מקוללים

חיל המשמר

5-6 באוגוסט, 1995

רמוס רכן נמוך מעל ידית המטאטא שלו, רוח קפואה מצליפה בפניו. זה היה שיא הקיץ, והוא לבש גלימה וכפפות, אבל בתעופה במהירות שיא גבוה מעל לונדון בשעת לילה כל זה לא שינה.

הוא הסתכל משמאלו אל שלושת חברי חיל המשמר הנוספים שעפו לצידו. טונקס עפה מטרים ספורים ממנו, שיערה הקצר בצבע וורוד מסטיק מתבדר ברוח החזקה. משמאלה הייתה הסטיה, ומשמאל אליה סטרג׳יס. 

הם הבחינו שהוא מביט לעברם והפנו אליו את מבטיהם. הוא סימן להם בידו, עם סימנים מוסכמים, מתי ואיפה להתחיל את הנחיתה.

הסטיה וסטרג׳יס סימנו שהם הבינו. טונקס פזלה למעלה בצורה קומית וחרצה לשון.

רמוס גלגל אליה את עיניו בחיוך בזמן שאחז במטאטא ביד אחת והוציא את שרביטו בשנייה. הוא רכן נמוך עוד יותר והתחיל בנחיתה, שלושת האחרים בעקבותיו.

הוא הרגיש זמזום מוכר באוויר והצליח להתחמק מקרן אור לבנה שהבליחה בחשכה. ארבעת חברי החיל חגו והנמיכו בין הבתים, חומקים מקללות הדמה שהמשיכו להישלח אליהם מלמעלה. רמוס נחת בעקבות טונקס, וראה קרן לבנה אחת שפגעה בגב שלה ונעלמה, רגע לפני שרגליה נגעו במדרכה.

חמשת חברי החיל שעפו בקבוצה נפרדת נחתו ברחוב בדיוק באותו הזמן כמוהם. מבלי לומר דבר או להתמהמה, תשעת חברי המסדר מיהרו ונכנסו אל מבטחי המפקדה.

עין- הזעם סגר את הדלת אחריהם. סיריוס, שישב על המדרגות והשעין את פניו על ידו בשעמום, לחץ על שעון העצר שבידו בחוסר עניין.

״ארבעים ושלוש דקות וארבע עשרה שניות,״ הוא דלקם.

״שיפור של שלוש דקות,״ אמליין אמרה, פנייה החיוורות אדומות מרוב קור. ״אתם חושבים שאנחנו עוד יכולים להשתפר?״

״נגמרו האימונים, אסור שהמוגלגים מסביב יחשדו,״ עין- הזעם קבע.

כולם השאירו את המטאטאים שלהם במבואה והלכו אל חדר האוכל, שעדיין לא טוהר והיה מלא ארונות תצוגה מלאים חפצים מכוסים קורי עכביש. על השולחן שבמרכז החדר הייתה פרושה מפה של לונדון והפרברים. על גביה, בדיו אדומה, היו מסומנים מסלולי טיסה אפשריים מסארי למרכז לונדון.

״חיל הגיבוי יצטרף עוד רגע,״ עין- הזעם אמר, עינו המכושפת מתגלגלת ומעידה שהוא עוקב אחרי חברי המסדר הנוספים שעוד היו בחוץ. ״בינתיים - היו בעיות? משהו לא הלך לפי התוכנית?״

״טונקס נפגעה פעם אחת, בזמן הנחיתה,״ רמוס אמר כשהוא הבין שטונקס לא מתכוונת לחלוק את המידע הזה.

״מלשן,״ טונקס האשימה אותו.

״איך זה קרה, טונקס?״ עין- הזעם חקר אותה.

״הייתי מרוכזת בנחיתה,״ טונקס הצדיקה את עצמה, ״עשינו את התרגיל הזה מה, שש או שבע פעמים? אף פעם לא נפגעתי לפני זה. זה לא יחזור על עצמו, עין- הזעם.״

״כדאי שלא,״ עין- הזעם נהם לעברה. טונקס נראתה עצבנית ומובכת. 

חיל הגיבוי הגיע באותו הרגע וחסך מטונקס מבוכה נוספת. ביל וויזלי, שנבחר למנהיג החולייה שתפקידה היה לקחת את מקומו של חיל המשמר במקרה של תקיפת אוכלי מוות בזמן המשימה, דיווח שהם לא הבחינו באף חולשות או טעויות בולטות שחיל המשמר ביצע בזמן האימון. גם קללת הדמה שפגעה בטונקס הייתה מתוך מזל.

״המשימה תתקיים מחר,״ עין- הזעם הזכיר לכולם לפני שהם התפזרו. ״כולם יודעים איפה הם צריכים להיות? טונקס, המוגלגים קיבלו את המכתב שלך?״

״כן, ראיתי את הדודה לוקחת את הדואר אתמול,״ טונקס דיווחה, ״והיום הדוד רחץ את המכונית שלו. אני בטוחה שזה אומר שהם מתכוונים ללכת לקבל את פרס המדשאה המטופחת שלהם מחר.״

״עבודה יוצאת מן הכלל, העלמה טונקס,״ אלפיאס דודג׳ הזקן שיבח אותה. היא הסמיקה כששאר חברי החיל השמיעו קולות הסכמה.

המחמאה של אלפיאס הייתה מוצדקת. בזמן תכנון החילוץ של הארי מבית דודיו חברי המסדר העלו שלל רעיונות מורכבים ומופרכים כיצד להיכנס אל ביתם של המוגלגים בלי שהם יעוררו מהומה; עלו רעיונות כמו לעלף אותם, למחוק להם את הזיכרון או להיכנס בלילה בזמן שהם ישנים ולהוציא את הארי בגניבה. כל הרעיונות היו איומים. אבל אז טונקס נכנסה לשיחה והציעה פשוט להוציא את המוגלגים מהבית בערב, באיזו המטלה שהם לא יוכלו לסרב לה. היא שמה לב שהם מקפידים מאוד על הנראות של המדשאה והגינה שלהם, ואפילו מפרים את איסור ההשקייה של הממשלה המוגלגית, אז הם בוודאי לא יוכלו לסרב לכבוד של קבלת פרס יוקרתי על ההשקעה הרבה שלהם. בעיני רמוס זה היה רעיון גאוני.

חברי חיל המשמר התפזרו לבתיהם. טונקס, כהרגלה, נשארה לארוחת ערב (״ארוחה חמה וטעימה שמישהו מבשל בשבילי בכל ערב? איך אני יכולה לסרב, האלטרנטיבה היא שעועית על טוסט בדירה הקטנה והעלובה שלי.״). היא ורמוס פנו לעבר המטבח, סיריוס משתרך בעקבותיהם בהבעה ממורמרת.

במבואה הם ראו את רון והרמיוני, שנשענו על המעקה במדרגות וצפו בחברי המסדר שעזבו את המפקדה בטפטופים חשאיים.

״פרופסור, אתם מתכוננים להביא את הארי לפה?״ הרמיוני שאלה את רמוס כשהוא חלף ליד המדרגות.

רמוס התכוון לענות שהם לא יכולים לדבר על זה, אבל סיריוס אמר להם, ״כן, מחר. אל תסתכל עלי ככה, ירחוני, הם לא ירוצו לספר לוולדמורט.״

רון נראה כאילו הוא סופר את המטאטאים שנשענו על הקיר ליד הדלת. ״תשע חברי מסדר? צריך תשע חברי מסדר כדי ללוות את הארי לפה? זה לא הרבה?״

״אם כבר, זה לא מספיק,״ סיריוס התלהם, מסתכל על רמוס. ״גם אני צריך להיות שם.״

רמוס, שכבר היה עייף מהעקשנות של סיריוס בנושא, אמר לחברו, ״לא אני קובע מי יוצא למשימה.״

״וחוץ מזה, אני לא חושבת שתצליח להטיס מטאטא בתור כלב,״ טונקס הוסיפה. היא כנראה ניסתה להתבדח כדי להקל על האווירה, אבל נראה שזה רק מעצבן את סיריוס יותר. הוא עלה במדרגות ולא הצטרף לארוחת הערב.

חיל המשמר התחלק לזוגות. בשעת אחר צהריים מאוחרת כל זוג התעתק והגיע בחשאיות לעמדה אחרת סביב הבית שבדרך פריווט מספר 4 בסארי, ושם הם ארבו, ממתינים לרדת החשכה כדי להמשיך עם תוכנית החילוץ.

רמוס מצא את עצמו עם טונקס. איך שהוא, הם תמיד צוותו ביחד - אבל לא היו לו תלונות. הוא היה חבר המסדר שעשה הכי הרבה משימות - בלי עבודה או משפחה, היה לו הרבה זמן פנוי לעבוד בשביל המסדר - וטונקס הייתה ברשימה מייד אחריו, מתנדבת לבצע כל משימה אפשרית שהציעו לה. אז יצא שבכל פעם שנדרש יותר מחבר מסדר אחד לביצוע משימה, הם עשו אותה ביחד. רמוס בכנות תהה מתי היא ישנה, בין משרה מלאה בלשכת ההילאים, לבין המשמרות מחוץ למחלקת המסתורין ועל הארי, ושלל המשימות האחרות שהיא ביצעה עבור המסדר.

הם התעתקו אל חצר בית מספר 2 בדרך פריווט, שבעליו היו בחופשה. הם מצאו מחסה בפינה ליד מחסן הגינון, שם הייתה תצפית מוסתרת אל בית מספר 4. בידיעה שמצפה להם זמן מה של המתנה, טונקס בחנה את הופעתה השתקפות שבחלון הבית החשוך. היום היא בחרה שיער קצר, כמו ביום שלפני, אבל הפעם בצבע סגול עז.

״מה אתה חושב על הצבע הזה?״ היא שאלה את רמוס, מפתלת קבוצת שיערות סגולות סביב אצבע אחת.

״הצבע הוורוד מצא חן בעיני יותר,״ רמוס השיב, משקיף על בית מספר 4. המכונית של הדודים של הארי עדיין חנתה שם.

טונקס השמיעה קול של הרהור וזנחה את ההשתקפות שלה לטובת תצפית על הבית. היא בדקה את השעה בשעון היד של רמוס.

״זה כל כך מוזר,״ היא העירה, מסתכלת על הבית המוגלגי השגרתי והמנומנם. ״דמבלדור אומר שהארי הוא המפתח להביס את וולדמורט… קשה להאמין שפה הוא גר…״

רמוס השמיע קול של הסכמה אבל לא הרחיב. הוא וסיריוס ניהלו כמה שיחות ארוכות על מצב המגורים של הארי. אף אחד מהם לא היה מרוצה מהעובדה שהארי חי אצל הדודים שלו, שבברור לא התייחסו אליו כראוי, למרות שהוא אף פעם לא התלונן. רמוס חשב שהם צריכים לסמוך על דמבלדור בנושא הזה למרות שהם לא אהבו את המצב - אבל זה לא אמר שהוא הרגיש בנוח עם זה.

הם חיכו לשעת הכושר זמן ארוך, יושבים שעונים כנגד מחסן הגינון עם המטאטאים שלהם. השמש התחילה לשקוע, אבל חום עז עדיין שרר בפרבר המוגלגי. 

״אז, איך את מסכמת את החודש הראשון שלך במסדר?״ רמוס שאל.

״כבר עבר חודש?״ טונקס תהתה, ״זה נכון מה שאומרים, הזמן באמת עובר מהר כשנהנים…״

״אני חושב שזה קשור יותר לזה שאת יוצאת למשימה כמעט בכל יום בשבוע.״

״גם אתה.״

״לי אין עבודה, בניגוד אליך.״

״העבודה שלי משעממת. להיות הילאית זה לא מרגש כמו שזה נשמע, ככה אני מגלה.״

״זה לא שהמשימות של המסדר כל כך מרגשות.״

״לא… למען האמת, ציפיתי שזה יהיה הרבה יותר מעניין ומסוכן, להיות במסדר סודי שנלחם בכוחות האופל…״

״אני לא מתנגד לשעמום. האפשרות השנייה היא לראות את שאר חברי המסדר מחוסלים אחד אחרי השני על ידי אוכלי המוות,״ רמוס אמר. ״ככה זה היה בפעם הקודמת.״

זאת לא הייתה הכוונה שלו, אבל טונקס נראתה מזועזעת מדבריו.

״אני לא התכוונתי - ״ הוא התחיל.

״לא, אתה צודק,״ היא אמרה, נראית חיוורת באור הגווע. ״אני כזאת מטומטמת! אני כל כך מצטערת, רמוס - ״

צליל נהמה מכנית הפר את דממת הפרברים. המכונית השחורה המצוחצחת של ורנון דרסלי התגלגלה מחוץ לחנייה, האורות האחוריים האדומים שלה מבליחים באפלה. 

המכונית התרחקה והדממה חזרה. דרך פריווט מספר 4 הייתה חשוכה לחלוטין - בבית לא דלק אפילו אור אחד.

״הגיע הזמן,״ רמוס אמר, שוכח לחלוטין מהשיחה עם טונקס.

הם יצאו מהמסתור שלהם וחצו את הרחוב בזריזות. הם חמקו אל החצר האחורית של הבית ונפגשו עם שאר חברי חיל המשמר בדיוק כשנהיה חשוך לגמרי. קינגסלי פרץ את המנעול בדלת האחורית עם לחש פשוט. הם השאירו את המטאטאים שלהם בחוץ ונכנסו לבית.

בפנים היה ריח חזק של חומרי ניקוי ונפטלין. הבית זעק מוגלגיות מכל כיוון, מלא מכשירי חשמל מוזרים למראה.

חברי חיל המשמר התקבצו במטבח - וכולם קפצו כאחד למשמע צליל של זכוכית מתנפצת, מכוונים את שרביטיהם למקור הרעש. בחשכה, טונקס נראתה ניצבת במתח לפני צלחת מנופצת על הרצפה, אותה היא כנראה הפילה ממעמד הכלים עם המרפק שלה כשהיא חלפה על פניו.

״סליחה…״ היא לחשה בהבעה כאובה.

חריקת מזרן נשמעה מהקומה העליונה, ואז צעדים הדהדו בתקרה. אבל שום דבר נוסף לא התרחש.

העין המכושפת של עין- הזעם התמקדה בתקרה.

״אין טעם לשמור על השקט עכשיו,״ הוא אמר בקול רגיל בזמן שחיל המשמר נע לעבר המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה. ״נראה שהדלת נעולה… אני חושב שהוא לא יכול לצאת. קינגסלי, אם תוכל - ״

קינגסלי הטיל את לחש פתיחת המנעולים שוב. נשמע צליל נקישה, ואז צעדים, ואחת הדלתות נפתחה. נער צעיר הופיע בראש המדרגות, מחזיק שרביט.

״הנח את השרביט, ילד, לפני שתוציא למישהו עין,״ עין- הזעם נהם.

״פרופסור מודי?״ הארי שאל בחשש. הקול שלו השתנה מאז הפעם האחרונה שרמוס פגש אותו.

״אני לא יודע אם אפשר לקרוא לי ׳פרופסור׳,״ עין- הזעם השיב, ״בהתחשב בזה שמעולם לא הגעתי ממש ללמד. רד לכאן, אנחנו רוצים להתבונן בך.״

הארי הנמיך את שרביטו מעט אבל לא ירד אליהם. רמוס ידע שיש לו הרבה סיבות טובות לחשוד בחבורה של קוסמים זרים שנכנסו לבית שלו ללא הזמנה, אחרי כל מה שהוא עבר. 

בניסיון להרגיע אותו, רמוס אמר, ״זה בסדר, הארי. באנו לקחת אותך מכאן.״

״פ-פרופסור לופין?״ הארי אמר בתדהמה. ״זה אתה?״

אחרי שהארי השתכנע שהם לא באו בכוונה לפגוע בו, והם בתורם ווידאו את הזהות שלו, הוא ירד אליהם וכולם הלכו ביחד למטבח. רמוס הסביר להארי מה מתרחש. נראה שההסברים שהוא נתן והנוכחות שלו מרגיעה אותו, והעובדה הזאת בתורה הרגיעה גם את רמוס. 

הוא בכנות היה שמח לראות את הארי שוב, והוקל לו לראות שגם הארי שמח לראות אותו. לפני המפגש כונן בו חשש מוצק שהארי יגיב אליו בגועל ודחייה; אמנם כשרמוס עזב את הוגוורטס הם נפרדו ביחסים טובים, ולא נראה שמפריע להארי בכלל שהוא הסתיר ממנו שהוא אדם זאב. הוא אמר לו שהוא המורה הכי טוב שהיה לו. אבל הוא פחד שבמהלך השנה שעברה הארי הפך לתמים פחות ולמד שאנשי זאב הם יצורים מסוכנים ומתועבים.

עכשיו הוא הבין שהוא היה יכול לסמוך על הבן של לילי וג׳יימס שלא ישפוט אותו לפי המצב שלו, אלא יעריך אותו על סמך מערכת היחסים שנרקמה ביניהם.

טונקס התנדבה לעזור להארי לארוז. שניהם נעלמו בתוך החדר שלו, בזמן ששאר חברי חיל המשמר נשארו למטה. רמוס ניגש אל חלון קרוב והציץ החוצה. הרחוב המוגלגי היה ריק לחלוטין. אם היו אוכלי מוות שארבו שם, הם הסתירו את עצמם היטב. רמוס לא חשב לרגע שהם לא עוקבים אחרי הארי באופן כל שהוא, ותהה אם הם יהיו אמיצים מספיק כדי לנסות להפריע למבצע החילוץ.

״רק אני חושבת שזה משונה שהוא היה נעול בחדר?״ הסטיה הייתה הראשונה לדבר על ההיפוגריף שבחדר. ״אתם חושבים שהמוגלגים נעלו אותו שם לפני שהם הלכו?״

״זה בהחלט נראה ככה,״ סטרג׳יס אמר, ״אנחנו צריכים לדווח לדמבלדור.״

״בוודאות,״ קינגסלי אמר בביטחון, ״נעלה את זה בישיבה הערב, כשנחזור למפקדה - ״

״לא,״ רמוס התערב, ״אל תספרו לכל המסדר על זה, זה רק יבייש את הארי. אני אדבר עם סיריוס.״

״דמבלדור צריך לדעת אם המוגלגים פוגעים בו,״ הסטיה טענה בתוקף.

״הוא כבר יודע,״ רמוס אמר, מסתיר את הכעס שלו במיומנות.

אף אחד מחברי חיל המשמר לא המשיך לדבר על הנושא.

הארי וטונקס הצטרפו אליהם לאחר כמה דקות עם המזוודה והמטאטא של הארי. בזמן שהיא הייתה למעלה השיער של טונקס השתנה מסגול לוורוד מסטיק. רמוס החליט שהוא לא צריך לייחס לכך חשיבות - זה שהוא אמר לה שהוא מעדיף את הצבע הוורוד לא אמר שהיא שינתה את הצבע לכבודו.

המשימה המשיכה כמתוכנן, והארי הגיע למפקדה בריא ושלם. חברי חיל המשמר השאירו אותו בידיה הטובות של מולי וויזלי וירדו אל המטבח כדי להשתתף בישיבת המסדר הקרבה.

רמוס ציפה שסיריוס יחכה במבואה לקבל את פניו של הארי, אבל הוא לא היה שם. הוא המתין במטבח, שעון על הקיר ליד הדלת, והתנפל על חברי חיל המשמר ברגע שהם נכנסו בה.

״הוא בסדר גמור, לא קרה שום דבר בדרך,״ רמוס אמר לחברו, שמייד נראה פחות מתוח. ״אתה לא רוצה ללכת להגיד לו שלום?״

״אחרי הישיבה,״ סיריוס אמר. רמוס מעולם לא ראה אותו כל כך חסר ביטחון. ״אני חושב שהוא כועס עלי… עדיף לתת לו להתמקם קודם…״

רמוס חשב שזה נשמע כאילו סיריוס ממציא תירוצים, אבל לא העיר על כך. גם אותו הפגישה עם הארי הלחיצה בהתחלה, הוא לא יכול היה להאשים את סיריוס שהוא קצת מפחד לראות את בן הסנדקות שלו.

רואה שתחילת הישיבה עוד מתעכבת, רמוס סימן לסיריוס לבוא לכיוון המזווה, הרחק מחברי המסדר האחרים.

״כדאי שתדע,״ הוא אמר לחברו, מתכונן לקראת התגובה שלו. ״הארי היה נעול בחדר שלו כשהגענו. כנראה הדודים שלו נעלו אותו שם לפני שהם יצאו מהבית.״

משום מה סיריוס לא נראה נרעש כמו שרמוס חשב שהוא יהיה. הוא ציפה שחברו יתפוצץ מרוב זעם, אולי אפילו יתחיל לצעוק עליו, אבל הוא רק שילב את זרועותיו ונראה עצוב.

״אתה לא נראה מופתע,״ רמוס אמר כשסיריוס לא הגיב.

״כי אני לא,״ סיריוס השיב בקול נמוך. ״עם כל מה שהארי סיפר לי על הדודים שלו, זה לא מפתיע אותי בכלל. הם נועלים אותו בחדר כדי להרגיש שהם שולטים בו. ההורים שלי היו עושים לי את זה כל הזמן.״

רמוס ידע שסיריוס לא רוצה לקבל רחמים, אז הוא לא נתן לו מהם.

״אתה מתכוון לדבר איתו על זה?״ הוא שאל.

״הדבר האחרון שהוא רוצה זה לדבר על זה,״ סיריוס השיב בידיעה.

הפלו נדלק ודמבלדור הופיע מתוך האח. למראהו, אש של נחישות נדלקה בעיניים של סיריוס. ככה רמוס אהב לראות את החבר הותיק שלו.

״מה שהארי צריך ממני זה שאני אדאג שהוא לא יצטרך לחזור לשם יותר,״ סיריוס הכריז. ״אז זה מה שאני הולך לעשות.״

אחרי ישיבת המסדר מולי הזמינה את כולם לארוחת ערב. היה ברור שהיא השקיעה מאמץ מיוחד במנות הפעם, לכבודו של הארי, וכולם היו במצב רוח מרומם. לפחות, עד שהארי התחיל לשאול שאלות על וולדמורט והמסדר.

גם אחרי שמולי שמה סוף לעניין ושלחה את הילדים לישון, האווירה עדיין הייתה נפיצה. סיריוס חיכה שמולי והילדים יעלו לפני שגם הוא יצא, בלי להגיד שום דבר לאף אחד. חברי המסדר התחילו להגיד לילה טוב בקולות מהוסים ולעזוב. לבסוף היחידים שנשארו מסביב לשולחן היו ארתור וויזלי, רמוס וטונקס.

רמוס נזכר שיש לו משימת ריגול אחרי מקנייר מוקדם בבוקר שלמחרת. הוא איחל לארתור וטונקס לילה טוב ועלה לחדר שלו.

הוא בדיוק תלה את הגלימה שלו בארון הרעוע כשנשמעה נקישה על הדלת.

״כן?״ הוא קרא, בטוח שזה סיריוס.

״אתה לבוש?״ הקול של טונקס נשמע מעבר לדלת.

״כן. תיכנסי.״

טונקס נכנסה אבל המשיכה לעמוד ליד הדלת, נראית לחוצה. בדרך כלל היא הייתה הרבה יותר נינוחה בחברתו של רמוס.

״את בסדר?״

״כן,״ טונקס השיבה במהירות, וצחקקה בעצבנות. ״היה קשוח שם למטה, לא? אני לא אוהבת כשאנשים שאני אוהבת רבים…״

״גם אני לא,״ רמוס השיב והתיישב על המיטה. הוא לא חשב שהיא באה לחדר שלו כדי לדבר על הוויכוח של סיריוס ומולי.

פוכרת את ידיה, טונקס המשיכה, ״תקשיב… לגבי מה שדיברנו עליו קודם… אני מרגישה ממש רע…״

״תזכירי לי?״ רמוס שאל. כל כך הרבה דברים קרו באותו הערב, הוא כבר לא הצליח לזכור על מה הם דיברו.

״אמרתי שהעבודה במסדר לא מרגשת כמו שחשבתי שהיא תהיה… ואתה הזכרת לי שחברי מסדר נהרגו במלחמה הקודמת…״

רמוס נזכר בשיחה בברור.

״את לא צריכה להרגיש רע, טונקס.״

״אני כן,״ טונקס קבעה. היא הפסיקה לפכור את ידיה ובמקום אגרפה אותן לצידי גופה. ״אני כל הזמן מנסה להתבדח ולעשות צחוק מהכל. זה לא בסדר. אתם איבדתם חברים קרובים במלחמה הקודמת. אני לא רוצה שתחשוב שאני לא לוקחת את המסדר ואת כל מה שקורה ברצינות.״

״אני לא חושב ככה בכלל,״ רמוס אמר לה בכנות. בליבו הוא תהה למה אכפת לה מה הוא חושב עליה. ״תראי, כל אחד מתמודד עם פחד וחוסר וודאות בדרך אחרת. גם ג׳יימס היה עושה מהכל בדיחה. זה לא אמר שברגע האמת הוא לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות.״

אולי הוא לא היה צריך לתת את ג׳יימס כדוגמא. טונקס שוב נראתה לחוצה.

״אנחנו הרבה יותר מנוסים ומאורגנים הפעם,״ הוא אמר לה, ״יש לנו מפקדה, בתור התחלה - זה משהו שלא היה לנו בפעם הקודמת. כל עוד אנחנו פה, אנחנו בטוחים. אנחנו נהיה בסדר.״

המילים האלה כן הצליחו להרגיע את טונקס.

״כן, אתה צודק,״ היא אמרה במבט מושפל. ״הייתי צריכה לשמוע את זה. תודה, רמוס. לילה טוב.״

היא הסתובבה כדי לצאת. מביט בגב שלה, רמוס נזכר בלילה שלפני, כשהיא חטפה קללת דמה בזמן האימון לקראת מבצע החילוץ של הארי.

״טונקס,״ הוא קרא אחריה. היא הסתובבה והוא אמר, ״תשמרי על עצמך, בסדר?״

הוא שמח כשהיא חייכה אליו חיוך אופייני והשיבה, ״מה שתגיד, המורה.״

הפרק הקודם		הפרק הבא