דובי- חיפוש אחר בית חדש

שלום לכולם. הפעם הכותב הוא לא דובי- אלא אני, גלדרוי לוקהרט, מחברו של 'אני הקסום'!

אני אתחיל מההתחלה. דובי פנה אלי אחרי שהשתחררתי מבית החולים על שם ה'קדוש מנגו', בבקשה לכתוב את ספרו. הוא התעקש לכתוב בעצמו את שלושת הפרקים הראשונים, למרות מה שאמרתי לו, שאנשים לא עומדים לאהוב את זה. הוא טען ש-"לא אכפת לי מה אנשימים הגד יגידו! צריך לשמור על מקוריות!".
הוא די התעקש, לכן לא המשכתי להתווכח. הכתב שלי היה ונותר די מקושקש אחרי מחיקת הזיכרון שלי, לכן פניתי אל מישהו באתר המדהים הזה שמכנה עצמו בתור "bnay".
אני לא הבנתי וכנראה שלא אבין איך פועל האתר הזה, איך פועלים מחשבים בכלל, (ואיך המוגלגים מסתדרים באופן כללי) ואיך משרד הקסמים מתיר לאתר הזה להיות מפורסם לאנשים מוגלגים, כי הוא חושף סודות של קוסמים.

בסוף לא הוצאתי את הספר לאור (הוא היה בטוח רב מכר אם הייתי מוציא אותו) מכמה סיבות:
א. משרד הקסמים לא התיר לי, בעיקר משום עברי ה"פלילי".
ב. לא היה לי מספיק כסף.
ג. דובי לא הרשה לי.
ד. לא מצאתי בשום מקום בית דפוס. כנראה כי רוב הדברים שהכרתי פעם נשכחו ממני.

אז זהו הפרק הראשון בעצם שאני כותב. הוא מתחיל כחודשיים אחרי הפרק הקודם, כי הדברים שדובי עשה לא היו מספיק חשובים ומעניינים (הוא רק ביקש מאנשים עבודה בשכר, וסולק מבתיהם/היו מוכנים לקבל אותו רק ללא תשלום.

דובי התעתק אל משרד הקסמים. הוא היה נראה רע מתמיד, בעקבות מסעותיו והעובדה שנשאר עם אותם בגדים (חתיכת הבד שאותה נשא עוד כשהיה אצל משפחת מאלפוי וגרב ישנה ומסריחה שהייתה שייכת פעם להארי פוטר (ולפני כן למישהו שנקרא "וורנון דרסלי".)
דובי בחן את הכניסה למשרד הקסמים בעניים בורקות. הוא הלך כשפרצופו מופנה מעלה, לא שם לב לכך שהוא נתקל באנשים ולכך שהאנשים התרחקו ממנו בהבעות גועל.
הוא נכנס למעלית, וכששמע את הקול הנשי אומר- "...המשרד לרישוי ופיקוח על חיות הפלא" הוא יצא מהמעלית.

"מותר ליצורים כאלה להסתובב כאן בצורה חופשית?" הוא שמע איש נמוך בעל זקן ארוך ממלמל לחברו.
"אין לי מושג," ענה לו חברו.

דובי שוטט במסדרון הארוך, מגיע בקושי לברכיהם של האנשים הסובבים אותו. הוא בחן את השלטים התלויים מעל הדלתות המפארות, ונעצר מול דלת שמעליה היה כתוב: "המחלקה לבעיות חוקיות ביצורים קסומים: יעוץ משפטי, תיקונים בחוק וקביעת משפטים."

דובי פתח את הדלת וניגש אל הדלפק העשוי שיש לבן ומעוטר בקווים דקיקים ומתפתלים של זהב טהור. הוא המתין בסבלנות לפקידה, אך זו האחרונה לו הבחינה בו משום גובהו של הדלפק לעומת דובי.
"שלום!" קרא דובי. הפקידה הרימה את ראשה והציצה מעבר לדלפק.
"אנחנו לא עוזרים לגמדוני בית, אלא לאדונים שלהם. שלום." היא אמרה וחזרה לעיסוקיה.
"אבל אין לי אדונימים! אני גמדון בית חופשי! רק רציתי לדעת אם מותר לגמדונימים בית לעבוד בתשלומום!" צעק דובי.
הפקידה הביטה בו שוב, על פניה הבעת לעג. "אני חושבת שאסור, אלא אם כן יש לך אישור מפורש מסמכות עליונה במשרד הקסמים. אם אתה רוצה אישור כזה, לך למחלקה בשם- 'המחלקה המחוקקת בקרב יצורי קסם'. היא נמצאת בסוף המסדרון"
"תודה, עלמתילי!"קרא דובי. הוא יצא מהמחלקה והתחיל ללכת לכיוון קצה המסדרון הארוך.
"הי! גמדון בית! בן כלאיים! בוא הנה!" קראה אליו אישה נמוכה, שמנה וקרפדית בקול מתקתק.
הכינויים בהם כינתה אותו לא הוסיפו לתחושת הביטחון של דובי בשעה שהלך לכיוון האישה הקרפדית.
"אני צריכה איזשהו גמדון בית לניסוי באיזושהי מחלקה פה. אתה תוכל להתאים. כלומר, לא בטוח שתישאר חי אחרי הניסוי הזה. דרך אגב, שמי אמברידג'."
"אסור לך לעשות לי את זה! גם לגמדונימים בית יש זכויות!" קרא דובי בבהלה.
אמברידג' הרימה גבה. "לפי תיקון מספר חמש עשרה לזכויות גמדוני הבית, מותר להשתמש בגמדוני בית ללא בעלים למטרות ניסויים."
"אבל יש לי בעלימים!" שיקר דובי.
"שקרן," אמרה אמברידג'. "הרגע שמעתי מה אמרת לפקידה ההיא. אין לך שום בעלים!"
אמברידג' קשרה את דובי בעזרת חבלים שנורו משרביטה.


-------------------------------------------------------------

הפעם מצאתי רעיון מעולה, שביטל כמעט את כל שפת הגמדונים.

תגובותימים בבקשה!..  

(דרך אגב, גלדרוי לוקהרט ביקש ממני לא לפרסם את הפרק הבא עד שיהיו לפחות 5 תגובות, עדיף בונות...)

הפרק הקודם		הפרק הבא