יש אהבה, חברים וכמובן, פילוסופיה.

אני יודעת! אני יודעת! אני יודעת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא עידכנתי כבר שנים!!!!!! אבל אתם יודעים משהו? גיליתי, כן, כן, גיליתי שיש לי ח י י ם !
אני אשתדל לכתוב מהר יותר- חזרתי לשיגרה =]
תיהנו!

--

יום מספר 4 מהשבוע ה... אני אמרתי אי פעם זוועתי?!

למה דווקא לי?
למה דווקא לי יש את המזל הכי מחורבן עלי אדמות?
אני הילדה היחידה שמתאהבת במישהו, בפעם הראשונה, מתנשקת איתו, ויום לאחר מכן שוכבת במיטה, ממורמרת ממצה המרגיז בגלל שהיא חולה. רק לי זה יכול לקרות.
אני הילדה עם המזל הכי נאחס בעולם.
ומה בדיוק כריס חושב? שאני מזייפת את זה?
אתמול, אחרי ששסוף סוף התנתקנו אחד מהשניה, אני וכריס נשארנו מחובקים על הדשא. לא היה איכפת לי להישאר ככה כל הלילה, ובכלל לא רציתי ללכת לארוחת הערב. וכנראה שגם הוא לא.
לא דיברנו, אבל השתיקה לא הייתה מעיקה. כמו שאמרתי, לא היה איכפת לי להישאר ככה כל הלילה.
אבל בשביל זה חייבים שיהיו לימודים שיתקעו באמצע.
"טוב, מחר יש לימודים. בוא נכנס בחזרה לטירה." אמרתי לו.
הוא רק הנהן בראשו ונעמד על רגליו.
'לא היינו צריכים למהר כל כך.' חשבתי. אחרוני הילדים יצאו מארוחת הערב. כל אחד לעבר מקום הבית שלו.
הסתובבתי לעבר כריס, והוא הסתכל עלי במבט שבע רצון. כאילו עשיתי דבר שגרם להבעתו המהורהרת של אתמול להשתנות.
"טוב אז... אני מניח שנתראה מחר." הוא אמר.
"כן." לא ידענו אז שהגורל כל כך לא רוצה בשמחתי.
"אז לילה טוב." הוא חיבק אותי. רואים שהוא נער נבון אם הוא לא בא לנשק אותי שוב. זה אומר שהוא יודע שאני צריכה לעכל את הדברים ואחר כך להחליט מה אני עושה הלאה.
"לילה טוב."
כשעליתי לחדרי,

עוד חשבתי שאעבור את מה שמחכה לי שם בשלום... וכמובן, טעיתי.
הן עשו לי שם מערב.
"נו, נו, נו. תהינו מתי תועילי בטובך להגיע. מוני כבר התחילה לפרש את ההתנהגות שלך בגלל שלא באת לארוחת הערב." אמרה סאל.
"אז ספרי, איך היה?" שאלה אמילי.
"רוצות לדעת את האמת?" שאלתי בעצב מעושה. חשבתי אולי, אם אני כבר מספרת להן, למה לא למתוח אותן קצת?
"כן!" צעקו אלכס ולו ביחד.
"למרות שהיא לא טובה כל כך?"
פתאום הן נראו מהוססות. "הי, ג'ס, אם את לא רוצה, את לא צריכה לספר." אמרה מוני.
ראיתי את הסקרנות בוערת בעיניהן. חייכתי.
"האמת היא ש..." התחלתי.
"ש...?" הן שאלו. קולן עולה בשתי אוקטובות לפחות.
"אני מאוהבת!" קראתי.
הן התנפלו עלי בצרחות ובחיבוקים.
"ספרי לנו הכל!"
אז ישבתי ועניתי לכל שאלותיהן עד השעות הקטנות של הלילה. מה שבטח לא עזר למערכת החיסונית שלי להתגבר על הבעיה.
קיבלתי אישור מגברת קצ'רבל להישאר בחדרי ולא להיות במרפאה, מכיוון שהמקום הזה יכול לדכא עד מוות. היא נתנה לי תרופה שאמורה לגרום לי להבריא עד מחר.
אבל עד מחר... יש עוד יום שלם שבו אצטרך לשכב במיטה ולא לזוז! כבר נשבר לי מזה.
השמש כבר עברה את אמצע השמיים, הנחתי שהלימודים כבר נגמרו ו

הבנות ייכנסו לחדר ויתחילו לפטפט בקולי קולות.
כמו מענה למחשבותי, שמעתי צעדים המתקרבים בשקט לחדר.
עצמתי את עיניי, שיחשבו שאני ישנה, שיהיו בשקט ולא יגבירואת כאב ראשי.
הדלת נפתחה ונסגרה, ובמקום הקולות שציפיתי לשמוע, קול גברי מוכר להחריד ביקע את הדממה שהייתה בחדר. "אולי החברות שלך מאמינות לטריקים הזולים שלך, אבל אני יודע מתי אנשים ישנים ומתי הם לא."
פכחתי את עיניי, ומולי עמד כריס קרץ' בכבודו ובעצמו.
"אני עד כדי כך שקופה?" שאלתי.
לצערך הרב, כן. מה שלומך?"
"אני די בסדר, אבל אני עדיין חולה."
הוא קרב את פניו אלי.
"אה, אה, אה, אה," הזהרתי, "כריס, אני עדיין חולה. אתה לא רוצה להידבק." אמרתי בקול ענייני.
"זה לא מזיז לי אם אני נדבק ממך." הוא המשיך להתקרב אלי עד ששפתיו נגעו בשלי.
ואני, החזרתי לו נשיקה.
הרגשתי איך כל הדיכאן והעצב נשתפים ממני באותה הנשיקה. איך פאום אני מרגישה מאושרת.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, חמש או עשר דקות, אולי אפילו עשרים. בסופו של דבר, הוא התנתק ממני, מניח לי לנשום וגם לו. רק עכשיו שמתי לב למה שקורה סביבי: הוא שכב מעלי אבל מתחת לשמיכה כשנישק אותי, ואני אפילו לא שמתי לב. כי... כי באמת לא היה איכפת לי. עכשיו שכב לידי, צופה בפניי המרוכזות והנישטפות בגוון עמוק ביותר של אדום.
"אז בוא תסביר לי, איך הצלחת להכנס? ועוד לחדרי הבנות?" שאלתי.
"אה, זה היה פשוט. הבנות מהחדר שלך שלך הכניסו אותי ביחד איתן וכשהציפור שאלה אותי שאלה, במיקרה ידעתי את התשובה. לאחר מכן, סאל עשתה עלי כשף ריחוף- אני לא מאמין שאף אחד עדיין לא חשב על זה, ובאתי לכאן. אף אחד לא שם לב אליי, כולם היו עסוקים בענייניהם, אבל אני מעדיף לא לעשות את זה שוב."
"איזה חמודים אתם!" אמרתי בקול מלא רגש, "כולכם! טוב, אז... מה היה כל כך חשוב שהיית צריך לעבור את המבצע ה"מסוכן" הזה כדי להגיד לי?" הוא נראה נבוך.
"אהה... דבר ראשון, החבר שלך לא יכול להתגעגע אלייך?"
הרמתי גבה.
"אוקי, בסדר, ניצחת. אבל זה גם בגלל זה." הוא אמר בעקשנות. "הסיבה השניה היא ש... בואי אני אסביר לך את זה מההתחלה. ראש הבית שלי, אצ'ול קלוס, תמיד שנא אותי. כמה ילדים מניאקים הלשינו עלי שאני מתנהג מוזר בזמן האחרון, והוא פקח עלי עין, ובאמת שם לב שאני מתנהג שונה. הוא לקח אותי למנהל, והמנהל אמר שהוא בחיים לא ראה "תופעה" כמוני, ושהוא חושב שאני צריך לעשות מיון חדש. כמובן שקלוס היה מאושר." הוא אמר בתוכחה, "כמה ריבים היו לי איתו!"
"דבר אחד בטוח." אמרתי. "אל תתוכח עם אידיוט- הוא יוריד אותך לרמה שלו וינצח בזכות הניסיון שלו." מלמלתי בעוד אני חושבת 'הלוואי שהוא יהיה ברייבנקלו!'
הוא חייך.
"נו, אז באיזה בית אתה עכשיו?" רק אחרי שהשקעתי מחשב לשיחה הבנתי שהוא לא יכול להיות ברייבנקלו כי הוא אמר שהוא התגנב עם הבנות, אבל באותו הזמן הייתי פזיזה ולא חשבתי הרבה.
"אני ברייבנקלו!" הוא אמר בחגיגיות.
נדלקה לי נורה בראש. זה יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי.
"בסדר, צודקת." הוא אמר, "אני בהפלפאף." אמר ברשמיות.
בועת צחוק ענקית נתקעה לי בגרון. וכנראה ראו את זה על הפנים שלי.
"מה?"
"הפכת לחנון? משאפתן לחנון?" לא הצלחתי לעצוק את גל הצחוק שבא אחרי דבריי, והתחלתי להתפקע מצחוק.
הוא חייך. "חה, חה. מצחיק. אבל יש עוד משהו."
הסתכלתי עליו במבט שואל.
"המצנפת לא ידעה מה יותר מתאים לי, הפלפאף או רייבנקלו. זה היה ממש מוזר. אז המנהל אמר שחצי מהשיעורים אני אלמד איתכם, ברייבנקלו, וחצי בהפלפאף. הוא חושב שכך אגיע למימוש עצמי יותר גבוה, ויסדרו לי מערכת בהתאם." אמר בסיפוק.
מוזר.
מאוד מוזר.
מאוד מאוד מוזר.
"בסדר." אמרתי ונישקתי אותו שוב. "זה אומר שמעכשיו אתה תהיה ביותר שיעורים איתנו, וגם וגם תוכל להסביר לי את השיעורים בשיקויים!" עשיו באמת התלהבתי.
"כן. ואוכל להיוצת איתך יותר זמן." הוא אמר ונראה כאילו שיחרר החוצה התלהבות שלא הצליח לרסן, ונישק אותי נשיקה ארוכה.
"אתה שמח?" שאלתי.
"כן." הוא ענה. "מאוד."
"אבל בגלל מה אתה שמח? בגלל שאת כבר לא עם הילדים המגעילים האלו, או שאתה לא עם הקלוס הזה יותר, או שזה רק בגללי?" נשכתי את שפתיי כדי שלא יראה את החיוך שלא הצלחתי לבלוע.
"הממ..." הוא חייך. "תנחשי לבד." הוא נישק אותי שוב.
"אוקי, נראה לי שהבנתי." נישקתי אותו בחזרה. משום מה, זה כבר לא נראה לי מגעיל יותר. "אז ממתי אתה מתחיל ללמוד איתנו, מר קרץ'?"
"ממחר. אני מניח."
דפיקה נשמעה על הדלת.
"טוב, זה הסימן שלי לעזוב." הוא אמר, נתן לי נשיקה אחרונה לפרדה, ויצא.
צחקקתי לעצמי.
איזה חמוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא