שניים על אחת

סהר מתחה את זרועותיה וחייכה.
"היום יום גדול!" הכריזה בקול וקמה מהמיטה.
מרוב שמחתה היא לא שמה לב שהרגל שלה עדיין כואבת מאתמול, והיא נעמדה במהירות.
"אוי!" סהר החניקה את זעקתה.
היא לא רצתה שההורים שלה לא יתנו לה ללכת היום לבית הספר, היו לה דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר להישאר בבית ולהתבטל.




תומר לא הספיק להיכנס בשער בית הספר ואתי כבר קפצה ונעמדה לידו.
"היי תומר!"
"היי אתי.." השיב לה בשעמום. כל יום אותו סיפור איתה, חשב.
"אז אתה מתרגש לקראת היום הגדול הזה ?" שאלה בשמחה יתרה והביטה בו מבלי להסיר את עיניה.
"לא, מה יש היום ?" תומר באמת לא ידע למה אתי מתכוונת. אבל הוא ידע שהיום התוכנית שלו הולכת להתבצע.
הוא תכנן להתחיל לדבר עם סהר ולהתיידד איתה, ואם ההתנהגות שהוא רגיל אליה לא תמצא חן בעיני סהר, הוא יתחיל להתנהג כמו דביר.
ככה גם שאר הכיתה תתחיל לשים לב אליו יותר, והוא גם יזכה בליבה של סהר במהירות.
אתי התחילה לספר לו בפירוט על התחרות שעושים בבית הספר על הבנות שיש להן הכי הרבה סטייל.
תומר לא היה צריך לחשוב הרבה מי תזכה, כי הוא כבר ידע שסהר תזכה במקום הראשון.
שאר הבנות די מסכנות בהשוואה אליה, תומר חשב וחייך.
אתי הסתכלה עליו בתדהמה. 
למה הוא מחייך ככה ? ובכלל, הוא נראה ממש מרחף! זה נראה כאילו הוא מאוהב.. 
אם הוא יתאהב אני כבר לא יהיה החברה היחידה שלו. 
הוא יטייל איתה לכל מקום, ולאט לאט גם המעמד החברתי שלו בכיתה יתחזק, והוא ישכח אותי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילו.
באותם רגעים אתי הגיעה להחלטה-אסור שתומר יתאהב.
"תומר, אולי תבוא אלי היום ?.. ההורים שלי לא בבית, יהיה ממש כיף.." אתי חייכה אליו במסתוריות. היא החלה לממש את התוכנית שלה.
תומר טלטל את ראשו והתבונן בה.
"מה זה אמור להביע ?"" תומר ניסה להבין. אתי לא הבחורה שתדבר ככה. 
היא כל כך..כל כך חנונית. והיא אוהבת שההורים שלה נמצאים בבית-מה שבטוח.
"אני לא יכול היום..יש לי מה לעשות."
במילים אלה תומר ברח משם במהירות, ואתי כיווצה את גבותיה.
עכשיו היא לחשה לעצמה, "ככה אתה רוצה? בסדר. אז זה מה שיהיה. אני יהיה לידך הרבה כל כך עד שתתחנן למרחב לנשימה."
אלמוג בדיוק עברה ליד אתי, "מוזרה.."
יופי אתי, הרסת עוד יותר את המעמד החברתי שלך..
"תגידי, מה אלמוג אמרה לך?"
"מוזרה."
אתי אפילו לא הספיקה לבדוק בביטחון מי שאל, אבל היא זכרה שיער חלק באורך עד הצוואר בצבע בלונד. עומר.
כולם מסביבי מאוהבים ורק לי לא מחזירים אהבה. יופי לי.



סהר הלכה לבית הספר בחשש, אולי בפעם הראשונה בחייה.
היא פחדה שיעשו לה מסיבה על זה שהיא חזרה לבית הספר אחרי יום אחד בבית.
הייתי רוצה פעם אחת לפחות, פשוט להיות לבד עם עצמי ולחשוב.
בלי טלפונים ובלבולי מוח על בגדים, תסרוקות או שאר הדברים. בלי רכילויות שטחיות, פשוט לשבת לבד.
אבל זה לא הגיוני. לפחות בחמש שנים הקרובות.
כשסהר הגיעה לשער בית הספר היא נאנחה, חיכתה כמה שניות והתקדמה.
במרווחים של שניות ספורות הצטרפו אליה אלמוג, סיוון, יוספה, דניאל, שיראל, דביר, עומר ושאר החבורה שלהם.
בדרך-כלל זאת הייתה החבורה.
הם היו מסלקים את מי שבא בקרבתם.
מלך הכיתה, מלכת הכיתה ושאר העבדים המסורים. מקסימום חברים לסעודה מלכותית.
אבל היום לסהר היה מצב רוח התנדבותי מאוד. היא החליטה לצרף כל מי שרוצה.
"כולם מוזמנים להצטרף!" צעקה.
וכמובן שאף אחד לא התנגד למלכת הכיתה, חוץ ממחאותיהם של אלמוג ודביר שנזרקו לחלל האוויר בין ההסכמות הנחרצות.
לאט ובשקט הילדים מהמעמדות הנמוכים יותר הצטרפו, למרות שחששו לסהר צוחקת עליהם ולבסוף הגיעו גם חלק מהחנונים, הולכים לאיטם בהליכתם המסורבלת.
סהר שמה לב שהילד ההוא, תומר גם הולך איתם, ובשונה מיום רגיל, אתי לא איתו.
מעולה. חשבה סהר. אם הצלחתי לגרום אפילו לו לבוא איתנו הדרך שלי לכך שכולם יאהבו אותי סלולה.
כשהגיעו לכיתה בקולי קולות סהר הכריזה "מסיבה אצלי היום! כולם באים!".
צעקות שמחה שזעזעו את הקירות נשמעו מכל עבר.
זה כבר היה יותר מדי בשביל דביר.
"סהר..סהרוני, מה את עושה?" לחש לה.
סהר חייכה אליו בשלווה.
"אני רק רוצה שכולם יאהבו אותי. ואני לא רוצה שיתלחששו עליי מאחורי הגב וישנאו אותי."
היא כמעט אמרה לו "כמו שהם שונאים אותך."
דביר הביט בה במבט מתפלא.
"אבל זה לא הפריע לך עד עכשיו." קבע.
סהר החליטה להעמיד אותו על מקומו.
"אולי. אבל פתאום הבנתי שאני לא צריכה להיות רעה לילדים שלא עשו להם כלום, דביר." הדגישה את המילה האחרונה.
דביר הסמיק מבושה.
"טוב, נראה לי שאני ילך.." דביר התנדנד מרגל אל רגל, והסתכל במבוכה על הרצפה.
סהר חייכה שוב והנהנה.
הסומק של דביר התחזק , והלך משם בהליכה משונה.
סהר לא הספיקה לעמוד עוד 5 שניות לבד וכבר הרימו אותה 20 זוגות ידיים והקפיצו אותה.
"סהר! סהר! סהר!"
סהר צחקקה, ושמחה על האהבה שמעניקים לה, אפילו אם היא זמנית.
אפילו הכאבים של רגלה נשתכחו בשמחתה.
חיוכה ירד כשראתה את אלמוג עומדת בצד ולא משתתפת בשמחת הכלל,
אלא אפילו צופה מהצד בעצבנות קלה, וכעס, אולי אפילו על סהר.
"תורידו אותי בבקשה." סהר כבר לא הייתה שמחה. היא רק רצתה לדבר עם אלמוג, לברר למה היא כל כך כועסת.
מלמולי אכזבה נשמעו מכל עבר.
לא כל יום מלכת הכיתה פתוחה כל כך ומרשה שירימו אותה, או עושה מסיבה אצלה ומזמינה את כולם.
סהר הורדה באיטיות רבה אל הרצפה, כאילו היא עשויה מחרסינה.
אלמוג ניגשה אליה בגבות מורמות וכועסות.
"סהר. מה את עושה ?"
אותו סיפור כמו עם דביר, חשבה.
"אני רוצה שיאהבו אותי בסך הכול. אתם לא צריכים לעשות מזה עניין!" סהר כבר התחילה להתעצבן.
"אבל את לא סתם בת שרוצה שיאהבו אותה! את המלכה! כל מה שאת עושה כולם עושים אחריך! את רוצה שכל החנונים יתערבבו איתנו ?! את לא מבינה שאנחנו לא בליגה שלהם ו-"
סהר קטעה אותה בגסות, כבר נמאס לה לגמרי מההטפות החוזרות ונשנות של אלמוג.
