רומאנס,מאנסקין ומוזיקה

השעון הראה 11:42. כלומר, "בוקר", בסטנדרטים של הלהקה.

אני הייתי הראשונה שקמה.

במטבח חיכה לי מראה טראומטי: סיר עם משהו שכנראה היה פסטה, אם הפסטה הייתה שוחה בלבן של ביצה וטונה מקופסה.

"תומאס..." נאנחתי בקול.

"אל תדאגי, זה היה רק ניסוי," נשמע קולו מתוך חדרו.

"ניסוי על מי? בלוטות הטעם המסכנות שלי?"

בינתיים, דמיאנו הסתובב עם מברשת שיניים בפה, בוחר את הבגדים שלו בקפידה של 'אני יוצא לצילומי קליפ של ביונסה'.

מיותר לציין שלא לא המצב.  "זה מוגזם מדי לחזרה?"

"תלוי אם אתה מתכנן לנגן או לפתוח מופע אופנה." אית'ן הופיע עם הפוך ביד ומבט של 'נמאס לי מכולם'.

"תתארגנו. יש לנו שעתיים לפני שפאולו (הסוכן שלנו)  בא להרוג אותנו על זה שלא שלחנו שום שיר."

 אמר אית'ן, ובלע לגימה מהקפה שלו במהירות שגרמה לו להשתנק. 

דמיאנו נעלם לכיוון החדר, ממלמל משהו על זה ש"אמן לא יכול להקליט שיר עם שיער במצב כזה."

תומאס התחיל לכוון גיטרה, בזמן שהוא עדיין לובש פיג'מה עם איורים של צבים.

אני, מבחינתי, החלטתי לבדוק אם הרמקולים עדיין מחוברים. הסלון, כמו תמיד, נראה כמו מחסן שנשכח באמצע הופעה.

בדיוק כשחיברתי את המיקרופון, נשמעה נקישה על הדלת. כולנו עצרנו.

"תאמרו לי שזה שליח עם אוכל ולא מישהו מהאולפן," לחש דמיאנו מתוך המסדרון.

"אם זה  פאולו – תגיד להם שאני בחדר, חולה ב... אממ... תירוץ," אמר תומאס, רץ לחדר.

ניגשתי לדלת בזהירות, פתחתי... וקיבלתי קופסת פיצה חמה לפנים.

"מישהו הזמין תירוץ להישאר רעבים אחרי ביס אחד?" שאל השליח.

"אני." זה היה כמובן תומאס.

 גיחכנו. "ידעת שזה לא מישהו מהאולפן, יא דרמה קווין!" הטחתי וצחקתי, משלמת לשליח. 

הפרק הקודם		הפרק הבא