לא כמו אבא

"בוא". לילי אמרה והלכה. הלכתי אחריה בקצב מהיר. "לאן?" שאלתי בעודי מתשנם-מתנשף במהירות. "למקונגל" היא אמרה בחיפזון. "המנהלת" השלימה את המשפט הקצר. "כן, המנהלת אני יודע" אמרתי.
הגענו לכניסה. "סיסמה?" שאל פסל גדול של נשר. "קרמבו!" אמרה לילי בחדות ברורה ובטוחה. הנשר הסתובב וחשף לעיננו את הכניסה. "לילה טוב" הוא אמר. "תודה" לילי אמרה בנימוס בזמן שדילגנו
במדרגות למעלה. פתאום ראיתי חדר שנראה כמו מחסן, או עליית גג ישנה. היו שם כל מיני אוצרות מיוחדים: שרשראות עם תליונים מסתוריים, המון דפים ובקבוקוני דיו ניצבו על מדפים, על הקירות היו תלויים
ארבעת הסמלים של ארבעת הבתים, הפלפאף, סמל צהוב עם גירית חמודה היה תלוי בצד שמאל, לידו סמל של ריבנקלו, סמל סגול עם נשר שפורש כנפיו, לידו סמל גדול הצבוע בירוק עם נחש מפחיד, סלית'רין, 
ובצד ימין. סמל אדום, גדול, עם אריה שנדמה שהוא שואג, אריה גאה וחזק, סמל בית גריפינדור. "נכון שזה מדהים?" לילי קטעה את מחשבותיי. הנהנתי. ליד הסמלים היה שולחן ממש גדול, עליו ניירות רבים,
עט-נוצה ובקבוק דיו גדול. ליד השולחן כתבה במרץ דמות גבוה בעלת מצנפת שחורה וגאה. לפתע הדמות הרימה את ראשה, הורידה את משקפייה ובחנה אותנו, כנראה ניסתה לזהות אותנו, זו היתה מקונגל.
 "למה אנחנו כאן?" לחשתי באוזן של לילי. "תחכה ותראה" היא מתחה אותי. עמדנו שננו בכניסה. "ומדוע שני תלמידי שנה שניה עומדים בפתח משרד המנהלת בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה?" מקונגל תמהה.
"למעשה" לילי פתחה. "אנחנו בשנה ראשונה". סיימה בעדינות. "ומדוע אתם כאן?" שאלה הפרופסור מקונגל. "אני חותמת על פולדרים חשובים שחייבים לשלוח לפני השעה שלוש לפנות בוקר שהורים של
תלמידים שלחו על אישורם שיטפלו בילדיהם כשהם חס-ושלום נפגעים בבית הספר וישלחו אותם למרפאה של מדאם פומפרי, לכן זה חייב להיות ממש ממש ממש חשוב!"
"הפרופסור מקונגל" לילי אמרה. "כן לילי פוטר" מקונגל ענתה. "רגע, איך זיהית אותי? את ללא משקפיים!"לילי שאלה בהיגיון. "את הקול שלך אני מזהה!" מקונגל צחקה. "ובכן, מה רצית להגיד?" שאלה
הפרופסור. "בבקשה תני לנו להכנס, זה חשוב מאוד, פרופסור, אנחנו רצינו לדווח" לילי אמרה. מקונגל פערה פה.
"לדווח?????" היא כמעט שאגה. "בבית הספר שלי?????" היא ממש שאגה... לילי הנהנה בסיפוק. "היכנסי!" מקונגל פקדה. "יש איתי חבר, הוא זה שצריך לדווח" לילי אמרה. מקונגל בחנה אותי, כניראה
שלא זיהתה אותי, מפני שאחרי שבחנה אותי הרכיבה את משקפייה ואמרה:" היכנסו! לילי וסלאזאר..." מקונגל אמרה. לילי קפצה מאושר! "תודה! תודה לך פרופסור! תודה!" לילי היתה בעננים. "על מה?"
מקונגל שאלה. "על זה שאת נותנת לי ולסלאזר להכנס למשרד שלך לשיחה ברבע לאחת בלילה במקום לחתום על פולדרים חשובים שחייבים לשלוח לפני השעה שלוש לפנות בוקר שהורים של תלמידים שלחו על
אישורם שיטפלו בילדיהם כשהם חס-ושלום נפגעים בבית הספר וישלחו אותם למרפאה של מדאם פומפרי!!!!" לילי אמרה בנשימה אחת. אני ומקונגל צחקנו. "מה כל כך חשוב בדיווח?" שאלתי. "מה?" הן שאלו
פה אחד בתימהון. "אני חייבת שתלמידים ידווחו לי אם מורה, שרת, תלמיד, מדריך או ראש בית פגע בהם! בית אם זה לחש ובין אם זה עונש חמור, ובין אם זה הורדת נקודות בית לשווא!" מקונגל פסקה בהחלטיות.
"ובכן," התחלתי. "זה לא היה אף אחד מבין האופציות שאמרת." אמרתי. "למה אתה מתכוון?" היא שאלה. " זה לא היה לא מורה, שרת, תלמיד, מדריך או ראש בית" אמרתי. "אז מי זה היה? היא שאלה.
"מצנפת המיון". אמרתי. "איך היא יכולה לפגוע?" מקונגל שאלה. סיפרתי לה את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף, ה-כל סיפרתי. על איך שצעדתי, ופחדתי, והמצנפת פחדה ממני, סיפרתי לה על חיי, על איך
שאבי, טום, הפך לאדון האופל, על מה שאהבתי לעשות כשהייתי לבד, על זה שבעצם הייתי לבד כל חיי. היא הקשיבה בעיניין רב, גם לילי, מידי פעם הן שאלו שאלות ועניתי עליהן! סיפרתי על איך הייתי משיג אוכל
מפני שאבי היה עסוק בעיקר באיך הוא רוצח את הארי פוטר, על איך שהוא היה מספר לי שהוא קרא לי על שם מקים ראש הבית ה'מנצח' שלו, סיפרתי על המכתב שקבלתי להוגוורטס, על ה-כל! פשוט שפכתי את זה,
לא יכולתי להפסיק, לילי ומקונגל היו מרותקות, מידי פעם הן ניגבו דמעה, מידי פעם חייכו בהתרגשות, הרגשתי שאבן ענקית יורדת לי מהלב.
כשסיימתי הבטנו בשעון, השעה היתה כבר שתיים וחצי לפנות בוקר ומקונגל עדיין לא סיימה לחתום! עזרנו לה לחתום עד מאוחר ובסוף היא אמרה משהו שהדהים אותי! : "בוא אליי מחר, בשעה שש בערב, אחרי
הסעודה הגדולה, שם תתחיל את המשימה הראשונה שלך בטקס ההעברה, הטקס הנדיר, הטקס שרק מעטים עוברים אותו, רק אלה-שבאמת צריכים"

הפרק הקודם		הפרק הבא