עולם מקביל

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג

מספר ימים קודם לכן, אנגליה, מנצ'סטר:

רונלד וויזלי היה בן יחיד. הוא היה בן 11 ולמד בבית ספר רגיל. בדרך כלל הוא היה ילד רגיל לכל דבר, אלא שמדי פעם היו קורים לו דברים מוזרים.

למשל, פעם אחת, הוא ישב בכיתה וענה לשאלה של המורה, כמו שהוא עושה הרבה פעמים. בהפסקה שלאחר אותו השיעור ניגש אליו דרק הוד, הילד המקובל ביותר בכיתתו, מלווה כרגיל בחבורה הגדולה והצמודה שלו.

"מה נשמע, חנון?" הוא אמר, ורון הסמיק קלות. "רוצה לשחק איתנו גולף?" רון הופתע. הוא פער את עיניו.

"ב-באמת? אני יכול?"

"הו, לא, אבל אתה יכול לשחק עם עצמך בגולף לחנונים… זה משחק חדש, שמעתי שהוא אדיר, הוא הולך ככה: אתה יושב ופותר תרגילים וקורא טקסטים וספרים, ואז אתה לא שם לב לכל הנזלת שיוצאת לך מהאף והריר שיוצא לך מהפה…" הוא צחק, וכל השאר הצטרפו אליו. רון שמע בעיקר את צחוקה הגבוה והמעושה של מרי פישר, אחת הבנות המקובלות ביותר בחבורה של דרק.

רון שתק, אבל הכעס גאה בתוכו. פתאום יצאו לדרק מלא נזלת מהאף וריר מהפה, וכדור גולף נפל מהשמיים על ראשה של מרי.

"אהה!!" צרחו ביחד דרק ומרי, ורון המבוהל ברח הרחק משם.

דברים כאלה קרו לו מדי פעם, והוא אף פעם לא הבין באמת מה קרה. וגם אף אחד אחר לא הצליח להבין את זה. המנהל והמורים תמיד הענישו אותו על זה, וגם הוריו עשו איתו שיחות רבות בעניין. הוא ניסה להסביר להם שהוא באמת לא יודע מה קורה שם בכל אחת מהפעמים הללו, אבל הם מאוד התקשו להאמין לו.

היום, רון שכב במיטתו ושקע במחשבות מרות. הוא היה מרותק. אסור היה לו לצאת מביתו, אפילו לא ללימודים! זה נמשך כך כבר שבוע, והוא לא ידע מתי זה יסתיים. הוריו החליטו ש"צריך לשים סוף לשטויות שלו" כפי שאמר לו אביו לפני כשבוע. כשהוא שאל אותם שוב ושוב מתי יסתיים הריתוק, הם לא הסכימו לגלות לו. "מתי שנחליט," הם היו אומרים בכל פעם, "וככל שתמשיך לשאול את זה, זה יהיה יותר מאוחר."

רון צפה במרירות בספר שהיה מונח לו על הכרית, אבל הוא לא באמת קרא בו.

מה יכולתי לעשות? חשב ברחמים עצמיים. הם לא מבינים אותי… זה פשוט קרה! זה בכלל לא קשור אליי! צריך לשים סוף לשטויות שלך… המשפט הזה שאביו אמר לו חזר שוב ושוב להדהד בראשו. אני אף פעם לא מנסה לעשות את השטויות האלה… אני בכלל-

אבל מחשבותיו נקטעו כשקול רועם קרא לו מלמטה:

"רונלד, בא לארוחת הערב!" זו היתה אמו. לא היה לו תאבון, אך הוא בכל זאת ירד.

הוא התיישב בכיסאו ליד שולחן האוכל.

"אני לא רעב," הוא אמר.

"אתה צריך לאכול, רון," אמרה אמו, מולי.

"אבל אני לא רעב," חזר רון. אמו הגישה לו צלחת עמוסה בתפוחי אדמה וצלי עוף ועוד מעט מטעמים.

"מה קרה?" היא הניחה את ידה על ידו.

"כאילו שאת לא יודעת," הוא אמר. היא נאנחה כשהבינה על מה הוא מדבר. היא שתקה למשך כמה שניות.

"אתה יודע שאנחנו הכי אוהבים אותך בעולם, נכון?"

רון שתק.

"רון," היא הסתכלה עמוק אל תוך עיניו. הוא משך בכתפיו.

"זה לא ממש נראה ככה… אתם לא מאמינים לי, אתם מענישים אותי על מה שלא עשיתי וכועסים עליי בכל פעם שאני מנסה להסביר לכם את האמת."

אמו הסתכלה עליו בדאגה.

"רון, אנחנו…"

"אני מנסה להסביר לכם כבר שנים, אני לא אחראי לדברים האלו! באמת, אני נשבע! אני לא יודע מה קרה שם, אני לא יודע איך זה קרה, ואני לא יודע למה כולם חושבים שזה אני! די, נמאס לי! אף אחד כבר לא מאמין לי, לא משנה מה אני אגיד!" והוא קם מכסאו והחל לרוץ במעלה המדרגות ועד לחדרו. אמו מיהרה בעקבותיו.

"תעזבי אותי!" הוא צעק, התנער ממנה וסגר את דלת חדרו בטריקה. היא ניסתה לפתוח אותה, אבל הוא כבר נעל.

"רונלד!"

הוא לא ענה.

היא חיכתה עוד כמה דקות, ולאחר מכן הלכה משם.

רון הציץ בחור הדקיק שמתחת לדלת כדי לוודא שהיא אכן הלכה ולאחר מכן התיישב על מיטתו.

"אוף," הוא פלט. פתאום נשמע קול מוזר, של מקש כנפיים בסורגי החלון. רון הסיט את הוילון והתריסים כדי לבדוק מה זה, ומייד התעופף לתוך חדרו ינשוף זהוב שהפיל מכתב לרגליו של רון.

"אהההה!!" צרח רון וקפץ על רגליו, אבל הינשוף כבר התעופף בחזרה דרך החלון הפתוח ונעלם.

רון שמע ריצת רגליים מחוץ לחדרו ואז דפיקות חזקות על הדלת. הוא פתח אותה בפרצוף מבוהל.

"מה קרה?" שאלה אמו המבוהלת.

"י-ינשוף-זהב-מכתב-על הרגליים-שלי-הוא-דרך החלון-" התנשם רון.

"מה קרה? דבר ברור!"

"ינשוף בצבע ז-זהב נ-נכנס לי לחדר ו-והפיל עליי מכתב ואז- ואז הוא- פשוט- פשוט ב-ברח…"

"מה?!" צרחה מולי, "איזה מכתב? אתה בטוח?"

רון הצביע אל עבר המכתב ששכב על הרצפה.

אמו הרימה בידיים רועדות מעט את המעטפה הצהבהבה, והביטה בתדהמה בכתובת הירוקה כאיזמרגד:  עבור מר רונלד וויזלי, החדר השני בקומה העליונה, ריצ'מונד סטריט 2, בריטניה

בצידה השני של המעטפה הופיע סמל מוזר ביותר שהיא לא הכירה, וגם רון לא. הסמל היה מורכב מהאות H וארבע חיות מסביבה: אריה, נחש, גירית ונשר.

"ר-רון?" היא הסתובבה אליו. הוא השפיל את מבטו כדי לא להסתכל עליה. "אני מצטערת שחשבנו שאתה… עשית את כל הדברים ההם בכוונה. הריתוק מבוטל. ואתה תקבל גם פיצוי…" רון עדיין לא הרים את מבטו.

"אתה רוצה לפתוח את המעטפה?" היא שאלה.

רון לא ענה, אך לקח מידיה את המעטפה מבלי להסתכל בעיניה, ולאחר שבהה במכתב במשך כמה שניות, הוא פתח את המעטפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא