שומרי הגלקסיה 3 בגרסה שלא שוברת את הלב

תודה על הפרץ של הצפיות בסיפור הזה ובשני בבקשה תכתבו תגובות תדרגו ותירשמו לזה ולסיפור הזה ולסיפור השני

זה עדיין לא הסוף גם לא בשני וסליחה עם יש טעויות כתיב זה שהמחשב מעוות לי לפני שאני מעלה משום מה

קריאה מהנה

 🌾 סצנה: "הבן של הבת שלי"

החללית הקטנה נחתה בקצה יער, במרחק הליכה מהעיירה. מנטיס עטתה מעיל רחב ומשקפי שמש עגולות. דראקס סירב להתחפש.

"אני לוחם גאה. למה שאסתיר את גופי?" הוא שאל תוך כדי הליכה דרך העשב הגבוה.

"כי אתה אפור וענק ויש לך סכינים. זה מחשיד," מלמלה מנטיס, מנסה לכסות עליו עם מטרייה פתוחה.

הם הגיעו לבית קטן, לבן, עם מרפסת קדמית וצנצנת תה קר ליד דלת הכניסה. מישהו עבד בגינה – איש מבוגר, כפוף מעט, עם כובע קש ומשקפיים עבים.

מנטיס התקרבה אליו בזהירות. "גייסון קוויל?"

הוא הסתובב לאט. פניו נחרצו מקמטים, אבל עיניו היו חיות, צלולות.
"כן. אני... מי אתם?"

היא הסירה את המשקפיים. "שמי מנטיס. וזה דראקס. אנחנו חברים של פיטר."

ג'ייסון התיישר. נשימתו נעתקה.
"...פיטר?"
קולו רעד. "פיטר... קוויל?"

מנטיס הנהנה לאט. "הוא... הוא חי. הוא היה כל השנים האלה. לא על כדור הארץ, אבל חי. והוא בסדר. יותר מזה, הוא גיבור."

הזקן השעין את עצמו על המגרפה.
"אני לא מאמין. אני... חשבתי שהוא מת. חשבתי שהוא נעלם בשביל לא לשמוע את החדשות... שהוא לא שרד את מה שקרה."

"לא," אמרה מנטיס בעדינות. "הוא נחטף באותו לילה. זה נשמע מטורף, אבל... זה אמיתי."

דראקס, פתאום רציני, הוסיף:
"הוא הפיל דיקטטורים. הוא הציל עולמות. הוא היה חלק מצוות של לוחמים אמיצים – שומרי הגלקסיה. והוא לא שכח את אמא שלו. או אותך."

עינים של ג'ייסון התמלאו דמעות.
הוא התמוטט אל תוך כיסא עץ ישן במרפסת. "כל השנים האלה... כל חג... כל יום הולדת... חשבתי – אולי היום הוא. אולי היום אני רואה אותו פתאום חוזר בשער."

הוא חייך בעצב. "אבל הוא היה בשמיים, אה? רחוק מכולם."

"כן," אמרה מנטיס, והתיישבה לידו. "אבל עכשיו הוא לא לבד. ויש לו אהבה. ויש לו משפחה – קצת שונה, אבל אמיתית."

"ואתה," הוסיף דראקס, "הסבא היחיד ששרד את כל זה."

הפרק הקודם