של סיפורים לערוך.

התיישבתי ליד שולחן במועדון, והוצאתי את ערימת הסיפורים.

היא היתה מאוד מסודרת! סיפורים של כמה דפים היו מהודקים יחד, ונראה שכל הדפים נשמרו היטב בכל - כמה שנים זה קיים בעצם?

הוצאתי את הסיפור הראשון, העתקתי לגיליון חדש, הוצאתי עט נוצה ודיו והתחלתי לסמן שגיאות כתיב.

ואז קרה לי משהו שקורה לי הרבה יותר מדי: הפסקתי לסמן ושקעתי לתוך הסיפור.

הגעתי לקטע המותח ביותר (הגיבורה עומדת לגלות שהגיבור הוא הנסיך!) כשהופרעתי. גסות מאוד.

"הייייי! מה את עושה?" ג'יימס פוטר החליק לידי והביט בסקרנות גלויה מאוד בקובץ הדפים שהחזקתי.

תקעתי בו מבט ממוצמץ ועייף. "לא עניינך," זרקתי בעצבנות. מי נתן לו את האישור להפריע לי לקרוא?

כידוע, זוהי הדרך המובטחת לגרום לקונדסאי להתעניין.

"זה הסיפורים שלך? את מתקנת אותם? מי כתב את זה?" הוא שאל בלהיטות.

נאנחתי ושפשפתי את עיניי במרמור. "אין לך איזה שיעורי בית לעשות?"

"מאוד מאוד יש לו," נשמע קול עליז. רמוס לופין נשען על השולחן.

"יש עוד מלא זמן ירחוני," זרק פוטר. "וגמרתי את החיבור של שינויי צורה."

זמן ירחוני. ברור.

"איזה גמרת! אתה חייב לעבור ולתקן שגיאות!" התעצבן לופין. "ומה אתה עושה עם הילדה הזאת?"

אאוץ'.

"היא בעצמה אמרה שזה יותר טוב אם אתה עובר על השגיאות."

לופין הביט בי בחוסר שביעות רצון. "את אמרת מה?"

"כלום!" קראתי.

"כן כן, את בעצמך אמרת שאם רמוס יכול -"

"לא יודעת, לא שמעתי, לא עשיתי," כיוונתי את דברי ללופין.

"מה אתם עושים, בכל אופן?" הוא הלך סביב לשולחן ונשען עליו מצידי השני.

"היא עורכת סיפורים! ואני עוזר לה!"

"כן?" לופין צמצם את עיניו בספקנות לעבר ג'יימס.

"לא," מלמלתי. "לכו לעניינכם."

וכמובן, באותו רגע לופין התיישב לידי והביט בעניין בדפים שהחזקתי. "כתב היד הזה ממש מוכר לי מאיפשהו."

הפכתי את הדפים. "לא הוא לא! לכו מכאן!"

לופין גלגל את עיניו. "בחייך, עזרנו לעיתון הזה שלכם."

"עזרתם?? אתם מבינים בכלל שסיבכתם אותנו בצרות??" התרתחתי.

הם שתקו והביטו בי.

"ו…?" שאל פוטר.

"ו…?" עניתי בעוקצנות.

"איך זה סותר?" שאל לופין.

שקעתי במקומי בייאוש והפכתי את הדפים. פתחתי את העמוד הראשון וחזרתי לסמן שגיאות כתיב.

הם עקבו אחרי.

"פספסת כאן," ציין לופין והצביע.

תיקנתי בייאוש.

"אפשר את הדף הבא?" ביקש לופין, ואני חושדת שהוא קרא תוך כדי.

"זה מהודק," עניתי בלי להסתכל.

"אז נעשה יחד." הוא לא שאל בכלל. הוא פשוט לקח את הדפים, ופתח אותם כך שדף אחד פנה אלי והשני אליו. הוא הוציא עט והתחיל לסמן.

לא התנגדתי, מודה. זה היה הרבה יותר מהיר.

"הסיפור לא רע," ציין לופין.

"האמת שהופתעתי לרעה," השבתי, שמחה לסתור אותו.

"לא אמרתי שהוא מושלם," הוא מיהר להסביר. "פשוט הדמויות מאוד משכנעות."

"כן, אבל לא היה מספיק אנטרים."

"בסדר. זה לא שהסיפורים שאת מפרסמת בדרך כלל הם טובים יותר."

"אני בכלל לא מבין איך הספקתם לקרוא תוך כדי," הודיע פוטר.

החלפנו מבטים מגחכים.

"אני מבינה מה אתה אומר, לגבי הדמויות," אמרתי באיטיות. "אבל לא יודעת, לפי מה אתה אומר את זה?"

הוא הרהר. הוא לקח את הדפים ודפדף בהם. "נראה לי אני יודע. מה שהופך את הסיפור הזה לטוב זה התיאורים."

"התיאורים?" פוטר התפרץ והקדים אותי.

"כן, תראו," לופין רכן והפנה אלינו את הדפים. "בכל פעם שמישהו אומר משהו - יש תיאור."

"אה, הגרשיים אומר שמישהו אומר משהו?" שאל פוטר בהפתעה.

בהיתי בו באלם פה.

הוא קרץ לי. "רק מנסה להבהיל את רמוס."

ואכן, בכל פעם שמישהו אמר משהו היה תיאור.

"אני בכלל לא מבין על מה אתם מדברים," הודיע פוטר.

"תראה," נאנח רמוס כיודע דבר. הוא רכן מעלי - נשענתי לאחור - והושיט את הדפים לפוטר. "בכל פעם שכתוב 'אמר' - יש אחר כך תיאור. אמר בשמחה. בצחוק. בגיחוך רב על בורותו."

"אה, אוקי," אמר פוטר. רמוס נשען חזרה אחורנית. "אבל מה זה עוזר בחיים?"

"ברור שזה עוזר," התפרצתי בכעס. "ככה אתה מבין איך לקרוא את המשפט. אם כתוב שהתפרצתי בכעס, אתה מבין שאני אומרת את זה בקול ובכעס, ולא בחביבות וסבלנות חס ושלום."

"זה הרבה יותר," הוסיף רמוס בחביבות וסבלנות. "אתה מבין גם שהיא מתעצבנת בקלות, או שכתיבה זה דבר שמאוד אכפת לה ממנו. אתה לומד על הדמות."

הבנתם. אני מקווה.

"תודה באמת על הדוגמה," סיננתי לרמוס.

"אתה רואה שהיא מתעצבנת בקלות?" צהל רמוס. "אגב, לא חייב שזה יהיה אחרי 'אמר'. אפשר באותה מידה לכתוב, נניח, 'צהל רמוס'. לא חייב שזה יהיה בצורה של 'אמר רמוס בצהלה'."

"זה גם לא רק לתאר משפטים," מיהרתי להוסיף, והחוותי על צמד מילים אחר. "באופן כללי אפשר לתאר ככה פעלים. הנה דוגמה." הצבעתי.

היה כתוב שם "גריני צעד בביטחון על השביל המרוצף."

"אתה רואה?" שאלתי בשמחה. "גריני לא סתם צועד! הוא צועד בביטחון. אתה פתאום כמעט יכול לשמוע את הצעדים שלו מהדהדים."

ג'יימס כיווץ את מצחו בפקפוק (רואים? הוא לא סתם מכווץ את מצחו!).

ורמוס מיהר להוסיף: "גם אפשר ללמוד על הדמות שלו. גריני הוא אחד שכשהוא צועד, הוא צועד בביטחון. הוא כנראה אדם בטוח בעצמו, או שהוא יודע מה הוא עושה."

ג'יימס משך בכתפיו. "אני לא יודע איך אתם שמים לב לכל הדברים האלה."

"זה משנה לגמרי," התעצבנתי. "תחשוב שאנחנו כותבים שוב את הסצנה האחרונה, בלי תיאורים. זה יראה ממש משעמם!"

"ולא תבין את הדמויות שלנו," הוסיף רמוס בעקשנות.

"תפסיק לתקן אותי כל הזמן!" מחיתי בכעס.

"אבל את שוכחת את זה! זה ממש חשוב!" הוא הרים את קולו.

הנה שוב הפסקה האחרונה בלי תיאורים, החל מ"תודה באמת על הדוגמה":

"תודה באמת על הדוגמה," אמרתי לרמוס.

"אתה רואה שהיא מתעצבנת בקלות?" אמר רמוס. "אגב, לא חייב שזה יהיה אחרי 'אמר'. אפשר באותה מידה לכתוב, נניח, 'צהל רמוס'. לא חייב שזה יהיה בצורה של 'אמר רמוס בצהלה'."

"זה גם לא רק לתאר משפטים," הוספתי, והחוותי על צמד מילים אחר. "באופן כללי אפשר לתאר ככה פעלים. הנה דוגמה." הצבעתי.

היה כתוב שם "גריני צעד בביטחון על השביל המרוצף."

"אתה רואה?" שאלתי. "גריני לא סתם צועד! הוא צועד בביטחון. אתה פתאום כמעט יכול לשמוע את הצעדים שלו מהדהדים."

ג'יימס כיווץ את מצחו.

ורמוס הוסיף: "גם אפשר ללמוד על הדמות שלו. גריני הוא אחד שכשהוא צועד, הוא צועד בביטחון. הוא כנראה אדם בטוח בעצמו, או שהוא יודע מה הוא עושה."

ג'יימס משך בכתפיו. "אני לא יודע איך אתם שמים לב לכל הדברים האלה."

"זה משנה לגמרי," אמרתי. "תחשוב שאנחנו כותבים שוב את הסצנה האחרונה, בלי תיאורים. זה יראה ממש משעמם!"

"ולא תבין את הדמויות שלנו," הוסיף רמוס.

"תפסיק לתקן אותי כל הזמן!" אמרתי.

"אבל את שוכחת את זה! זה ממש חשוב!" הוא אמר.

מצאו את ההבדלים! אולי זה לא ממש משמעותי, אבל הפרטים הקטנים האלה בסופו של דבר בונים את הדמויות ונותנים פן עמוק יותר לסיפור.

"שום סיכוי שהבנתי," הודיע ג'יימס בשלווה. (לא סתם אמר ג'יימס! הוא מודיע בשלווה. זה אפילו מוסיף קצת הומור)

"תראה, פשוט אם מוסיפים תיאור אחרי כל דבר זה הופך את הסיפור לטוב יותר." סיכם רמוס.

"אבל לא יותר מדי," הסתייגתי.

"זה פשוט תלוי בחזרתיות," אמר רמוס ברצינות. "אל תשתמשי ב'הודיע ג'יימס' שוב ושוב, אבל כן תוסיפי כמה שיותר תארים. פשוט שונים זה מזה."

"אבל כן לפעמים קשה למצוא את התואר המדויק."

"טוב, כן, אבל שווה בשביל זה לשבת רגע, לדמיין איך הדמות אומרת את זה ולמצוא תואר כמה שיותר מתאים."

"כדי להעביר מהראש לכתב!" צהלתי.

הם נעצו בי מבטים מוזרים.

"טוב, אני צריך עוד דוגמאות," הכריז ג'יימס.

חשבתי ארוכות.

"אתה רואה את הקלף הזה?" שאל רמוס לבסוף.

"כן…" אמר ג'יימס בהיסוס.

"אז זהו שלא," אמר רמוס. "אתה לא באמת רואה את הקלף הזה. בוא ננסה שוב. אתה רואה את הקלף הצהוב הזה, שנראה לי שמתחיל להתפורר?"

"אה… לא?" ניחש ג'יימס.

"עכשיו אתה כן רואה אותו," ענה רמוס בשמחה. "כי תארתי אותו. היה על זה גם בפרק שעבר, אגב. סתם קלף - קשה לדמיין בבירור. כשאני אומר שהוא מתקלף ומתפורר, אתה יכול לדמיין אותו. ואתה גם מבין שהוא ישן. בחייך, מי כתב אותו?"

משכתי בכתפי. "דמבלדור. יש לי עוד דוגמה!"

הם בהו בי יחדיו בחוסר אמון.

לא סתם בהו בי: הם בהו בי יחד, ובחוסר אמון.

"אבל מי כתב אותו באמת?" שאל ג'יימס.

"דמבלדור, אמרתי."

"נו, תגלי." נדנד ג'יימס.

"אתם יודעים מה עוד הופך דמויות לאמינות?" שאל רמוס, שהניח שאני כבר לא אגלה להם.

"מה?" שאלתי אני, שהנחתי שהם כבר לא יאמינו.

"מתעסקים בחפצים. שימו לב." הוא נופף בדפים של דמבלדור בהתלהבות. "ככה רואים שאני נהנה לדבר על זה."

"תעזוב את הדפים המסכנים!" קראתי ואחזתי בידו. "אמרתי לך, זה של דמבלדור, צריך לשמור על זה," הוספתי כשלקחתי את הדפים והנחתי בעדינות על השולחן.

אם אתם יודעים מה אני עושה תוך כדי שאני מדברת, זה גם יוצר עניין וגם מדגיש את הרגשות שלי.

"אני ממש צריך דוגמה לזה!" קרא ג'יימס וחבט בשולחן בידו. (ככה אתם יודעים שהוא מתחיל להתעצבן בלי שאצטרך לומר את זה)

נאנחתי. "לא היום." התחלתי לאסוף את הדפים. "אני ממש צריכה לעבור על זה. ואין לי דוגמה." אמרתי בעייפות. סידרתי את הדפים לערימה.

(ראיתם מה עשיתי במשפטים האחרונים? לא השתמשתי בחפצים כל הפרק, אבל עכשיו הדפים הפכו את השיחה שלנו לקשורה יותר. אני אשתמש בזה בפרק הבא.)

"טוב, להת," רמוס קם בעזרת השולחן. "אני כבר אמצא לך איזו דוגמה קרניים."

הם קמו והלכו מסביב לשולחן זה אל זה.

"ואל תשכחי להוסיף אנטרים," רמוס חייך, מחווה על הדפים.

הם הלכו.

טוב, גם אני צריכה לאכול מתישהו היום.

סיכום:

להוסיף תיאורים. אחרי כל פועל, בא תיאור. אמר-במבוכה. הלך-בשקט. באופן כללי לתאר: השביל-מרוצף אבנים.

להוסיף פעולות, הדמויות מתעסקות במשהו, משחקות במשהו, אפילו מושכות לעצמן בשיער.

שניהם בשביל שהסיפור יהיה מעניין יותר והדמויות יהיו בנויות טוב יותר.

שוב - כמו שאמרתי - אני אשמח לשמוע מכם, איזה פרק היה מוצלח, אם לדעתכם צריך עוד דוגמאות, פחות דוגמאות, יותר עלילה, וכו'.

הפרק הקודם		הפרק הבא