העקרב והוורד

רוז הביטה בו לרגע, הסמיקה וחזרה להביט בקדרה המבעבעת, שכרגע הכילה את שיקוי-האהבה בשלב הכי מתקדם בכיתה.

״טוב..״ היססה רוז. ״שוקולד, גשם, וגם-״ קולה גווע.

היא בחיים לא תספר לו שהיא מריחה גם את ריח האפטר-שייב של מי שכרגע ישב לידה והביט בה.

היא נתקלה בריח הזה מידי פעם, וכבר למדה לזהות אותו בקלות.

הריח של סקורפיוס מאלפוי.

״וגם..?״ הבלונדיני ניסה לשדל אותה להמשיך.

״לא משנה,״ היא אמרה וחזרה לקרוא בספר השיקויים שלה. ״למה זה מסקרן אותך כל כך בכל מקרה?״

סקורפיוס משך בכתפיו. ״בלי סיבה,״ שיקר.

כרגע הוא היה מודע מידי למבטים של אלבוס פוטר שננעצו בגבו.

מרוב עצבנות הוא כמעט לא שם לב שרוז מדברת.

״מה אתה מריח?״ היא הביטה בו בסקרנות, מוכנה לתת הרבה כדי לגלות מה הריחות שהכי מושכים את מי שמושך בעינייה.

״זה..״ הרהר סקורפיוס לרגע. הוא שאף את אדי השיקוי שלהם, מנסה להריח לעומק. ״עוגת התפוזים שאמא שלי מכינה, ספר חדש ובאופן מפתיע, גם... גשם.״

רוז לא ידעה מה לחשוב. שניהם אוהבים ריח של גשם.

כשחושבים על זה, גם היא נהנתה מריח של ספר חדש שפותחים לראשונה. אבל הריח הראשון הוא שסקרן אותה יותר מהשאר. ״העוגה של אמא שלך?״

״כן,״ השיב סקורפיוס, מבולבל.

רוז זקפה את גבותייה. ״היא בכלל אופה? אין לכם גמדוני-בית שיבשלו בשבילכם?״

״ברור שהיא אופה,״ אמר סקורפיוס, נעלב. ״וגם אם יש לנו גמדוני-בית, אנחנו לא מעבידים אותם יותר מידי, מותר להם לנוח מידי פעם!״

מאותו רגע, דעתה של רוז, שגדלה גם עם אמא שלה, מקימת אלרג״ה, וגם עם אבא שלה, מבטל ראשי לארגון, מה שחשבה בעבר על סקורפיוס, השתנה.

״סליחה,״ היא התנצלה, ״לא התכוונתי לפגוע בך.״

סקורפיוס הביט בה, לראשונה מתחילת השיעור מבטיהם נפגשו.

״הסבים שלי מצד אבא אומנם התאכזרו אל הגמדונים,״ אמר סקורפיוס בשקט, ״אבל אבא שלי שינה את דעתו לגבי הרבה דברים מאז שסיים ללמוד פה.״

״מאז שההורים שלנו היו בקרב הכי גדול בעולם הקסמים, אתה מתכוון?״ רוז בחנה את תווי פניו הנאים.

״טוב, אבא מספר שהגמדונים של הוגוורטס עזרו להביס את אוכלי המוות-״ סקורפיוס נקטע על ידי רוז.

״אבל הסבים שלך!״ היא הפטירה בכעס. ״הם היו-״

״אני יודע טוב מאוד מה הם היו. ואני גם מכיר את הסיפור של אבא שלי, של ההורים שלך, ושל מי-אם-לא, הארי פוטר.״ הוא אמר בקור.

רוז הצטערה שהיא בכלל אמרה את זה.

״מצטערת,״ היא לחשה. ״ההורים שלי סיפרו לי שאבא שלך חזר למוטב. אני בטוחה שגם הוא וגם אתה לא יותר רעים מאלבוס.״

סקורפיוס גיחך. ״את מכירה את בן הדוד הזה שלך כמו שאת חושבת שאת מכירה אותו, וויזלי?״

רוז סובבה את מבטה אל עבר אלבוס, שכרגע העמיד פנים שהוא קורא בספר השיקויים שלו.

״למה הכוונה?״ היא שאלה וחזרה להביט בסקורפיוס.

״לא משנה,״ אמר סקורפיוס בשקט, ״אבל אני ממליץ לך לא לעצבן אותו.״

״אני מכירה אותו,״ צחקה רוז. ״אני מודעת היטב לבעיית השליטה בעצבים שיש לו.״

סקורפיוס השתנק. האם היא באמת יודעת? 

״אבל אתה לא צריך לדאוג ממנו,״ היא הוסיפה לאחר רגע. ״הוא רק נובח, לא נושך.״

היא חייכה חיוך עדין.

לרגע קט, סקורפיוס שכח איך נושמים.

״כ-כן.. רק נובח..״ הוא גמגם בשקט.

״זה דווקא כיף לעצבן אותו,״ אמרה רוז.

סקורפיוס הביט בה במבט שואל.

״אני אראה לך.״ חייכה רוז.

לפני שסקורפיוס הבין למה היא התכוונה, ידיה כבר עטפו אותו לחיבוק.

 אי שם, סקורפיוס שמע את אלבוס נוהם בכעס.

אבל הוא לא התרכז בזה. הידיים של רוז וויזלי, הידיים הרכות והנעימות חיבקו אותו.

רוז הביטה באלבוס, צחקה בשקט, אבל הבינה מאוחר מידי שהיא מחבקת את סקורפיוס כבר כמה דקות תמימות ועדיין לא שחררה.

ברגע שקלטה את זה, היא ניתקה ממנו, וחזרה לעבוד, מסמיקה.

השניים לא הוציאו הגה נוסף עד סוף השיעור.

הפרק הקודם		הפרק הבא