נטולת כוחות

שונו ויהלי יושבות ובוהות בקרון שלהן, הרחק למטה. שונו מרגישה ריקנות כזאת, איך הכל כל כך השתבש? היא שאלה את עצמה בדממה ואז נזכרה. אה, נכון, אני... קלאסטרופוביה מטופשת.

שונו לא רצתה להפר את השקט, את ההפסקה הקצרה מלהיות אויבות, ההפסקה מהתזכורת. אבל היא הייתה חייבת לשאול "למה את לא כועסת עליי?"

יהלי פולטת צחוק מקרטע, "ברור שאני כועסת עלייך" היא אומרת "אני פשוט.. מבינה מה זה להרגיש שהפחד משתלט עלייך, שאין לך מה לעשות והכל סוגר עלייך ו.." תפסיקי לדבר יהלי, את רק מחמירה את זה, שונו התחילה להתנשף, הרגישה את החלל הגדול פתאום מאוד לוחץ, כמה אוויר יש כאן בכלל? כמה ימים נצליח לשרוד כאן? יש במקום הזה אוכל? מים?

"היי" יהלי הניחה את ידה על ידה של שונו והיא אוטומטית הרגישה בנוח, תחושה חמה, כאילו היא בבית, מילאה אותה. "לא התכוונתי להפחיד אותך" שונו שיחררה את האוויר הכלוא בריאותיה, "זה כנראה חמור יותר משחשבתי..."

שונו נתקפה דחף להגיד ליהלי מה היא הרגישה בשבע שנות החברות שלהן, כמה יהלי פגעה בה בלי לשים לב. אמת כואבת, אבל חשוב  לי יותר מהכל, דבריה הצטלצלו באוזניה של שונו.

שונו פותחת את פיה אבל קולה של יהלי הוא שנשמע, "תראי" היא הצביעה אל שביל צדדי צר, כל כך צר שהן יהיו צריכות להצמד אל האבן כדי ללכת בו. "אנחנו לא יודעות לאן זה מוביל" שונו התגוננה, "יש לנו ברירה אחרת?" יהלי שאלה וקמה, היא הושיטה ידה לשונו ובאי רצון שונו נאזרה בה ונעמדה.

הבנות התקדמו לאורך השביל, נאחזות באבני קיר כשצריך, או מטפסות את דרכן את החלק הבא. "מה אני?" יהלי שאלה ושונו פלטה צחוק קצר "זה היה פילוסופי ו... רנדומלי ביותר"

"אני מתכוונת, מה זה בוצדמית" שונו עצרה וגרמה ליהלי כמעט להתקע בה, "אה" היא אמרה, "בוצדמית זאת מישהי ששני ההורים שלה מוגלגים, אנשים רגילים" יהלי נאנחה, "מעניין מה ההורים שלי עושים עכשיו.. כנראה הם לא חושבים אפילו לרגע אחד על הבת שלהם"

שונו, שלא ידעה הרבה על מערכת היחסים בין יהלי להוריה, הרגישה לא בנוח בשתיקה ולכן מילאה אותה בדיבורים;

"חצוית דם זאת משהי שרק אחד מהוריה קוסם, וטהורת דם זאת מישהי ששני הוריה הם קוסמים, סקיבית זאת מישהי עם שני הורים קוסמים אבל היא נולדת רגילה, ולמרות שאף פעם לא באמת חשבתי על זה" שונו דיברה בלי לחשוב "לא הבנתי מה הטעם ב-" יהלי הניחה את אצבע המורה שלה על שפתיה של שונו, תהיי פ*קינג בשקט. שונו חייכה אל יהלי והורידה את אצבעה בשקט.

הבנות הגיעו למקום שבו השביל הסתיים, והתרחב, מאוד. בחלקה המעגלית הקטנה היה מקום לבערך 15-20 אנשים. מולם הייתה דלת עץ ענקית, חרוכה בתחתית, אבל משהו הפריע לשונו, "איפה המספר כספת?" היא שאלה את יהלי.

"זאת לא כספת" יהלי הרימה מהרצפה שלט אזהרה ומבטה עלה אל שונו.

"אנחנו צריכות להכנס" שונו אמרה, שתיהן הורידו את מבטן אל המנעול הכבד, "יש לך כאן סיכות שיער? אולי אני אוכל לפרוץ איתן את המנעול" יהלי הנידה בראשה בעצב, "לא הרשית לי להתארגן ולהתאפר, זוכרת?"

"סליחה" שונו התכווצה והסתכלה על כל מקום אחר מחוץ מעל פניה של יהלי, "רגע" היא רצה אל הקצה של החלקה המעגלית והרימה שרביט שבור, הוא העלה ניצוצות בידה.

"אולי הוא עדיין עובד" יהלי התקדמה לעברה. קדימה שונו, תחשבי, יש לחשים שהם לא אלוהמורה שיעזרו לנו? כי הוא בטוח לא יעבוד הפעם. יש לחשי כיווץ\הגדלה בכלל? "יש" שונו הביטה ביהלי, "מה?" היא שאלה.

"לחשי כיווץ והגדלה" שונו העבירה ליהלי את השרביט, "אוקיי, תכווני אלי, סובבי את השרביט בתנועה מעגלית לעברי ותגידי Densaugeo"

{הערת מחברת: קראתי הארי פוטר באנגלית אז אני אכתוב את הלחשים באנגלית}

"Densaugeo" יהלי אמרה ושונו הרגישה את אבריה מתכווצים. זה כאב, אני אכסוך לכם את הפרטים. שונו ראתה את יהלי מתנשאת מעליה, ולמרות שהיא ידעה למה זה הכרחי זה לא מצא חן בעיניה, היא מיהרה מתחת לדלת העץ.

"עכשיו" היא צעקה אל יהלי, "תתכופפי, תכווני אלי ותצעקי Engorgio" יהלי הענקית התכופפה וצעקה "Engorgio" שונו מיד הרגישה איך גופה גדל, חוזר לגודלו הנוח והנורמלי.

שונו פתחת את המנעול והכניסה את יהלי, היא חייכה אל יהלי אבל היא לא הביטה בשונו, אלא מאחוריה.

שונו, מסוקרנת, הסתובבה ונדהמה. עשרות, אולי מאות תאי כלא, רצפת עץ, ואור עמום בוקע ממנורה שבקושי עובדת, עשרות זוגות עיניים מביטות בסקרנות ובתדהמה בשתי הבנות. שקיות אוכל ובקבוקי מים נחו בצד.

לפתע ההבנה הכתה בשונו. גרינגוטס, המקום הבטוח ביותר בעולם הקוסמים. שבמקרה יש בו תהומות ענקיים ומעברים תת-קרקעיים שבקלות אפשר ללכת בהם לאיבוד ולמות מרעב או צמא.

"אנחנו באזקבאן"

---------------

סליחה על הפרק הארוךך, תגובות?

הפרק הקודם