ארבעת המיסדים

"תעשה את זה שוב גודרי!" התחנן ויליאים שנראה להוט

"אנ'לא יודע אם אני יכול" גודריק מלמל, בהבעה של ספק מדומה.

"אה נו קדימה!" אמר היימיש

גודריק ישב מאחורי דלי הפוך באחת האורוות הריקות מוקף בחבורה של ילדים וילדות שכולם היו אמורים לעבוד. הם רצו שיראה להם את טריק ההרחפה המפורסם שלו.

"אוקיי, אוקיי," צחק גודריק, נהנה מתשומת הלב. "מוכנים?" כל הילדים הינהנו וגודריק מיקם את ידיו מעל הדלי, מנענע את אצבעותיו. הדלי החל לעלות מעלה באוויר באיטיות וכל הילדים השתתקו בבת אחת נדהמים.

"איך אתה עושה את זה?" לואן שאלה, נראית המומה.

"קסם," הוא השיב בפשטות, מבטו היה זחוח.

"מה קורה שם בפנים?!"

גודריק קפץ וכמוהו גם כמה מהילדים האחרים כשקולו של אדון וואקר הידהד בחצר. כולם הזדחלו אל מחוץ לאורווה אבל כשגודריק הגיע אל הדלת הוא ראה שדרכו חסומה על ידי אדון וואקר בכבודו ובעצמו.

"הנה אתה!"

"אני לא עשיתי את זה!" אמר גודריק במהירות

"לא עשית מה?" שאל אדון וואקר בחשדנות.

"כלום."

אדון וואקר סקר אותו לרגע ואז התנער לפתע. "בוא ילד, אני רוצה להליף איתך מילה..." הוא מלמל, מוביל את גודריק החוצה אל עבר השדות.

גודריק תמיד היה עושה את הטריקים האלו שידע לעשות אותם מאז שזכר את עצמו. המבוגרים היו תמיד נזעמים כשעשה זאת בגלל שסוג כזה של מלאכה הפחיד אנשים רבים. לכן גודריק קיווה שאף אחד מהם לא יגלה מה עשה.

"עכשיו ילד" אמר אדון וואקר בנימה עיניינית. "אני לא יודע אם שמעת אבל לורד סקרייבר הזמין את מלך אנגליה להתארח בטירה לכמה ימים."

גודריק הפסיק ללכת ובהה בו.

"באמת? המלך? כלומר המלך האמיתי?"

אדון וואקר גיגל את עיניו והבעת פניו הייתה מחמירה למדי.

"למי עוד אני כבר יכול להתכוון ילד טיפש!" הוא קרא.

"אה... טוב... וואו!" הוא גמגם, מתקשה להאמין. "אבל... למה אתה אומר את זה לי... למה אתה לא אומר לכולם?" הוא שאל מקמט את מצחו.

"טוב, העיניין הוא שלורד סקרייבר צריך נערי אורווה שיציבו אוכף על הסוסים וכל מ'שצריך בשביל הביקור של המלך, הוא אוהב לרכב בערבות. עכשיו, אל תשאל אותי למה, אבל לורד סקרייבר ביקש שאתה תיהיה אחד מהנערים האלה"

ושוב גודריק לא יכל לעשות כלום מלבד לבהות בו ללא מילים. הוא הרגיש כיצד חיוך גדול מתפשט בפניו בזמן שהביט באדון וואקר, מנסה להבין אם הוא משטה בו.

"אתה רציני?" הוא שאל, עדיין המום. "הוא באמת רוצה אותי... רק מעט נבחרים לכך... למה הוא רוצה אותי?" הוא שאל בחשדנות.

"אין לי שמץ של מושג," הוא השיב, ונראה שגם הוא היה מופתע מכך. "ניסיתי לשכנע אותו לוותר על זה אבל הוא רוצה לראות איך תתפקד"

"אה," אמר גודריק, מחייך קלות. "אם ככה אז בסדר"

"העבודה שלך תיהיה לשים אוכף עם הסוסים ולעזור להוביל אותם החוצה אם אתה חייב," אמר אדון וואקר. "עכשיו, כדאי לך לא לפשל בזה ילד!" הוא הזהיר, אצבעו מורה עליו באיום. "אני יודע איך זה איתך!"

"אני לא אפשל!" אמר גודריק בכעס.

אדון וואקר נהם בספק, מרים את גבותיו.

"אתה חייב גם להיות ייצוגי אם אתה רוצה לעשות עבודה מכובדת כל כך שוב!" הוא אמר לו. "אז כדאי לך לעשות עבודה טובה! הם מגיעים מחר אחר הצוהוריים אז כדאי שתיהיה מוכן!"

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

למחרת, ממש לפני הצהריים, המלך היה בדרכו לעבר טירתו של לורד סקרייבר. הוא היה באחת הכרכרות המפוארות ביותר שלו עם המלכה, ביתם ויועץ המלך, ארצ'יבלד.

"נו, אנחנו כבר כמעט שם?" שאלה רוונה בקוצר רוח, נעה בעצבנות כך שתוכל לראות מבעד לחלון הכרכרה.

"שבי בשקט רוונה, את תקמטי את השמלה שלך!" אמרה האם בשקט, מחליקה את הקמטים בשמלה.

אמה התעקשה שתלבש את השמלה הזו בגלל שרצו לשמור על המוניטין שלהם כאנשים הלבושים באופן המפואר ביותר בארץ. רוונה שנאה את השמלה הזו במיוחד מכיוון שהייתה השמלה האדוקה ביותר שהייתה לה. היא כיווצה את נשימתה כך שאפילו לא יכלה לשבת בנוחיות. אפילו שערה היה משוך לאחור בפקעת אדוקה מאוד.

"אני פשוט לא יכולה לחכות עד שנגיע לשם!" היא קראה והתיישבה בגב זקוף בחוסר רצון במושבה.

"טוב תצטרכי לחכות" אמר המלך ויישר את הכתר שלו מעט.

"למה אנחנו לובשים את אלה?" היא שאלה, מחווה לעבר הכתרים ששלושתם לבשו על ראשם.

"אנחנו חייבים להשתדל להיות מכובדים יקירתי," אמרה אמה בנימה נרגזת.

"חשבתי שאנחנו לוקחים הפסקה, לא? אנחנו לא צריכים להתנהג כמו בני מלוכה אם אנחנו בחופשה במקום אחר"

אביה הביט בה בחומרה.

"להיות בני מלוכה זאת לא עבודה!" הוא התפרץ. "זאת דרך חיים, רוונה, ואת צריכה לכבד זאת! יש עלמות צעירות רבות שהיו נותנות הרבה בשביל להיות בחברה כה מכובדת!"

רוונה הרכינה את ראשה ושתקה במשך שארית הדרך.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"בשביל מה אתה לובש את זה?" רוברט צעק מעבר לקצה החצר. "היי גריפינדור, אני מדבר אליך"

גודריק הלך כה וכה בזמן שמברשת הניקוי לסוסים שזרק רוברט פגעה בו בעוצמה בכתף.

"תתחפף מפה רוברט!" גודריק צעק בכעס, כשרוברט פסע לעברו.

"שאלתי אותך שאלה!"

גודריק התאמץ לשלוט בזעמו, בגלל שידע שאם יתן לתקרית לקרות כפי שקרתה בפעם הקודמת שהוא ורוברט התווכחו הוא יאבד את עבודתו כנער אורווה בביקור המלך בוודאות. הוא ניסה להישאר רגוע אפילו שהחזה שלו התנפח מכעס.

"זה לא עיניינך!"

"אם אני אומר שזה עינייני אז זה עינייני" הוא צחק.

הוא נעמד ליד גודריק, הוא היה גבוה ממנו. לגודריק לא היה אכפת אם הוא היה גבוה וחזק ממנו. הוא התייחס אליו כאל יריב שקול לו והביט הישר אל תוך עיניו הלועגות.

"לידיעתך," גודריק אמר בכעס, במחשבה שבאמת היה רוצה לראות את תגובתו של רוברט. "נבחרתי להיות נער אורווה לקראת הביקור של המלך השבוע."

רוברט בהה בו ואז החל לצחוק.

"כן בטח! אתה? למה שמישהו יבחר בך?"

"טוב לורד סקרייבר כנראה חושב שאני טוב מספיק. מה אתה לא נבחרת?" הוא שאל בעצב מזוייף אחרי הפוגה קצרה.

גודריק לא היה יכול שלא לחייך כשראה את פניו של רוברט מתכווצים בזעם.

"הם כאן גודריק!"

פולי, ילדה בת חמש שעבדה במטבחים הופיע בפינת החצר שהובילה אל חלקה הראשי של הטירה והחוותה אל גודריק לבוא אליה. גודריק חייך בציניות ונופף אל עבר פניו הכועסים של רוברט לפני שדהר לעבר פולי שהייתה נרגשת.

"מהר, הם עוצרים בחלק הקדמי של הטירה!" היא צייצה.

היא תפסה בידו של גודריק ומשכה אותו אל עבר השביל שהוביל לשם. הם רצו זה לצד זו, קול פרסות הסוסים וגלגלי המרכבה הגיע לאוזניהם כשהגיעו לפינת השער.

"תראה, זה הוא - המלך!" קראה פולי.

גודריק הביט מעבר לחומת האבן וראה גבר שללא ספק היה המלך שירד מכרכרתו שנמשכה בידי סוס שחור. בזמן שהלך קדימה הוא הביט סביב וחייך ואז לחץ את ידו של לורד סקרייבר שיצא לקראתו.

"אהה," אמר גודריק, מתבונן בדריכות.

אחרי המלך, באה המלכה שיצאה באלגנטיות מהמרכבה בזמן שהמשרת עזר לה לרדת. גם היא ניגשה אל לורד סקרייבר והינהנה בנימוס כשנישק את ידה.

"הם לא נראים כאילו הם יוכלו לרכב טוב על סוסים," העיר גודריק בזמן שפולי המשיכה להסתכל במלך ובמלכה. "הם כל כך מהודרים. את יודעת, הם הולכים כאילו יש להם קרש ענק בתוך ה-"

"תראה!" אמרה פולי במהירות. "מי זאת?"

גודריק הביט שוב בכרכרה וכיווץ את מצחו כשנערה, לא מבוגרת ממנו בהרבה, יצאה ממנה. היא בהחלט נראתה צעירה ולא היה ניתן לטעות בכך שהיא נסיכה. זה היה ברור עוד יותר כי המלך אותת לה לבוא והציג אותה, מחייך בחיבה, בפני לורד סקרייבר.

"היא כל כך יפה," אמרה פולי בקנאה.

"אהה, נכון," הסכים גודריק, בוחן אותה בזמן שעקבה אחרי אביה ואמה אל עבר הטירה. "ממש יפה... למרות שאני מוכן להתערב שהבגדים האלה לא נוחים!" הוא אמר, שלוות רוחו חזרה אליו.

"אבל היא תישאר יפה גם בלעדיהם!"

"כן, יכול להיות," הוא השיב, מנסה להתעלם מהרגשה של אי נוחות בבטנו.

"גודריק, מהר" צעקה פוולי בפתאומיות, מה שגרם לו לזנק בבהלה לקרוע את מבטו מהנסיכה.

"מה?" הוא שאל בכעס.

אתה חייב להגיע אל האורוות, להיות מוכן כשלורד סקרייבר יראה למלך את האזור!" החא אמרה בדאגה.

"אוי לא!" הוא לחש והחל לרוץ בחזרה בשביל המוביל אל האורוות. "רגע!" הוא אמר במהירות, חוזר על עקבותיו. "איך אני נראה?".

"אתה נראה נוצץ," היא חייכה. "בהצלחה!" היא קראה אחריו.

הפרק הקודם