בלתי נמחקת...

הבטן שלי קרקרה חזק יותר ויותר עם כל רגע שחלף.

שלפתי מתוך הערמה באקראי חפיסת ממתקים. החבילה שלקחתי הייתה הסוכריות האלה. פתחתי את השקית. בפנים היו סוכריות בצבעים משונים.

"בוא נראה," מלמלתי, מתלבטת באיזה סוכריה לבחור. לבסוף הוצאתי אחת בצבע אדום.

"איכס!!!!!!!!" כמעט הקאתי את נשמתי אל תוך השקית. לסוכריה היה  טעם של פפריקה חריפה.

בלעתי את הסוכריה בקושי, מקווה שאף אחד לא שמע את הצרחת גועל שלי.

אני צריכה משהו שיעביר את הטעם, חשבתי לעצמי והתחלתי לחפש ממתק פחות מסוכן.

לבסוף לקחתי את צפרדעי השוקולד.  זה שוקולד, מה יכול להזיק?

פתחתי את הקופסה בזהירות מוכנה לכל תקלה.

אבל מסתבר שלא לתקלה הזאת...

הצפרדע הייתה אמיתית. היא התחילה לקפץ בתוך העגלה, מנסה למצוא דרך לצאת החוצה.

לא! שלחתי יד לתפוס אותה. היא תחשוף אותי! הצפרדע התכוננה לקפיצה דרך החור בממתקים שדרכו צילמתי. או – או. התכוננתי לתפוס אותה  - כנראה יותר מידי בהתלהבות – כי הדבר הבא שאני זוכרת זה את עצמי, עם צפרדע שוקולדית נמסה ונמרחת, שוכבת על ריצפה של רכבת, עם ערמות של ממתקים על הגב, כשאישה זקנה מוזרה אחת והמוני ילדים מוזרים עוד יותר בוהים בי בתדהמה.

"בשם תחתוניו הזקוקים לכביסה של מרלין!" צווחה ברנדה.

"אהההה," מלמלתי. "היי! סופי רוברטס, נעים להכיר," הושטתי יד מלאה בשוקולד לברנדה.

ברנדה בהתה ביד שלי בגועל.

"בתור התחלה," היא אמרה, מזיזה את ידי בעדינות. "אני מציעה לך לנקות את היד ולעבוד על סיפור כיסוי..."

"או..." החיוך נמחק במהירות.

קמתי מהרצפה וניקיתי (או לכלכתי, תלוי איך אתה מסתכל על זה) את בגדי, מנסה להציל את כבודי האבוד.

"אז מה," שאלתי במבוכה. "איפה מרלין?"

"הוא בפגישה עם יועץ פסיכולוגי," אמר אחד מהתאומים הג'ינג'ים. "יותר מידי אנשים מדברים על התחתונים שלו..."

_____________

אני יודעת שזה פרק ממש גרוע, לא היה לי רעיונות טוביםבמיוחד אבל...

תגובות?

הפרק הקודם