שעת דמדומים

אני וג׳ייקוב ברחנו מההורים שלי. אני לא מאמינה שהמכונית של ג׳ייק ניצחה אותם. היינו בבקתה עזובה שהייתה קרובה לחוף הראשון. ג׳ייקוב ביקש מבילי שלא יגלה להורים שלי איפה אנחנו. חשבתי על

אמא ואבא שלי ועל דודה אליס. אני לא מאמינה שזה מה שהם חושבים עלי! מה נראה להם שאני?! ״נסי, ארוחת ערב.״ אמר לי ג׳ייק. אני כל כך אוהבת אותו... אבל מה שהם חושבים שיקרה לא יקרה! לא בקרוב

בכל אופן... ״אני לא מאמינה על ההורים שלי!״ אמרתי בזעף. ״כלומר, אבא שלי קורא מחשבות, אליס רואה את העתיד... ואמא שלי! עליה לא הייתי מאמינה!״ אמרתי. ״נסי, אני מכיר את בלה כבר הרבה זמן. אני

יודע שכל מה שהיא עושה, זה למען היקרים לה והאהובים שלה.״ אמר ג׳ייקוב. ״כן, אבל בכל זאת!״ אמרתי. ״ודודה שלך, את בעצמך אמרת לי שהיא לא חוזה את העתיד המדויק.״ הוסיף ג׳ייק. הנחתי על הלחי

שלו את היד שלי. הוא ראה את החוזה מהוולטורי. הוא ראה שהיא יותר טובה מאליס. ״אני מבטיח לך שיהיה בסדר, ושאנחנו שולטים בעתיד שלנו, ולא איזו ערפדה מאיטליה.״ אמר ג׳ייקוב. ״אני רוצה להאמין

בזה.״ אמרתי בשקט.

איך הגעתי למצב שאני אוכלת פיצה בבקתה נטושה על החוף, כמה שעות אחרי שברחתי מהבית?! אני יכולה לאכול את הפיצה הזו, והיא גם טעימה, אבל לא כמו מה שאני אוכלת בבית. דם, גם אם של בעלי

חיים, הוא טעים יותר מאוכל אנושי. ״נסי-״ התחיל ג׳ייקוב. רק אמא שלי מתעקשת לקרוא לי בשמי המלא. פעם אחת היא קראה לי נסי, כשהוולטורי באו בהרכב מלא אלינו, כדי לראות אותי. אני לא זוכרת הרבה,

זה היה ממש מזמן, אבל אני יודעת שהם רצו להרוג אותי. חשבו שאני ילדה- ערפדה בלתי נשלטת. אמא שלי הרבתה לספר לי את הסיפור הזה. היא תמיד אמרה שהיה לנו מזל גדול. אני מקווה שגם עכשיו זה

יהיה ככה. שהמטומטמים האלה מהוולטורי יניחו לי ולמשפחה שלי לשם שינוי. ״אני מוכן להיות איתך פה כמה שתצטרכי.״ אמר ג׳ייקוב. חייכתי. אני יודעת שאני אחזור הביתה בקרוב, אני לא אחת שתברח

מהבית לנצח, אבל אני צריכה קצת זמן להירגע. ״אני אוהבת אותך, ג׳ייק.״ חייכתי. ג׳ייקוב תמיד נראה מאושר כשאני אומרת לו את זה. אבל מה שאני לא מבינה, זה למה הוא לא מוכן להסביר לי על ההטבעה.

אני יודעת שאנחנו מוטבעים, אבל את המשמעות של זה אף אחד לא מספר לי. כאילו זה סוד, אבל לא טוב. ״גם אני אותך.״ חייך ג׳ייקוב. אכלנו את הפיצה שלנו. ״ג׳ייק, יש לך מושג למה הם התנהגו ככה?״

שאלתי. יש לי הרגשה שזה קשור להטבעה שלנו. ״אה-״ הוא התחיל ואז השתתק. ״מה?״ שאלתי. ״אני לא בטוח אם מותר לי לספר לך.״ אמר ג׳ייקוב. ״מה זאת אומרת?!״ שאלתי. ״טוב, אני אספר לך, אבל

שתדעי שאני לא מסתכן פה מבחינת אבא שלך. אני יותר חושש מבלה.״ אמר ג׳ייק. ״אנחנו מוטבעים.״ אמר ג׳ייק. ״אני יודעת.״ אמרתי. ״טוב, אז אנחנו מוטבעים בגלל סיבה מסוימת.״ המשיך ג׳ייקוב. ״נו.״

אמרתי בסקרנות. ״הצאצאים שלנו... כלומר...״ ג׳ייקוב התחיל למלמל. ״מה?״ שאלתי. ״את המוטבעת שלי כי אנחנו ביחד יכולים להביא צאצאים חזקים.״ אמר ג׳ייק. ״טוב, אבל מה-״ התחלתי. ״נסי, את לא

מבינה? אני איש זאב.״ אמר ג׳ייקוב. ״ואת חצי ערפדה.״ הוא הוסיף. ״ואנחנו אמורים להשמיד אחד את השני. זה הטבע של אנשי הזאב והערפדים.״ הוא אמר בשקט. אני שומעת תסכול בקולו? ״אז... כלומר,

הסכנה היא... שהילדים שלנו ישמידו את עצמם מבפנים...״ מלמל ג׳ייקוב. ״אז רגע! זה לא סותר קצת את החיזיון של זאת מהוולטורי?!״ שאלתי. עוד לא הפנמתי שהילדים שלי יכולים להרוג את עצמם או את כל

היצורים החיים האחרים. ״טוב, זה כן, קצת, אבל גם ככה וגם ככה, זה לא גורל טוב בשני המקרים.״ אמר ג׳ייקוב. ״אבל אנחנו יודעים שרוב הסיכויים שהם יחיו, לא?״ שאלתי. ״מסתבר.״ אמר ג׳ייק. אז למה

ההורים שלי התנהגו ככה..? ״אבל הוולטורי כנראה חושבים שכמוך, הילדים יהיו בלתי נשלטים, מסוכנים.״ אמר ג׳ייקוב. אני שונאת את הוולטורי! ״אבל זה לא יהיה ככה, נכון?״ שאלתי. ״אנחנו לא יכולים לדעת.

אליס לא מצליחה לראות כלום, כי היא לא רואה אותנו.״ אמר ג׳ייקוב. ״אבל נסי, גם אם הילדים לא יפגעו באף אחד, הוולטורי לא ממש מקשיבים.״ אמר ג׳ייקוב. מלחמה נוספת... כמו לפני חמש עשרה שנים. כמו

מה שאמא תמיד מספרת לי. ״נסי? נסי, תנשמי!״ פקד ג׳ייק כשראה שהחוורתי. ״אנחנו חייבים ללכת לוולטורי.״ אמרתי. ״ההורים שלך יהרגו אותנו אם נעשה את זה. אלה אם הוולטורי יעשו את זה קודם.״ אמר

ג׳ייקוב. ״אבל חייבים לעשות משהו!״ קראתי. ״לא. אני נשבעתי בחיים שלי שאני אגן עלייך. נשבעתי לבלה, ואני לא מתכוון להפר את השבועה הזו. אנחנו נשארים פה, איפה שאת מוגנת בינתיים.״ קבע ג׳ייק.

אז אני אלך לבד. בלי ההורים שלי, בלי ג׳ייק. אני צריכה לתכן תוכנית. ואני לא אגלה אותה לאף אחד... אני רק צריכה למצוא דרך להימנע מאבא ומאליס.

הפרק הקודם