מרגלת בטירה

מיהרתי בין התאים לעבר השירותים כדי להחליף את הבגדים. כשיצאתי מהתא, כבר הינו קרובים מאד לתחנה. מצאתי את ג'יימס ופרנק וירדנו ביחד מהרכבת.

"תלמידים חדשים לכאן!" הסתובבתי וראיתי ענק בגודל בית עומד מאחורי מחזיק בעששית. "תלמידים חדשים לכאן!"

"היי האגריד!" קראו ג'יימס ופרנק לעבר הענק.

"אתם מכירים אותו?" לחשתי באוזנו של ג'יימס.

"כן," אמר ג'יימס. "הוא היה כאן כשאבא שלי למד בהוגוורטס והם שומרים על קשר."

ניגשנו אל הענק ונעמדנו מולו.

"יש לכם פה סירות," אמר האגריד. "אתם תהיו ארבע בסירה."

אני ג'יימס ופרנק נכנסנו לסירה עם עוד ילדה ששמה אלה תומאס. הגענו למעין מעבר בין הטירה לנהר. כל התלמידים כבר היו בטירה ונשמעו משם קולות פיטפוט וצחוק רמים. מיהרנו במעלה המדשאות לעבר הטירה. מכשפה קטנה וחביבה סידרה אותנו בשורה.

"כשאקרא בשמכם לכו לשם וחיבשו את המצנפת," היא הצביע על כובע ממורטט שנח על השולחן. "היא תמיין אתכם לבתים. גריפינדור, רייבנקלו, הפלפאף וסלית'רין." היא הרימה את הרשימה ונעמדה ליד השרפרף.

(המצנפת שרה שיר אבל אין לי זמן להמציא אחד... אני סומכת על הדמיון שלכם ועל אלה שקראו את הספר הראשון....)

 "אריאנה אולסון!"

לעזעזאל אם השם שלי. הוא חייב להתחיל באלף?

התיישבתי על השרפרף וחבשתי את המצנפת לראשי.

'יש לך שכל, מספיק בשביל ריבנקלו. אבל גם אומץ לא חסר. אני חושבת שלאור הנסיבות כדאי שנשלח אותך לגריפינדור!'

הורדתי את המצנפת והתיישבתי בשולחן שהריע. (נחשו איך ידעתי שזה השולחן הנכון...)

המיון המשיך. כמה ילדים נשלחו לבתים שונים, ובניהם פרנק שנשלח לגריפינדור והתיישב לידי.

תורו של סקרופיו הגיע. הוא נראה בטוח בעצמו, ובמה שהמצנפת תגיד. המצנפת השתהתה על ראשו לרגע, ואז הכריזה:

"הפלפאף!"

סקרופיו הוריד את המצנפת מעל ראשו בזעם. הוא התיישב בשולחן של הפלפאף וירה מבטים זועמים לעבר המכשפה הקטנה.

המיון הסתיים בזה שג'יימס והילדה שהייתה איתנו בסירה שובצו בגריפינדור.

כשהמיון נגמר, המכשפה שישבה בראש השולחן קמה.

"תלמידים ותיקים, ברוך שובכם. תלמידים חדשים, ברוכים הבאים." אמרה. "יש לי כמה הודעות בנוגע להשנה. מר פוטר הראה לנו את הכניסה לחדר הסודות, וסיורים יערכו במקום במסגרת שיעורי תולדות הקסם."

ליחשושים נשמעו סביב השולחן, ואיש לא שמע את הבתאבון שזרקה המכשפה חמורת הסבר. הם שמו לב לכך רק כשהצלחות מולם התמלאו.

רק אז שמתי לב שג'יימס חיוור.

"מה קרה?" שאלתי אותו.

"את לא יודעת מה זה חדר הסודות?" שאל.

"לא," מילמלתי.

הוא פתח בהסבר על החדר. "אבל רק לאחרונה," הוא הוסיף לבסוף. "אבא שלי גילה שהעותק של היומן שהוא לקח מהחדר, הוא לא העותק האמיתי. הוא לא יודע איך הגיע לשם עוד יומן זהה, הרוס על ידי שן בסיליסק, אבל העותק הישן עוד צריך להיות שם. אני לא יודע מה יקרה אם תלמיד ימצא אותו וישפוך עליו דמעות של עוף חול."

ניסיתי שלא לחשוב על זה, אבל הרעיון הטריד אותי במשך כל הארוחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא