דם האויב

פרק 4 - מורגנה

מורגנה שנאה את אנגליה.

זאת הייתה המחשבה שעברה בראשה בכל בוקר כשהיא התעוררה בחדרה שבפונדק "הקלחת הרותחת". 

היא התגעגעה לשקט ולפרטיות של החדר שלה, בבית שלה, מקום בו היא לא הייתה מוקפת בזרים שקולותיהם נישאו מבעד לקירות, לרצפה או לתקרה מחדרים סמוכים, מדברים במבטאים זרים ומוזרים; מקום בו המראה שבחדר לא עקצה אותה על הלבוש והאיפור שלה בכל יום; מקום בו היא יכלה לצאת לציבור בלי להרגיש שכולם מסתכלים עליה מוזר, כאילו הם ידעו שהיא לא שייכת לשם.

בליית' ניצלה כל הזדמנות להזכיר למורגנה שבעצם היא נולדה באנגליה, גם אם היא הייתה רק בת חודשים ספורים כשהם עזבו את המדינה ועברו לסיילם. מורגנה לא טרחה להעמיד פנים שהסיפורים של אחותה על הילדות שלה באנגליה עם אבא שלהן מעניינים אותה, אבל היא גם כבר הפסיקה לריב איתה על ההחלטה לעבור לצד השני של העולם. כמה שהיא לא נלחמה בהחלטה, לא היה לה את הכוח להפוך אותה. היא נאלצה לקבל את גורלה.

יותר מהכל מורגנה שנאה את העובדה שהיא הביאה את זה על עצמה. ההחלטות והמעשים שלה הם שאילצו אותה ואת בליית׳ לעשות את המעבר הזה. 

מורגנה הייתה זו שסולקה מאילברמורני, ואת העובדה שבליית' לא הייתה מוכנה שאחותה הקטנה לא תקבל את תעודת המכשפה המוסמכת שלה אפשר היה רק לזקוף לזכותה. אז למרות שמורגנה הייתה רוצה לסיים את הקריירה האקדמית שלה עם תעודת בגרות בלבד, בליית׳ הגישה את הציונים שלה לכל בתי הספר לקוסמות שהיו מוכנים לשקול לקבל אליהם תלמידה שסולקה מבית ספר אחר בנסיבות מפוקפקות. 

כנגד כל הסיכויים מורגנה הצליחה להתקבל על תנאי לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, ובליית', שכבר עזבה את עבודת ההוראה שלה באילברמורני כדי להיות קרובה אל אחותה באנגליה, הצליחה ממש לפני תחילת השנה להתקבל למשרת הוראה בשינוי צורה באותו בית הספר. 

וכך שתי האחיות - אחיות למחצה, שהיה ביניהן הבדל גילאים של כמעט חמש עשרה שנים - עזבו את ביתן הקטן שבסיילם והגיעו אל בריטניה.

מורגנה ספגה נחמה מסוימת, גם אם מצומצמת מאד, מהאושר שהמעבר הסב לאחותה. היא התחילה לחשוד שבליית' חלמה לחזור לארץ הולדתה כבר שנים ארוכות אבל הסתירה את התשוקה שלה היטב מתחת לשכבות של חיים משעממים ומלאי מחויבות. 

בליית' גידלה את מורגנה לבדה מאז שאביהן ואימה של מורגנה נהרגו שנתיים קודם לכן. מאז שמורגנה זכרה אותה היא עבדה יותר מידי, גם כשהייתה רק עוזרת הוראה זוטרה באילברמורני, אבל מאז שהיא הפכה לאופוטרופוסית של מורגנה לא היו לה חיים ראויים לשמם. היא הקדישה את כל כולה למורגנה בניסיון למלא את החלל שהוריה השאירו, ואת כל מה שנשאר ממנה היא הקדישה לתלמידים שלה באילברמורני.

מורגנה מעולם לא אמרה לבליית׳ תודה על כל מה שהיא עשתה בשבילה, ובקיץ ההוא במיוחד לא היו לה את הכוחות לנהל עם אחותה את השיחה הזו.

השבועיים האחרונים של הקיץ, אותם מורגנה בילתה בקלחת הרותחת, עברו עליה בשעמום נורא ודיכאון כבד. בליית' ניסתה לעניין אותה בטיולים ברחבי סמטת דיאגון הססגונית, שוטטות בין החנויות והדוכנים המיוחדים ורכישת ציוד לקראת שנת הלימודים הקרבה, אבל מורגנה לא הצליחה אפילו לזייף עניין באף אחת מהפעילויות האלה. 

בניסיון לנער את מורגנה ממצב הרוח האפל שלה, בליית׳ ניסתה לדבר איתה על מה שקרה בסוף השנה האחרונה שלה באילברמורני. היא אמרה לה שזה טבעי שהיא תרגיש מדוכאת אחרי שהיא ראתה חבר קרוב נהרג לנגד עיניה, ושזה בטח יעזור לה לדבר על מה שקרה. אבל הניסיון הזה רק הרתיח את מורגנה וגרם לה להיסגר בפני אחותה. בליית׳ לא ידעה אפילו קמצוץ ממה שעבר עליה בשנה שעברה, או על הקשר שלה לאותו ״חבר״.

כל מה שמורגנה רצתה לעשות היה להסתגר בחדר שלה, ליד החלון שצפה אל הרחוב המוגלגי, עם נגן המוזיקה החבוט שפעם אימא שלה כישפה כדי שיעבוד גם במקומות עם הרבה קסם. היא רצתה רק לשקוע במוזיקה בעודה חוזרת בזיכרונה שוב ושוב על האירועים של שנת הלימודים האחרונה שלה באילברמורני. במשך כל הזמן התחולל בקרבה קרב אין סופי בין תחושה שמה שקרה היה באשמתה, לבין ידיעה שהיא בעצמה הייתה סוג של קורבן.

ביום האחרון של אוגוסט מורגנה התחרטה שהיא בחרה לא לתת לבליית׳ לקחת אותה לקנות ציוד לבית הספר קודם לכן. סמטת דיאגון התמלאה משפחות עם ילדים שבילו את היום האחרון של החופשה ברכישות של הרגע האחרון לקראת שנת הלימודים, ואם מורגנה הרגישה לא בנוח שם ביום רגיל, העומס והרעש הפכו את החוויה לגרועה פי שתיים.

היא נתנה לבליית׳ להוביל אותה בין החנויות והדוכנים בזמן שהן רכשו את הציוד הנדרש, בליית׳ עוקבת אחרי הרשימה המפורטת שהגיעה אל מורגנה שבוע קודם לכן באדיקות, לא מתפשרת על אף פריט.

בליית׳ הייתה שונה ממורגנה כמו יום מלילה, במיוחד בהופעתה. היא הייתה גבוהה עם שיער בלונדיני חלק ויפה, ואף קטן עם נמשים חינניים. היא חייכה חיוכים כנים בזמן שהזמינה מרכיבי שיקויים מהרוקח ואספה את הספרים הנדרשים מהמדפים בחנות הספרים, גורמת לכל מי שמסביבה לחייך אליה בחזרה ולפצוח בשיחות חולין. מורגנה תמיד קצת קינאה בה שהיא תמיד הייתה יפה וקורנת לא משנה מה, ושאנשים נמשכו אליה בטבעיות וחיבבו אותה פשוט בגלל שהייתה מי שהיא.

מורגנה לא הייתה יכולה להיראות שונה יותר מאחותה עם שיער שחור ארוך ועיניים שחורות, רציניות ומרוחקות. אוזניה היו מקושטות עגילים כסופים והיא איפרה את עיניה בעיפרון שחור, סגנון שהיה אופנתי למדי בארצות הברית, אבל באנגליה גרם לאנשים להסתכל עליה מוזר. 

בדרכן אל חנות הגלימות הן חלפו על פני מבנה ססגוני בעל שתי קומות, עם חלונות ראווה עמוסים משחקים ותעלולים צבעוניים, שהיה מוקף קהל גדול של קונים שעמדו בתור להיכנס. הן נדחקו בין הקונים הנלהבים כשמישהו קרא בשמה של בליית׳.

״לילי!״ בליית׳ אמרה בשמחה למראה אישה בעלת שיער ערמוני שבדיוק יצאה מהחנות בתוך זרם בלתי פוסק של קונים.

אם היא לא הייתה פונה אל בליית׳ מורגנה לעולם לא הייתה מבחינה בקיומה. איך שהוא נראה שהיא משתלבת בקהל בצורה מושלמת, כאילו עד שהיא לא בחרה להתגלות היא הייתה רק דמות רקע חסרת פנים ואישיות. מורגנה הייתה משוכנעת שקסם כל שהוא היה מעורב בזה.

״גם את דחית את הקניות עד הרגע האחרון, אני רואה,״ האישה, לילי, אמרה בחיוך נבוך. היא יצאה מהחנות בחברתו של איש עם שיער שחור ומשקפי שמש וילדה שחורת שיער שנשאה שקית מנצנצת עמוסה במוצרי החנות.

"זאת אחותי, מורגנה, שסיפרתי לך עליה," בליית' הציגה את מורגנה, שדווקא הרגישה בנוח לא להשתתף במפגש. "מורגנה, זאת לילי - טוב, אני מניחה שתצטרכי להתרגל לקרוא לה פרופסור פוטר. היא מלמדת התגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס."

"נעים מאוד להכיר אותך, מורגנה," לילי פוטר אמרה בחיוך טוב לב שגרם למורגנה אי נוחות. היו לה עיניים ירוקות יפות ויוצאות דופן.

בליית׳ כבר סיפרה למורגנה על פרופסור פוטר, שהייתה נוכחת בראיון שלה לתפקיד המורה לשינוי צורה בהוגוורטס, וקיבלה אותה לסגל המורים בחום. משום מה מורגנה דמיינה שהיא תהיה איזו גברת בריטית זקנה ונוקשה; היא לא ציפתה לפגוש אישה נאה שהייתה מבוגרת מבליית׳ רק בשנים ספורות.

״מה זה התגוננות מפני כוחות האופל?״ מורגנה שאלה את פרופסור פוטר, אפילו לא שמה לב שהיא דילגה על כללי הנימוס.

״כבר הספקתי לשכוח שבאילברמורני אנחנו קוראים לזה כשפי מגננה,״ בליית׳ אמרה למראה הפתעתה של פרופסור פוטר.

״כנראה שהמקצועות די דומים,״ פרופסור פוטר אמרה למורגנה, ״בהוגוורטס אנחנו מתמקדים גם בדרכים לזיהוי קסם אפל, ובשנות הלימוד המתקדמות יותר - איך לא להתפתות להשתמש בו. היו לנו באנגליה הרבה קוסמים אפלים לאורך ההיסטוריה, לצערי. את מתעניינת בכשפי מגננה?״

״אני מניחה שכן,״ מורגנה השיבה בהיסח דעת, אפילו שזה לא היה נכון. ״אני חושבת שהתגוננות מפני כוחות האופל יעניין אותי יותר.״

להקלתה של מורגנה היא לא נאלצה להמשיך לדון עם פרופסור פוטר על מקצועות לימוד, כי האיש עם משקפיים והילדה שחורת שיער הוצגו בפני מורגנה ובליית׳ כג׳יימס, בעלה של פרופסור פוטר, ובתם אמילי.

ג׳יימס היה חביב וחייכן, ואמילי נראתה מסוקרנת ממורגנה.

״כדאי שאני אלך להשיג את הגלימות לבית הספר,״ היא אמרה לבליית׳ כשנראה שהיא מתכוונת לפצוח בשיחת חולין ארוכה עם פרופסור פוטר ובעלה. כשבליית׳ התחילה להתווכח היא הוסיפה, ״זה הפריט האחרון ברשימה, אני יכולה להסתדר לבד. נתראה בחזרה בפונדק.״

היא חמקה משם לפני שבליית׳ תספיק לקרוא לה לחכות, נדחקת בין הממתינים הנלהבים להיכנס לחנות התעלולים. ברגע שהיא הצליחה לצאת מתוך הדוחק היא הרגישה רגועה יותר, והמשיכה בדרכה אל חנות הגלימות של מדאם מלקין בצעד מדוד.

למצוא את החנות לא הייתה משימה קשה כלל. כל החנויות בסמטת דיאגון היו בעלות חלונות ראווה גדולים ומוארים ומצוידים בשלטים צבעוניים שבלטו בעליזותם על רקע הבתים האפורים בעלי הגגות המחודדים.

״הוגוורטס?״ המכשפה שבדלפק אצל מדאם מלקין התנפלה על מורגנה ברגע שהיא נכנסה לחנות העמוסה. ״אל החדר האחורי, בבקשה.״

מורגנה חלפה על פני חצי תריסר ילדים צעירים שהיו מלווים בהוריהם שעמדו במרכז החנות כשהם מוקפים סערה של יריעות בד שחורות, מחטים וסיכות. היא נכנסה מאחורי ווילון קטיפה סגול שהוביל אל החדר האחורי, שם מכשפה מבוגרת בגלימה אופנתית בצבע לילך ומצנפת תואמת, כנראה מדאם מלקין בעצמה, התאימה גלימה עבור נערה בגילה של מורגנה.

מדאם מלקין פקדה על מורגנה לעמוד על שרפרף ליד הנערה השנייה ונעלמה בחדר צדדי, ממלמלת משהו על עבודה שלא נגמרת וגלימות שחורות משעממות. מורגנה, שהרגישה כמו נתח בשר שמוצע למכירה בעודה עומדת כך על השרפרף, ניסתה לא ליצור קשר עין עם הנערה השנייה, שעמדה כשהיא עטופה פיסות בד לא תפורות. אך תוך כדי שהיא נמנעה ממנה בעיקשות מבטה נפל על נערה נוספת, שבחנה תצוגה של יריעות קטיפה יקרות למראה. מורגנה קלטה ששתיהן מסתכלות עליה בעניין.

״מה?״ היא שאלה בגסות.

״אני מצטערת,״ הנערה שעל השרפרף אמרה מייד. היה לה שיער חום מתולתל והיא לבשה חצאית עם גרביונים וחולצה עם צווארון, שהיו הדבר הכי בריטי שמורגנה ראתה מימיה. ״את לומדת בהוגוורטס? אף פעם לא ראיתי אותך בבית הספר.״

״אני מתחילה השנה,״ מורגנה אמרה, אפילו שממש לא רצתה לפטפט. ״עברתי מאילברמורני.״

״זה בארצות הברית!״ הנערה המתולתלת אמרה בעניין גדול. היו לה שיניים לבנות וישרות במיוחד.

״אני יודעת,״ מורגנה אמרה בקול שטוח.

״קראתי על אילברמורני,״ הנערה סיפרה, לא מתרגשת מהתגובה של מורגנה. ״זה נכון שגם שם יש ארבעה בתים, כמו בהוגוורטס? אני הרמיוני, דרך אגב. זאת ג׳יני.״

״היי,״ הנערה שבחנה את הבדים אמרה בחביבות. היא הייתה ג׳ינג׳ית שלבשה מכנסי ג׳ינס קצרים וגופייה פשוטה. היה לה עור חיוור ונמשים על הפנים והכתפיים, ולמרות זאת היא הייתה מהממת. השיער שלה היה קצר ויפה במיוחד. מורגנה השתדלה להתנהג כאילו היא לא נמצאת בחדר.

״איך קוראים לך?״ הרמיוני שאלה כשמורגנה לא נידבה את שמה. מדאם מלקין בדיוק נכנסה לחדר עם גליל גדול של בד שחור וחזרה לפקד על המספריים והסיכות, והיא קיוותה שנוכחותה תגאל אותה מהשיחה.

״מורגנה,״ מורגנה אמרה בזמן שמספריים מכושפות החלו לחתוך פיסות של בד שחור שעטפו אותה. למראה הסקרנות המוכרת על פניה של הרמיוני היא הוסיפה, ״כן, כמו מורגנה לה-פיי, המכשפה המרושעת מהסיפור של המלך ארתור. לאמא שלי היה חוש הומור מוזר.״

״למה את עוברת להוגוורטס?״ ג׳יני שאלה אותה ישירות.

מורגנה רצתה להגיד לה שזה לא עניינה, אבל אחת הסיכות המרחפות של מדאם מלקין דקרה אותה.

״אל תזוזי,״ המכשפה נזפה בה.

״אחותי מתחילה ללמד בהוגוורטס השנה,״ מורגנה אמרה כשהבינה ששתי הבנות מצפות לתשובה. זה לא היה שקר, זו פשוט לא הייתה כל האמת. ״היא האפוטרופוסית שלי.״

״סליחה, זה קצת צמוד,״ הרמיוני אמרה למדאם מלקין, שפיקדה על הסיכות שחייטו את קו המותניים של הגלימה שלה.

״מה רע בקצת גזרה?״ מדאם מלקין התלהטה, ללא ספק מתוסכלת שאומנית שכמותה צריכה לייצר את אותה הגלימה שוב ושוב.

״רון בטח ישמח,״ ג׳יני הקניטה את חברתה, שהסמיקה במבוכה.

״בבקשה תיצמדי לגזרה התקנית,״ הרמיוני ביקשה ממדאם מלקין, ״אני מדריכה, אני צריכה להוות דוגמא.״

״יש לכם מדריכים באילברמורני?״ ג׳יני שאלה את מורגנה, שקיוותה להישכח ברקע ולא להיות חלק מהשיחה.

״אני לא חושבת…״

״אז את עוד תצטערי שלא נשארת שם.״

מורגנה חשבה שלג׳יני אין לה מושג מה היא השאירה מאחור באילברמורני, ושאם היא הייתה יודעת היא לא הייתה אומרת דברים כאלה.

זמן קצר לאחר מכן הגלימות של הרמיוני היו מוכנות ומדאם מלקין שלחה אותה אל החדר הראשי כדי לשלם. מורגנה חשה הקלה לראות את שתי הבנות הולכות, וקיוותה שמדאם מלקין עצבנית מכדי לנהל שיחת חולין.

״היה נעים להכיר אותך, מורגנה,״ הרמיוני אמרה לה בנימוס לפני שהן הלכו. ״נתראה בבית הספר.״

מורגנה עמדה בשתיקה מבורכת עד שמדאם מלקין סיימה גם את הגלימות שלה ושלחה אותה לדרכה. 

בזמן שהיא הייתה בחנות הרחוב הספיק להתרוקן, והשמש החלה ליטות מערבה, שולחת קרניים זהובות בין הגגות והארובות של הבתים בסמטת דיאגון.

מורגנה הרגישה הקלה שהיום הזה עומד להיגמר, לפני שנזכרה שלמחרת היא נוסעת להוגוורטס, וגל חדש של חשש וטינה הציף אותה. היא החליטה שהיא צריכה קצת הפסקה מבליית׳, ושכדאי שהיא תנצל את שעות הבדידות האחרונות שנשארו לה עד חג המולד. במחשבה הזו היא החלה לצעוד בכיוון ההפוך מהקלחת הרותחת, השקית עם הגלימות החדשות שלה תלויה על כתפה.

היא חשה שלווה נדירה נופלת עליה בעודה צועדת ברחוב המתרוקן, שם בעלי הדוכנים אספו את מרכולתם ושלטים של ״סגור״ הופיעו על דלתות החנויות. הזמנים שבין לבין, המקומות שאף אחד לא הקדיש להם מחשבה - אלה היו המקומות היחידים בהם מורגנה הצליחה להרגיש קצת שייכת.

היא נעצרה בראש גרם מדרגות אבן שחוקות שהובילו מטה אל סמטה נסתרת תחת הבתים שבסמטת דיאגון. שלט עץ רעוע סיפר שהמדרגות מובילות אל סמטת נוקטורן. מורגנה הסתקרנה מהמקום עוד בימים הראשונים אחרי ההגעה שלה, כשבליית׳ לקחה אותה לסיור במטרה לנסות לעודד אותה, ואחותה הזהירה אותה שסמטת נוקטורן היא מקום מפוקפק ומסוכן.

סקרנותה גוברת על הפחד שלה - תכונה שלא שירתה אותה היטב מעולם - היא פנתה מסמטת דיאגון הבטוחה והשלווה וירדה אל האפלוליות של סמטת נוקטורן.

הרחוב היה מאיים ומסקרן. אור השמש השוקעת בקושי חדר אל בין הבתים הגבוהים והצפופים, ואפלה סמיכה שררה שם. מנורות עמומות שהפיצו אור שמנוני בקושי הצליחו להאיר את המדרכה המרוצפת אבנים חלקלקות ומנקודת שלוליות. לא היו שם אנשים, מלבד מכשפה זקנה אחת שישבה על המדרכה וטלטלה ספל ריק לעברה של מורגנה כשהיא חלפה על פניה.

בניגוד לסמטת דיאגון, היו ברחוב חלונות ראווה מועטים, אלה היו קטנים ועלובים ביחס לתצוגות המפוארות שברחוב המקביל. כמה מהתצוגות היו מכוסות בכל כך הרבה פיח ואבק שלא ניתן היה לראות את מרכולת החנות, ולא היו שם שלטים גדולים וצבעוניים, כמעט כאילו בעלי החנויות לא רצו לפרסם את מה שהם מציעים למכירה.

על רקע התפאורה הזו, חנות אחת בלטה לעין ועוררה את עניינה של מורגנה. הייתה לה חזית רחבה צבועה בצבע שחור קטיפתי, לא מתקלף ולא נגוע בכתמי רטיבות, ואת חלון הראווה הסתיר ווילון ירוק כבד. שלט גדול הכריז באותיות זהב ״בורגין ובורקס״, מבלי לפרט במה החנות מתמחה.

בלי הרבה התלבטות מורגנה נכנסה לחנות. 

החלל שבפנים לא אכזב אותה. זו הייתה חנות גדולה מוארת באור מעומעם, מלאה תצוגות מעוצבות בטוב טעם של מגוון פריטים משונים ומעניינים. המקום הזכיר לה את החנויות אליהן היא נהגה להתלוות אל אימה כשהיא הייתה ילדה, מהאוויר המאובק והחנוק עד ברק הנרות על פני החפצים הקסומים. 

דלת הכניסה לא צוידה בפעמון שהכריז על כניסתה, והרצפה הייתה מכוסה שטיחים עבים שעמעמו את רחש צעדיה. אם היה מישהו בחנות הוא לא שמע שהיא נכנסה, או שזה לא עניין אותו. מרוצה להישאר בלתי נראית, מורגנה החלה לבחון את התצוגות, מעמיקה אל תוך החנות.

היא חלפה על פני שורה של מסכות עץ אפריקאיות מאיימות למראה, בחנה תיבת זכוכית שהציגה ענק עם אבני אודם נוצצות ועצרה לבחון דיוקן בגודל טבעי של נערה יפה. הדיוקן לא נע כמו דיוקנאות קסומים רגילים שהיא הכירה. בזמן שהיא הביטה בפניה של הנערה שבציור, צלצול פעמון הבהיל אותה.

על התקרה מעל המבואה בחנות הייתה מראה ששיקפה את כל החלל, כנראה כדי שהזבן יוכל לראות אם מישהו מנסה לגנוב משהו. דרכה מורגנה ראתה קוסם חמור סבר בגיל העמידה שניצב מול הדלפק וצלצל בפעמון כסף כדי לזמן את הזבן.

למשמע הצליל אדם נוסף יצא מהחדר האחורי של החנות. 

״אדון בוד!״ הזבן קיבל את פני הלקוח בלבביות צורמת. הוא היה קוסם שפוף ורופס למראה, שנראה כאילו הוא בילה יותר מידי שעות בחנות החנוקה והאפלולית.

״בורגין,״ הלקוח השיב בחוסר חשק. ״קיבלתי את המכתב שלך.״

״נפלא! כן, זה נמצא ממש פה מאחור, אם תואיל לבוא אחרי…״

מורגנה חשה הקלה כשהשניים נעלמו בתוך החדר האחורי מבלי להבחין בנוכחותה, וקיוותה שהיא תצליח לצאת כמו שנכנסה, בלי שהזבן החלקלק ינסה למכור לה משהו.

נתקפת תחושה שמישהו מסתכל עליה, מורגנה הביטה לעבר הדיוקן של הנערה. זו באמת הייתה יצירת מופת - היא נראתה כל כך אמיתית שמורגנה כמעט חשבה שהיא רואה את ההשתקפות של עצמה בעיניים הכחולות שבציור. 

הדמות הייתה יפיפייה - וכגודל היופי שלה, כך גודל הבוז שבמבטה.

משום מה מורגנה נזכרה בשתי הבנות שפגשה אצל התופרת והתמלאה קנאה רעילה. אף פעם לא היו לה חברות של ממש, אפילו לא בנות שרק העמידו פנים שהן חברותיה. עם הזמן היא הצליחה לשכנע את עצמה שהיא לא באמת רוצה או צריכה חברות. אך כעת, בעודה בוהה לתוך עיניה של הנערה שבציור, גודל השקר הכביד עליה ומילא אותה שנאה כלפי עצמה וכלפי כל מי שסביבה.

היא חשבה שהיא ראתה את הנערה שבציור שבעבר. פתאום היא חשבה שחלמה שהיא רוכנת מחוץ למסגרת של התמונה כדי לתת לה נשיקה - 

מישהו אחז בזרועה בכוח ומשך אותה לאחור. קול מפלצתי קרע את הדממה המנומנמת שבחנות בצרחה של זעם ואימה.

מורגנה הרגישה כאילו העירו אותה פתאום משינה, ליבה דופק בחוזקה. המחזה שלפניה היה נורא. היא הבינה שהיא לא חלמה או נזכרה במשהו שקרה בעבר - הנערה שבתמונה באמת רכנה מחוץ למסגרת, מוחשית לחלוטין, שפתיה האדומות משוכות לאחור וחושפות שיניים חדות כתער. היא עמדה לנעוץ את השיניים האלה בבשרה של מורגנה לפני שמשהו עצר אותה. אבל זה לא היה בגלל שמישהו הרחיק ממנה את הטרף שלה - היא ראתה משהו שגרם לה לפלוט את אותה צרחה נוראית ולהתכווץ לתוך התמונה שלה באימה. לא היה בה שום דבר יפה או מושך באותו הרגע.

מורגנה הסתכלה לעבר המושיע שלה. לא היה לה מספיק זמן כדי לקלוט הרבה מהופעתו לפני שבעל החנות יצא מהחדר האחורי בריצה למשמע הרעש, אבל זה היה מספיק כדי להבין שהוא לא נראה כלל כמו מישהו שצריך להבהיל מפלצת אוכלת אדם שחיה בתוך תמונה; הוא היה נער בגילה של מורגנה, מעט יותר גבוה ממנה ורזה, לבוש חולצת פלנל רפויה וחובש כובע בייסבול בלוי.

״מה זה צריך להיות?!״ בורגן הרעים, רואה את השניים דרך המראה שבתקרה.

מורגנה רצה אל הדלת מבלי לחשוב פעמיים, והנער עשה את אותו הדבר. בורגן, שהתקשה להידחק מחוץ לדלפק עם כרסו הנפולה, כיוון לעברם קללה ופספס. הם התפרצו מחוץ לחנות ורצו לעבר היציאה מסמטת נוקטורן.

רגליה של מורגנה נשאו אותה על גבי המרצפות העקומות ובמעלה המדרגות החלקלקות. היא הצליחה להגיע אל אמצע המדרגות כשהיא הרגישה שהיא לא מסוגלת לרוץ יותר ועצרה, מתנשפת ואוחזת בצלעותיה.

הנער כבר הספיק להגיע לראש המדרגות. להפתעתה הוא חזר אל המקום בו היא עמדה והציע לה את ידו.

המחווה הרגיזה את מורגנה, שנלחמה בפיתוי לסלק את ידו. במקום היא צנחה לישיבה על אחת המדרגות, שומטת את שקית הגלימות שבעורך פלא לא נשכחה מאחור.

״את בסדר?״ הוא שאל אותה.

״כן, בסדר גמור,״ היא השיבה בקוצר רוח, עדיין מתנשפת. 

״מה?״ היא ירתה לעברו כשהוא המשיך להסתכל עליה. היא הייתה מודעת היטב לעובדה שהיא לחלוטין לבד עם נער זר בסמטה אפלולית.

״כלום,״ הוא השיב במהירות, מושך את המצחייה של הכובע שלו למטה כאילו ניסה להסתיר את הפנים שלו.

באפלוליות מורגנה הצליחה להבחין שיש לו שיער כהה ושהוא מרכיב משקפיים. היו לו עיניים בהירות שצבען לא היה ברור באור הדל.

״זה פשוט… את בטוחה שאת בסדר? הדבר הזה כמעט אכל אותך - ״

״רוח ערפדית,״ מורגנה אמרה. ממבט לאחור זה היה ברור מה היה היצור הזה, והיא נזפה בעצמה על שלא הבינה את זה לפני שנפלה בפח. ״הם לא אוכלים אנשים, הם רק ניזונים מהאנרגיה שלהם.״

״אה, אז זה בסדר, אם ככה,״ הנער השיב בסרקזם. הוא לא נראה משוכנע שהיא בסדר, והוא כנראה צדק - מורגנה הרגישה שהיא רועדת באוויר הלח.

״אתה מחכה שאני אגיד לך תודה?״ היא תקפה כשהוא המשיך לעמוד שם ולהסתכל עליה במצבה הפגיע.

״לא,״ הוא השיב, ופתאום שאל, ״היה איש שנכנס לחנות כשאת היית בפנים… ראית אותו במקרה?״

״כן,״ מורגנה השיבה, נזכרת בקוסם הקודר שנכנס עם בורגין אל החדר האחורי. ״אז מה?״

״ראית מה הוא חיפש שם? הוא אמר משהו לבורגין?״

תוהה מה לעזאזל הבעיה שלו, מורגנה ניסתה להיזכר ברגעים שלפני המפגש המערער עם הרוח הערפדית.

״הוא נכנס עם בורגין לחדר האחורי, כנראה לקנות משהו. למה אתה שואל?״

״בלי סיבה. תודה!״ הוא הפטיר ופתח בריצה לעבר סמטת דיאגון.

מבולבלת ומרוטה, מורגנה סיימה להסדיר את נשימתה והתחילה לעשות את דרכה בחזרה אל הקלחת הרותחת. היא עדיין הרגישה מעורערת בעקבות האירוע, והיא כעסה על עצמה - היא הייתה אמורה להיות חזקה ומנוסה מספיק בשביל לא להרגיש ככה. היא הייתה צריכה להיות מיומנת מספיק כדי לא להגיע למצב פגיע כל כך, או לפחות להיות מסוגלת להגן על עצמה.

הרחוב כבר החשיך והתרוקן עד שהיא הגיעה אל הכניסה לפונדק. היא בחנה את הופעתה בהשתקפות של חלון ראווה, מוודא שהיא לא תסגיר בפני בליית׳ את החוויה שעברה, ונכנסה פנימה.

חדר האוכל בפונדק היה חמים ומלא אורחים, כמו בכל ערב כמעט. מורגנה הבחינה בבליית׳ יושבת עם פרופסור פוטר בשולחן פינתי וניגשה אליהן. רק כשהיא התקרבה היא הבחינה שהן לא לבד.

״הינה את,״ בליית׳ אמרה לה בחמימות.

״הינה אני,״ מורגנה השיבה בהיסח דעת. 

הנער שהיא פגשה זמן קצר קודם לכן ישב בכיסא ליד פרופסור פוטר, עדיין חובש את הכובע המגוחך שלו. הוא נראה כמעט מבוהל מהעובדה שמורגנה זיהתה אותו. בפונדק המואר היטב היא ראתה שהיו לו עיניים ירוקות כמו של פרופסור פוטר.

״זה הבן שלי, הארי,״ פרופסור פוטר אמרה, לא מבינה נכון את האופן בו מורגנה הסתכלה עליו. ״גם הוא מתחיל את השנה השישית שלו מחר. הארי, זו מורגנה, אחותה של הפרופסור ת׳ורן.״

״היי,״ מורגנה אמרה לו, לא מסגירה את העובדה שכבר נפגשו.

״שלום,״ הארי השיב. 

הסכמה אילמת התגבשה ביניהם - הם לא עמדו לספר למבוגרים האחראים שהם נפגשו בחנות לממכר חפצי אופל.

הפרק הקודם		הפרק הבא