הדתיים באים

"אנחנו יודעים", הגיעה התשובה, והותירה את חיים ואבי חסרי מילים. אבי בהה בהם בפה פעור וחיים עמד

מהורהר. הוא מעולם לא חשב שזו תהיה התשובה. הסיבה שהוא התנגד ללכת אל הוויזלים הייתה כי לא היה

להם שום הוכחה שהוויזלים יהודים (על אף ניסיונותיו העיקשים של אבי). והוא חשש שכשהם יבשרו להם את

התאוריה של אבי יתגלה שהם שהם פשוט גויים כשרים לכל דבר, והם יובכו ברמות. אבל מסתבר שהוויזלים

פשוט יודעים שהם יהודים.

"ו..לא…" גימגם חיים "לא…חשבתם לעשות עם זה משהו?"

"מה יש לעשות?" שאלה מולי "היהודים הרי נכחדו לפני איזה 80 שנה?"

אבי וחיים כבר היו המומים "מה?" היה כל מה שאבי הצליח לפלוט.

"כן" התעקשה מולי "אמא שלי סיפרה לי, היא הייתה שם בגרמניה, במלחמה של המוגלגים" מולי סיפרה

בידענות "הגרמנים שם" ואז היא ירקה על הרצפה בתיעוב על הרצפה. בתגובה למבטים התמהים שקבלה

היא אמרה "ככה אמא שלי למדה אותי, בכל אופן, היא ברחה משם בעזרת קסמים, כמובן, אבל ממה שהיא

הבינה היהדות כבר הושמדה". 

כשסיימה אבי כבר היה על סף התמוטטות. חיים, שהיה אף הוא מזועזע עד עמקי נשמתו, הבין שהוא צריך

לקחת את המושכות לידיו.

"אבל אנחנו יהודים ויש גם מדינה יהודים ויש מעל 10 מיליון יהודים בעולם!" הוא הטיח את האמת בפניה

בחוסר זהירות.

עכשיו מולי הייתה מבולבלת "מה, באמת?"

"כן, בטח" ענה אבי שהתאושש "וגם אתכם אנחנו נגייר!" הוא הכריז בשמחה.

"אבל אנחנו כבר יהודים" ענה ארתור "גם אמא שלי היתה יהודייה, אבל היא פשוט זנחה את זה והתחתנה עם

גוי"

"אבל אם חייתם את כל החיים שלכם כגויים עושים לכם גיור, וגם כמובן, לבנים שלכם" הסביר להם חיים

בהתרגשות שאחזה גם בו.

הוויזלים לעומתם נראו קצת פחות נלהבים "תראו, אנחנו כבר זקנים וידענו תמיד שאנחנו יהודים-אנחנו

נתגייר" הסביר להם ארתור.

"אבל יש סיכוי שהילדים שלנו" הצטרפה מולי להסבר "לא כל כך ישמחו באמצע החיים להפוך ליהודים".

אבל אבי וחיים כבר היו נחושים "תדברי איתם! הם לא יוכלו לסרב לנו!" הם אמרו בתקיפות.

נראה שארתור ומולי היו די בטוחים שילדיהם יסרבו בקלות רבה אבל הלכו בכל זאת לאח לקרוא לבני

המשפחה בזמן שאבי וחיים הלכו לשחק טאקי מתפוצץ בסלון.

"רצינו לקחת קורס מחב"ד אבל מסתבר שהם לא מומחים במדינות מתורבתות כמו בריטניה. תאילנד ודרום

אפריקה זה התחום החזק שלהם" קרא אחריהם אבי מהסלון.

"למרות שהם כן חילצו ממנו הבטחה שנכתוב את הסיפור של הגיור ב'שיחת השבוע'** שלהם" הזכיר לו חיים.

הם נתנו לארתור ומולי לקרוא לבני המשפחה בעצמם אבל כשג'יני שמעה את הבשורה אבי וחיים לא יכלו שלא

לשמוע את הצעקות.

"אני לא באה ולא מעניין אותי אם אני יהודייה! אני מכירה את המשוגעים האלה! לבושים שחור-לבן, צועקים

עלי וזורקים ביצים כל פעם שאשה עוברת ברחוב! משרד הקסמים כבר טיפל ל-5 מהם בזיכרון כי קיללתי

אותם!" צעקה ג'יני.

"את בטוחה שאת לא מתבלבלת?" שאלה מולי.

"את קיללת מוגלגים?!" שאל ארתור.

ג'יני התעלמה ממנו "בטוחה שאני לא מתבלבלת! הם גרים מתחת לבית שלנו! כל שבת הם שמים מחסום

למכוניות מסביב לרחוב שלהם עד שהמשטרה מגיעה ואז הם זורקים עליהם ביצים!"

"תראי, אני בטוחה שלא כל היהודים הם כאלה" ניסתה שוב מולי.

"גם אם הם קצת כאלה אני לא באה! מבחינתי אני לא יהודייה! גם אם תראו לי שלאבא יש ברית מילה! אני לא

חלק מדת של אנשים שזורקים ביצים על כל מי שלא בא להם טוב בעין" ג'יני חתמה.

חיים ואבי הביטו זה בזה בשעשוע "איך זה שדווקא הארי גר ליד החרדים הקיצוניים?" שאל חיים. (אם יש

איכשהו חרדי שקורא את זה לא להיעלב. אני יודע שלא הרוב כאלה).

בדיוק אז מולי וארתור נכנסו לסלון "אני מניחה ששמעתם מה ג'יני אמרה" נאנחה מולי.

"נורא, נורא" ציקצק אבי בלשונו.

"מה עם כל השאר?" שאל אבי בתקווה.

"הם באים עוד מעט" ענה לו ארתור "תתכוננו"…

**- העלון של חסידות חב"ד בו מופצים מדי שבוע סיפורים על גויים אכזריים שמתגלים בסוף כיהודים(במיוחד

הפריץ) ומאמרים על כך שהרבי לא מת אלא רק הסתלק. כן,כן- ממש כמו וולדמורט. אבל אל דאגה לרבי יש

אף.

הפרק הקודם		הפרק הבא