"אבל למה שאנחנו לא נהיה ביחד איתם! כולנו בני אדם! ואני לא רוצה שתקראי להם חנונים יותר." קבעה סהר בהחלטיות.
"ואני לא רוצה שאת תקבעי לי יותר. מעכשיו אני עושה מה שבא לי, וכמו שאמרת- כולנו בני אדם, אז למה שאת תחליטי לי מה לעשות ?!" אלמוג הרגישה שהחזירה לסהר כהוגן. או אפילו יותר מדי כהוגן. 
סהר הרגישה שאלמוג עברה את הגבול. 
בעוד דמעות נמצאות בעיניה היא פלטה "אני באמת לא יגיד לך יותר מה לעשות."
אלמוג הרחיבה את עיניה בצער על הנאמר ונשכה את שפתיה.
סהר הסתובבה באיטיות, חושבת אם כדאי לומר לאלמוג סליחה, ולגמור את העניין, או שהן יהיו בריב כמה ימים ארוכים ומעצבנים, וכמובן- אלמוג לא תבוא למסיבה שלה.
רק אז סהר שמה לב שכל הכיתה דממה והקשיבה לוויכוח שלהם, אך כשהסתכלה אליהם הם המשיכו בענייניהם.
"סהר, אני-" אלמוג פתחה.
לפני שסהר הספיקה להסתובב כדי לשמוע את מה שיש לאלמוג לומר, יסמין קפצה לפניה, וקטעה את אלמוג.
"סהר! אני לא יודעת מה את מתכוונת לעשות, אבל הרעיון של המסיבה פיצוץ! פשוט פיצוץ! את רוצה עזרה במשהו ? אבל כל הקטע הזה של להזמין את כל הכיתה, לא נראה לי משהו.. אבל בסדר, אני מניחה שאת כבר בטח תכננת את הקיר הזה שתתקעי באמצע הסלון שיפריד בינינו לביניהם- אם את מבינה למה אני מתכוונת.." היא פלטה מילים בקצב של מכונת ירייה, ללא הפסק.
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות איתה, סהר חשבה בייאוש.
" יסמין, זה באמת לא הזמן המתאים עכשיו לכל השיחה הזאת. ואני לא מתכוונת לשים שום קיר. כולנו נהיה שם ביחד."
לשמע המילה האחרונה יסמין התכווצה.
"טוב, אז אולי כדאי שאני ילך.."
סהר נאנחה והסתובבה אל אלמוג.
"אז..רצית להגיד לי משהו ?" שאלה בתקווה ושיחקה באצבעותיה.
אלמוג התבוננה ברצפה במבוכה.
"כן. זה לא היה הוגן מבחינתי להתפרץ עלייך ככה. אני נורא מצטערת."
סהר חייכה. רק להתנצלות הזאת חיכתה.
"זה לא היה הוגן מבחינתי להנחית עלייך פתאום את כל הקטע. אני גם מצטערת."
"אל תזכירי לי אפילו את המריבה המטופשת של לפני דקה!"
אלמוג וסהר התחבקו וצרחו את הצרחה המשותפת שלהן.
סהר קירבה את ראשה לאלמוג.
"את יודעת שעומר מסתכל עלינו עכשיו, נכון ?" שאלה את אלמוג.
אלמוג הרחיבה את עיניה בהפתעה. "באמת ?"
סהר הנהנה באיטיות וחייכה.
"ואת יודעת שדביר מסתכל עלינו עכשיו, נכון ?" אלמוג השיבה לה באותו מטבע.
"כן."
זאת לא הייתה הפתעה בשביל סהר שדביר מסתכל עליה, אבל אחרי אתמול הוא לא היה סתם סנוב מעצבן, הוא ריגש אותה עם השטויות שלו בשיחה אתמול.
אלמוג המהמה והוציאה את סהר ממחשבותיה.
"את חושבת שתוכלי לגרום לכך שעומר ידבר איתי ? כי אני לא יודעת אם הוא מתעניין בי בכלל.."
סהר הניפה בידה לתנועת ביטול.
"את בהחלט תדעי את זה במסיבה שלי היום!" סהר הכריזה.
"אלמוג! שחכנו לגמרי מהתחרות הסטייל היום!" הוסיפה בבהלה.
"הו! איך יכולנו! אוי אוי..טוב בואי לשירותים אני יעזור לך להתארגן, נהפוך אותך ליפה עוד יותר ממה שאת נראית בדרך-כלל אם יש מצב כזה.." אלמוג המשיכה למלמל פרטים על התחרות ואיך אלמוג תראה בעוד סהר המשיכה להיות שקועה במחשבות.
היא שמה לב שגם תומר החנון עם 'הפוטנציאל ליופי' מסתכל עליהן מאחורי חבורת תלמידים שדיברו בלהט. כנראה על המסיבה, הוסיפה לעצמה.
ולמען האמת משום מה היא קיוותה שהסתכל עליה, ולא על אלמוג.
וגם מספיק לאלמוג יש את עומר שמטורף עליה, חשבה בקונדסיות. ואני הולכת לסדר את שניהם הערב.



תומר היה שמח. הוא התפעל שבלי שהוא יעשה דבר סהר השתנתה כל כך. 
קודם כל, היא הזמינה את כולם להליכה הקבועה של המקובלים. אחר-כך היא הזמינה את כולם לבית שלה שרק ראשי המקובלים זכו להגיע אליו, ואז היא הרשתה שירימו אותה, שבדרך- כלל היא לא הרשתה שאך אחד יגע בה.
הוא גם צפה בה רבה ומתפייסת עם אלמוג, וראה אותה מתבוננת בילדים שבכיתה, ולשביב שנייה היא גם הסתכלה עליו. ישירות בתומר. והיא שמה לב לכך שהוא הסתכל עליה.
אבל מקובלת וחנון, זה ממש לא יכול להיות. אף אחד לא ירשה שזה יקרה.
תומר לא הספיק לשגות במחשבות אלה הרבה זמן, עד שאתי הופיעה לפניו במלוא הדרה.
תומר ישר את משקפיו על אפו.
"היי, אתי." אמר בעייפות.
אם אתה עייף כבר עכשיו, תדע ששום דבר עוד לא התחיל, אתי חשבה בזדוניות.
"היי תומי! אז אתה בא למסיבה של סהר, כי תדע שאני ממש הולכת לבוא כי לא הייתה לנו הזדמנות כזאת בחיים! אז אתה רוצה לבוא אליי או שאני אליך ?"
תומר הביט בה בעצבנות.
"אתי, באמת שאני מעריך את מה שעשית לי עד עכשיו אבל זה הספיק. אני יכול להסתדר לבד, ואם לנקוט במילים אחרות- תעזבי אותי בשקט." סינן.
אתי הרחיבה את עיניה בהפתעה, לא יודעת כיצד להגיב אך מיד החזירה אותן.
אסור להראות מבולבלת. צריך גישה חותרת מיד למטרה.
תומר התחיל ללכת למקום שלהם.
אוי לא! המקום שלי ושל אתי! אני באמת צריך לסבול את הדיבורים שלה כל השיעור ?!
ואז נפל לו האסימון. הדיבורים של אתי והמורה יעשו כבר את הכול.
ואם תהיה לו עוד טיפת מזל, הוא יעבור למקום קרוב לסהר או אפילו ממש לידה.
אתי המשיכה לרדוף אחריו.
"תומר, אבל אתה לא מתכוון לזה ברצינות ? נכון? אני יודעת שאתה רק רוצה להרגיש קשה להשגה.." אתי התיישבה במקומה ליד תומר ולא הפסיקה לדבר.
תומר החליט לא להגיב. מתי שהוא היא תהיה חייבת להפסיק.
או שלא. המורה נכנסה ועדיין לא גאלה אותו מהסיוט הזה, לא שמה לב.
שמשהו יעזור לי! חשב בייאוש והתבונן באתי המדברת בעצבים שהתחילו להתפשט.

----------------------------------------------------------------------

תגיבו!!

הפרק הקודם		הפרק הבא