מעודנת

הערות: פרק 3, ולדעתי הפרק הכי מוצלח עד כה! מקווה שתהנו ותתרגשו ממנו :)

ד"א - אתם מרגישים שיש צורך בתקציר לכל פרק? כי יש לי הרגשה שזה טיפה הורס את המתח, אבל אם תגידו שאתם רוצים שיהיה, אז אוסיף!

----------------------------

לילי מביטה בי, ממתינה לאיזו עצה גאונית שתעזור לה להתגבר על ההתאהבות הקטנה שלה. אני מניחה שהיא רואה בי מין אחות גדולה. ועד לפני כמה רגעים גם אני ראיתי בי כזו. זאת אומרת, לילי ואני אפילו דומות אחת לשנייה. הרבה אנשים באמת מתבלבלים וחושבים שאנחנו אחיות. לשנינו יש עיניים חומות ושיער ג'ינג'י, למרות שנראה כי לילי ירשה גוון השיער האדום כהה של משפחת אוונס, בעוד השיער שלי יותר קרוב לצבע עגבניה. אנחנו קרובות בגובה, ועל-אף שלילי צעירה ממני בשלוש שנים, אנחנו נראות בערך באותו הגיל. היא תמיד פונה אליי כשיש לה בעיות. בעיקר בעיות עם בנים, אבל אני חוששת שבפעם הזו היא פנתה לאדם הלא-נכון.



 
"רוז, מה אני צריכה לעשות?" היא שואלת.

אני לא בטוחה מה לומר לה. אני לא בדיוק יכולה לומר שסקורפיוס מכוער - זה יהיה שקר צבוע ומוחלט. סקורפיוס מאלפוי יכול להיחשב בקלות לתלמיד השנה-השישית הכי יפה בהוגוורטס. וגם ככה לרוב האחיות הצעירות נוטות להתאהב בחברים של אחיהם הגדולים. אני מניחה שזה די צפוי שלילי תתאהב בסקורפיוס. הלוואי שהיו לאל' עוד חברים יותר חתיכים.

"אני... אממ... למה הוא מוצא חן בעינייך?" אני שואלת, כי אין לי שום דבר אחר לומר. לילי מסתכל עליי בחוסר-אמון, כאילו אומרת לי 'את באמת צריכה לשאול?'



"אני לא יודעת," היא משיבה. "הוא... מצחיק!"

באמת?

"וחתיך!"

טוב, ברור.

"והוא גם ממש טוב-לב - ידעת שהוא תורם חמש אוניות בחודש לילדים רעבים באפריקה?"

בואו נקווה שהוא יהיה מוכן לתרום גם לילד שלו, פה באנגליה.



"והוא גם כזה שחקן קווידיץ' מעולה."

אז איך זה ייתכן שהבסנו את סלית'רין בגביע הקווידיץ' בשלוש השנים האחרונות?

"ולמרות שהוא מאלפוי, הוא לא מתעניין בטוהר הדם שלו. הוא שונה, רוז."

הקיבה שלי מסתחררת. אני מניחה את כף ידי על הפה ורצה לעבר חדר האבטיה. אני מתמוטטת על ברכיי ומקיאה אל תוך האסלה - זה כבר די הופך להרגל. התחושה הנוראית וההקאות כבר הופכות לטבע שני בשבילי בימים אלו. לילי ממהרת אחריי, אוספת את שיערי אחורה ושואלת אם אני בסדר. ובכן, אני מניחה שקיימת רק דרך אחת לגרום לה להפסיק לחשוב על סקורפיוס - להקיא בלי הכרה.

"רוז, את בסדר?" היא שואלת, עם סימן פאניקה בקולה.

"כן," אני אומרת. אני פותחת את הברז ודוחפת את ראשי מתחתיו כדי לשטוף את הפה. אני מנגבת את הדמעות מלחיי ופונה בחזרה אל לילי. "זה רק וירוס בטן."

מי אמר שבחילות בוקר מוגבלות רק לשעות הבוקר? נראה שלילי מאמינה לסיפור "וירוס הבטן" שלי ולוקחת אותי בחזרה אל חדר השינה.

"שבי," הי אומרת. "את ממש חיוורת."

"אני בסדר," אני מתעקשת. לילי עדיין נראית מפוחדת, כאילו מחכה שאני ארוץ שוב אל חדר האבטיה ואקיא.



דפיקה קטנה בדלת מושכת את תשומת ליבה של לילי ממני והיא כמעט מועדת מהתרגשות כשהיא מגלה מי זה שנקש - סקורפיוס. למעשה, גם אני כמעט מועדת מהתרגשות אז אני נאלצת להתיישב בחזרה על המיטה. הוא מתנועע באי-נחת וניתן לראות שהוא לא נמצא בחדר מתוך בחירה. הוא פורע באצבעותיו את שיערו הבהיר ובולע את רוקו בצורה שמביעה את תחושתו כרגע - "כל-כך לא נעים לי עד שהייתי מעדיף למות על המקום."



"אממ, לילי. סבתא שלך מחפשת אותך," הוא אומר. לילי מאדימה בשנייה, אבל משתדלת להתנהג כרגיל ויוצאת מהחדר. אני מנסה לקום מהמיטה, מרגישה מסוחררת ונופלת בחזרה. אני בטח נראית לגמרי מוזרה.

"את בסדר?" הוא שואל. הוא מדבר אליי? ואו, חג המולד משפיע בצורה משונה על אנשים.



"אני מרגישה מעולה," אני אומרת. הקול שלי די צרוד מההקאה ואני נשמעת כאילו עישנתי בקביעות בעשר השנים האחרונות. סקסי, לא?

"את בטוחה?" הוא אומר. "את נראית..."

"כמו חרא?" אני משלימה.



"לא," הוא משיב ברוגע. "את רק נראית טיפה חיוורת."

למה הוא עדיין כאן? למה הוא עוד לא עזב כבר? למה הוא לא מתחמק ממני כמו שעשה במהלך החודשיים האחרונים?

"כן, טוב..." אני עונה.

הוא עומד שם עם הידיים בכיסים, ומהנהן באי-נוחות. נראה כאילו הוא לא התגלח כבר זמן מה, אבל הזיפים שעל פניו הרבה יותר כהים משיערו. גם הגבות שלו יותר כהות... זה נראה כמעט כאילו הוא צובע את השיער לגוון הבלונד הבהיר הזה. למרות שאני יודעת שהוא לא, בהתחשב בעובדה שהיה לו את אותו צבע השיער מאז שהיינו בשנתינו הראשונה. הוא לובש קפוצ'ון אפור מתחת למעיל עור שחור ומכנס ג'ינס משופשף ביותר - הוא נראה חסר-בית. השיער שלו גולש עד לעיניו; אני מתפלאת שהוא בכלל רואה לאן הוא הולך.

"תקשיבי, רוז," הוא רק מתחיל את המשפט ואני כבר מבינה לאן הוא חותר. אני חייבת לשנות את הנושא לפני שאנחנו מגיעים לתחומים מסוכנים בהם אני עלולה לומר בטעות דברים... טוב, שאני עדיין לא מוכנה לומר.



"אני חייבת ללכת," אני אומרת וקמה במהירות, מתעלמת מהסחרחורת שלי. אבל סקורפיוס לא מפנה לי את הדרך. הוא רק מביט מטה אל כיווני, עיניו מקובעות על עיניי. ואו, הוא גבוה!

"את מתכוונת להתחמק ממני לנצח?" הוא אומר באומץ.



"תן לי לעבור," אני אומרת.

הוא נאנח ופותח את פיו לומר משהו, אך בסופו של דבר זז הצידה ומאפשר לי לעזוב. אני יכולה להרגיש את העיניים שלו עוקבות אחריי בדרכי החוצה. אני ממהרת במורד המדרגות ואז עוצרת לבחון את השתקפותי בראי שבמסדרון. לילי וסקורפיוס לא שיקרו כשאמרו שאני חיוורת. העור שלי נראה יבש ועייף, ויש לי עיגולים כהים מתחת לעיניים. אני נכנסת אל המטבח ולא אכפת לי שאני נראית זוועה - ולא נראה שאכפת גם לאף אחד אחר.

כל האחרים מתרוצצים בסביבות המחילה. סבתא שוקדת על הכנת חמישה קינוחים שונים לארוחת הערב מחר; ג'יימס ואל' מקשיבים לתוצאות משחקי הקווידיץ' העולמיים ברדיו בעודם עוזרים לאימא לקשט את עץ חג-המולד בסלון; הארי עוזר לאבא ולהוגו להתקין את אורות חג-המולד בחצר האחורית; טדי מצית את האח בסלון; ויקטואר תולה דבקון על התקרה, בעודה מזמרת פזמון חג-מולד מגוחך כלשהו למרות מחאותיהם של בני-פוטר; ואבא ודודה ג'יני רבים כמו שני ילדים קטנים. למעשה, הם הרבה יותר גרועים מסתם זוג ילדים.



"רון! אתה קישטת את העוגה בשנה שעברה!" דודתי בת הארבעים-ואחת צועקת על אבי.

” לא, אני לא!" אבא צורח בחזרה. "אמא! תגידי לה שאני לא!"

סבתא מגלגלת את העיניים ומנענעת בראשה למראה שניהם.



"אתם אי-פעם תתבגרו כבר?" סבתא נאנחת.

"אימא! את יודעת שהוא קישט אותה שנה שעברה!" ג'יני מוחה.



"למה שלא שניכם תעשו את זה?" אני אומרת בקול עייף, מרגישה כמו המבוגר האחראי בחדר.

אבא וג'יני מחייכים אליי כאילו מעולם לא חשבו על כך לפני כן.

"ידעתי שירשת את החוכמה של משפחת גריינג'ר," צוחק הארי, שבדיוק נכנס הביתה מהגינה.

אבא נראה נעלב למרות שהוא זה שתמיד אמר לי שירשתי את הראש של אימא.



"הנה אתה, סקורפיוס!" סבתא קוראת ומסתובבת כדי לדבר אל סקורפיוס שבדיוק הגיע אל המטבח מן המסדרון. לילי מאדימה ומפילה את הגביע שבידה. ג'יני מחייכת לעצמה ולילי מיד צוללת אל מתחת לשולחן כדי להרים אותו.

סבא לא מרים את ראשו מהעיתון, אבל אני שמה לב שהוא לא נראה מאוד מרוצה מהגעתו של סקורפיוס לחדר. סקורפיוס מעולם לא ממש מצא חן בעיניו. אבא אומר שזה בגלל הטינה שקיימת בין סבא ארתור והסבא של סקורפיוס, לוציוס. אז אני מניחה שזה טיפה משונה שהדור הזה של משפחת וויזלי/פוטר מסתדר עם המאלפויים.

סקורפיוס עובר לידי ומשתעל באי-נוחות. הוא לא מתייחס עליי ורק עוזר לסבתא עם הקינוחים. אני מבחינה בכך שלא ממש נעים לי עם הנוכחות שלו - הוא גורם לי לתחושת בחילה אפילו יותר חזקה. אני מתחמקת אל הסלון שם ג'יימס ואל' מאזינים בשימת לב לשידור ממשחק הקווידיץ' בין אנגליה ופורטוגל.



"מי מוביל?" אני שואלת.

הם משתיקים אותי כשהשדרן מודיע "ודה קוסטה תופס את הסניץ' המוזהב!" שניהם מקללים בקול-רם, מה שגורם לדודה ג'יני לצעוק עליהם מהמטבח.



"פורטוגזים מזורגגים!" ג'יימס קורא ובועט בספה. אימא נאנחת וממלמלת משהו שנשמע כמו המילה "בנים".

בדרך כלל אני מאוד מתעניינת בתוצאות הקווידיץ', אבל היום הראש שלי במקום אחר.

"אלוהים רוז, את נראית חרא," אומר אל', ומעיף בי מבט חוקר. "את חולה?"

אימא מסתובבת כשהיא שומעת את מילותיו של אל' כדי להסתכל עליי. אני מקווה שהצבע כבר חזר ללחיי, אבל אם לשפוט לפי המבט על פניה של אימא, הוא לא. הוא קופצת מהשרפרף שעמדה עליו וממהרת לכיווני.



"ידעתי שמשהו שונה אצלך היום," היא אומרת ומניחה את ידה על המצח שלי. "אכלת משהו מקולקל? יש לך בחילה? כאב ראש? סחרחורת? אולי אנחנו צריכים לקחת אותך לקדוש מנגו... רון!!!"



"אני בסדר, אימא," אני אומרת. "זה רק איזה וירוס קטן, אני לא צריכה ללכת לקדוש מנגו."

אבא מתהלך בנחת אל חדר הסלון ומביט באימא במין מבט "קראת לי?" כזה.



"רוז לא מרגישה טוב," אימא אומרת.

"אני בסדר גמור!" אני מוחה.

"מה קורה, רוזי?" אבא שואל, עכשיו הוא נראה מודאג. הוא פועל בדיוק כמו אימא ובודק בכף-ידו את המצח שלי - כאילו שזה מה שיענה על כל השאלות שלהם.

"אין לך חום," אומר אבא.



"אני יודעת! אני בסדר!"



"את בטוחה? או כדאי שניקח אותך לקדוש מנגו רק ליתר ביטחון..." אומר אבא.



"אולי תפסיקו, שניכם? אתם לא צריכים לגרור אותי לקדוש מנגו בגלל וירוס בטן!"

עיניה של אימא נפקחות בהבנה, למרות שאני לא יודעת איך לעזאזל היא הבינה את זה - היא יודעת שאני בהיריון. אני אפילו לא יודעת איך אני יודעת שהיא יודעת, אני פשוט יודעת.

"למעלה, עכשיו," היא אומרת בקשיחות.

אני יודעת שלא כדאי לי להתווכח. אימא מובילה אותי המעלה המדרגות, כשאבא הולך כמה צעדים מאחורינו, ומוליכה אותנו לחדר הראשון שהיא מוצאת. היא טורקת את הדלת וחגה סביבי, עיניה החומות נראות לגמרי לא שפויות.

הם מתבוננים בי במבטים מודאגים על פניהם כאילו שאני עומדת להכריז שאני גוססת. אבל בכל זאת, אם הייתי גוססת, אימא לא הייתה יכולה להאשים אותי בזה, נכון? האמת שאחרי ההיכרות עם אימי, היא בטח תמצא גם במקרה כזה דרך להפיל את האשמה עליי.

אני לוקחת נשימה עמוקה, מוכנה לשפוך את החדשות, כשאבא מתחיל לדבר.

"רוזי... אנחנו יודעים," הוא אומר.

אני בוהה בהם באטימות. הם נראית מודאגים, אבל לא כועסים כלל. איך הם לא כועסים עליי? למה אימא נראית כאילו היא עומדת לחבק אותי?

למה הם לא חמושים במצ'טות?



"הכל באשמתינו," אימא אומרת בקול רועד. "היינו צריכים לדבר איתך על הנושא הזה לפני שעברת להוגוורטס.

אני מתפללת למרלין שהיא לא עומדת לעשות לי שיחת יחסי-מין בטוחים - זה טיפה מאוחר מדי אימאל'ה. אבל אבא מהנהן בהסכמה. הם באמת חושבים שאני בהיריון מפני שהם לא הושיבו אותי כשהייתי בת אחת-עשרה והסבירו לי מה זה פין?

"נכשלנו כהורים, רוזי," אבא אומר בעצב. "אבל אני מניח שמעולם לא חשבנו שתיאלצי להתמודד עם הבעיות הללו. העובדה שלנו לא היו אותם בהוגוורטס לא אומרת שלך לא יהיו אותם.

איכס - אני באמת לא רוצה לדעת על ההרגלים המיניים של ההורים שלי בזמן שהם למדו בהוגוורטס, תודה רבה.

"למה עשית את זה, רוזי?" אימא שואלת.

"אממ... זה קרה רק פעם אחת..."

"כן. אבל אחרי פעם אחת, זה קשה להפסיק," אומר אבא.

יש לי בחילה - ההורים שלי מכורים לסקס.



"מספיקה רק פעם אחת, ולפני שאת יודעת מה קורה - את נשאבת פנימה," אימא אומרת.

כן, בטוח הולכת להקיא עוד הפעם.

"תגידי לנו רוזי," אומר אבא. "ממי קיבלת את זה?"

ממי קיבלתי את זה? אלוהים... ישמור. הורים לא יכולים לדבר עם הילדים שלהם בצורה כזו - זה באמת גובל בהתעללות במשפחה. אבל אין אות מבוכה או אפילו שיעשוע על פניהם של ההורים שלי. הם לגמרי רציניים.



"אה, זה היה סקורפיוס מאלפוי," אני מודה.

אימא ואבא נראית זועמים, אבל אבא יותר. הוא קם במהירות המיטה, פניו כמעט אדומים כמו שיערו ומטיח את אגרופו כנגד הקיר - אפילו אימא נראית מבוהלת.



"המאלפוי האידיוט הזה! תמיד שנאתי את המשפחה המזורגגת הזאת!" הוא שואג.



"רון, תירגע," אימא אומרת לו, אבל אבא ממשיך לצעוד הלוך ושוב בחדר בעצבנות.

"זו לא רק אשמתו של סקורפיוס!" אני זועקת.



"רוזי, הפרחח הזה מסתובב בהוגוורטס... מחלק... כמובן שזו אשמתו!"

מה זה לעזאזל מחלק? לילדי שנות ה-80 האלה יש שמות הזויים לסקס.

"אנחנו חייבים לעצור את זה לפני שהוא יתחיל לחלק גם לבנות אחרות," אימא אומרת.



"אתם יכולים להיות נורמליים ולקרוא לזה סקס?" אני צועקת.

אבא מפסיק לפסוע בחדר ואימא נראית כאילו הרגע נתתי לה אגרוף בפרצוף.



על מה לעזאזל את מדברת?" אימא שואלת בחוסר נשימה.

אוי אלוהים.

תהרגו אותי עכשיו.

ברצינות, אם היה רגע מתאים להפיל פצצת אטומית על הבית הזה, זה היה עכשיו.



"ע-על מה אתם מדברים?" אני שואלת בכניעה.



"אנחנו... זאת אומרת... טוב, אבא שלך ואני... את על סמים, לא?"

אני מרימה גבה.

אה, אז לזה הם התכוונו כשאמרו "מחלק".



"לא אני לא!" אני אומרת בכעס. "מה אתם חושבים שאני?"

אימא ואבא מביטים אחד על השני. אבא נשען עכשיו על הדלת, מלטף את הזקן שלו במבט חושב, ובכל זאת הוא נראה מאוד לחוץ ומבולבל.



"אז... מה עמדת לספר לנו אם את לא על סמים?"

ברגעים כאלה, אני מצטערת שאני לא על סמים.

לפחות הם יהיו מוכנים לזה.

"טוב... אימא... אבא," אני אומרת לאט. "אני... אמ... בהריון."

מעולם לא חשבתי שאצטרך לומר את המשפט הזה. שניהם נשארו חסרי הבעה לכמה רגעים, לא מעיזים לדבר או אפילו לנשום. אני מסתכלת למטה על הידיים שלי והן רועדות במרץ - לא הבחנתי בכך עד עכשיו. זה כבר מרגיש כאילו יום שלם עבר מאז שסיפרתי להם, אבל על פניהם עדיין מרוחה אותה ההבעה האטומה.



"תגידו משהו," אני אומרת בשקט אחרי מספר דקות.

"תגידי לי שאת צוחקת," אומרת אימא בקול מאוד נמוך. אני מנענעת בראשי ומושכת באף. היא חוסמת בכף ידה את פיה כאילו היא עומדת להקיא. אז היא מתחילה ללכת הלוך ושוב בתוך החדר כי היא לא יודעת מה לעשות.



"לא ידעתי שאת יוצאת עם סקורפיוס," אימא אומרת באטימות, ומתיישבת על המיטה לצידי. אני מרגישה טיפה לא נוח כרגע - היא מספיק קרובה כדי לחנוק אותי. ניתן לראות שאין לה מושג מה לומר.

"אני - אני לא," אני מודה. "זה היה קטע של אותו הרגע. אני ל-לא חשבתי."

משום מה, גם לאימא יש עכשיו דמעות בעינים, אבל לא של כעס. היא לא נראית אפילו טיפה עצבנית. היא נראית... מפוחדת? אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה לתאר את המצב. אבל היא בטוח עצובה.



"תינוקת מסכנה שלי," היא לוחשת ואוספת אותי לחיבוק חזק.

אוקיי, לזה לא ציפיתי.

היא לא עוזבת אותי למשך כמה זמן ואנחנו יושבות על המיטה, מחבקות אחת את השנייה ובוכות. מעולם לא הרגשתי כל-כך קרובה לאימא שלי כמו עכשיו. כשלבסוף היא משחררת את האחיזה, עיניה אדומות ונפוחות.

אבא לא אומר שום דבר. הוא חיוור כמו רוח-רפאים ונראה כאילו הוא עומד להתמוטט. אימא קמה והולכת לכיוון אבא, מניחה את כף-ידה על זרועו, אבל הוא מתרחק ממנה ומסתער אל מחוץ לחדר מבלי להביט בי.



"אוי אלוהים," אימא אומרת.



"הוא לא עומד להרוג את סקורפיוס, נכון?" אני שואלת בפחד. אימא מנענעת בראשה.



"אני לא יודעת. הוא בטח רק ייעלם לכמה זמן," היא אומרת בקול מרוחק, כאילו שזה הדבר הכי נורמלי בעולם.

מה לעזאזל עשיתי שזכיתי לקבל את המשפחה הזאת?

"מה זאת אומרת?" אני שואלת.



"טוב... אממ... כשדודה ג'יני נכנסה להיריון, רון נעלם בערך לחמש שעות. כשאני נכנסתי להיריון, הוא כל-כך פחד מלהיות הורה עד שהוא נעלם לשלושה ימים. אבא שלך הוא... טוב, הוא אדם די פשוט. הוא בסך-בכל זקוק למרחב שלו.

ברצינות, מה הולך כאן? זה כאילו שההורים שלי הוחלפו על-ידי רוחות רפאים - אימא שלי על-ידי רוח רפאים שלא נראה שאכפת לה שבתה בהיריון, ואבא שלי על ידי רוח רפאים שבורח מנשים בהיריון!



"זה בסדר," היא אומרת ברוך.

ובמילים אלו, אני פורצת בבכי יותר חזק. היא מערסלת אותי שוב בעדינות ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנפלה ונפצעה בברכה, ועכשיו זוכה לניחום על ידי אימא שלה אומרת לה שהיא ילדה גדולה ואמיצה ושהכל יהיה בסדר. אלא שהפעם, זה לא הולך להיות בסדר. כי פצעים מגלידים וצלקות דוהות עם השנים - תינוקות לא נעלמים.



"את חייבת לספר לסקורפיוס," היא אומרת בקול עדין. "יש לו זכות לדעת."

אני יודעת שהיא צודקת. אני יודעת שאני חייבת לספר לסקורפיוס. אבל הבעיה היא שאני לא באמת מכירה את סקורפיוס. אין לי מושג איך הוא יגיב לחדשות כאלה. בקושי דיברתי אליו כשהיה פיכח בעבר. טוב, אולי החלפתי איתו מילה או שתיים כמה פעמים, אבל אף פעם לא ניהלנו שיחה רצינית. איך אני יכולה פשוט לרדת למטה ולהרוס את חייו בערב חג-המולד.

את יכולה להשאיר את אבא והוגו לי," אימא אומרת.

אני מהנהנת ונותנת לה מבט אסיר תודה. ניתן לראות שהיא עדיין מנסה לעכל את החדשות, אבל באופן מפתיע, היא מתמודדת עם המצב בצורה די רגועה. ותאמינו לי, "רגועה" היא לא מילה שמשמשת לתאר את הרמיוני גריינג'ר בדרך-כלל.

היא קמה מהמיטה ומתקדמת אל מחוץ לחדר, אבל בעודה יוצאת דרך הדלת, היא מפנה את ראשה אחרונית ואני יכולה לראות על הבעת פניה שהמפלצת הקשוחה והמחנכת שבתוכה מתה לצרוח עליי בלי הכרה. למזלי, אימא מצליחה לרסן אותה ומשאירה אותי לבד בחדר השינה.

היא לא מחליפה איתי מילה במשך כל ערב חג-המולד. אני לא חושבת שהיא כועסת עליי - יש לה מין הילה של אכזבה שמרחפת סביבה עכשיו. לא ראיתי אותה ככה מאז שהייתי בת חמש כשלה ולאבא היה ריב גדול. אין לי מושג עד היום על מה הוא היה - כל מה שאני זוכרת זה שישבתי על המדרגות, מערסלת את הוגו בידיי והקשבתי להם צורחים אחד על השני. אבל הפעם זה הרבה יותר גרוע - אני יודעת שזו אשמתי הפעם.

למזלי, אבא לא נעלם, אבל הוא לא נשאר במחילה במשך אותו היום. הוא הלך הביתה אחרי ששמע את החדשות, ואני מודה לו על כך. פחדתי שהוא יתחיל לצעוק על סקורפיוס ואז אהיה חייבת לספר לו על ההיריון. אנחנו חוזרים הביתה ומוצאים אותו יושב לבד בסלון, בוהה בחלל הריק.

"הוגו, לך לחדר שלך," אומרת אימא.

"את לא יכולה לומר לי מה לעשות!" הוא צועק.

אימא מתבוננת בו. "רוצה לנסות אותי?" היא משיבה באיום. הוגו יודע שהוא לא הולך לנצח בקרב הזה, אז הוא מסתער במעלה המדרגות וטורק אחריו את דלת חדרו. הלוואי שהייתי יכולה לעשות זאת גם.

"רון," אימא אומרת ברוך.

"מצטער," אבא אומר, קולו גבוה בצורה משונה. "פשוט הייתי חייב לצאת משם."

אימא מהנהנת. אני נשארת בשקט ולא מעיזה לזוז.

"איך היית יכולה להיות כל-כך טיפשה, רוזי?" אבא שואל וניכרת האכזבה העמוקה בקולו.

"אני מצטערת, אבא."

"לימדנו אותך משהו בכלל?" הוא אומר, קולו מתחזק בכל מילה. "באמת היינו הורים עד כדי-כך גרועים? שמעת אי-פעם על אמצעי מניעה בכלל?"

"אני לא חשבתי," אני עונה בקול רועד.

"טוב החלק הזה כבר ברור!" הוא צועק. מעולם לא ראיתי אותו כל-כך כועס... טוב, לא עליי לפחות. זה מרגיש כאילו יש כדור גולף שתקוע לי בגרון ודמעות נקוות בעיניי אבל אני נחושה בדעתי לא לבכות.

"אני-"

"אל תגידי שאת מצטערת עוד הפעם!"

"רון, תירגע," אומרת אימא.

"אני לא ארגע! את בת שש-עשרה, רוז! יש לך בכלל מושג מהי האחריות שמוטלת על הורים?!" הוא שואג.

"רון!" אימא זועקת. "אתה לא עוזר! מה שקרה קרה, ואנחנו לא יכולים לשנות את זה!"

"כן, אנחנו כן יכולים," הוא אומר. "יש דרכים."

אני מבינה לאן הוא חותר.

"ואתה חושב שהפלה היא התשובה הנכונה?" אני שואלת בשקט, בעוד דמעות זולגות במורד לחיי. "אתה חושב שכל זה ייפתר אם אני אהרוג תינוק חף מפשע?"

"זה לא ילד, זה גוש של תאים, רוז!" אבא צועק.

"זה לא גוש של תאים!!!" אני צורחת. "לא התכוונתי להיכנס להיריון, אבל עכשיו שאני כן, אני לא מתכוונת להתעלם מ! אני לוקחת אחריות. אין לך הזכות לומר לי מה לעשות רק מפני שאתה מפחד!"

"את לוקחת אחריות?" הוא צוחק במרירות. "באמת? אז למה עוד לא סיפרת לו?"

"יש לו שם, אתה יודע!"

"אני יודע," אבא עונה בכעס. "קוראים לו מאלפוי."

הוא אומר את השם "מאלפוי" כאילו הוא מזוהם.

"תתבגר כבר, אבא!" אני צועקת. "זה שסבא שונא את לוציוס מאלפוי ואתה שונא את דראקו מאלפוי לא אומר שאני צריכה לשנוא את סקורפיוס!"

אני מרגישה טיפה צבועה היות ואני וסקורפיוס לא ממש מתים אחד על השני, אבל זה לא הזמן להתעמק בדקויות.

"אני לא אתה!" אני ממשיכה. "כמו שסקורפיוס הוא לא אבא שלו!"

אבא נראה זועם - מעולם לא התחצפתי אליו ככה בעבר.

"אל תדברי אליי בטון הזה," הוא אומר (משפט הורים קלאסי). "אני אבא שלך!"

"אז אולי כדאי שתתחיל להתנהג בהתאם!" אני בוכה. "אני לא זקוקה לך כדי שתגיד לי כמה אני טיפשה, אני כבר יודעת את זה לבד!"

אני מסתערת בדרמטיות במעלה המדרגות אל חדר השינה שלי. זה מרגיש כאילו כל טיפת מים בגוף שלי מתבזבזת על בכי ברגעים אלה. אני שומעת את אימא ואבא צועקים אחד על השני למטה. אימא תומכת בצד שלי בעוד אבא משתגע וצועק עליי לחזור מיד חזרה למטה. אני נשארת במקומי. נשמעת דפיקה קצרה על הדלת והוגו נכנס לחדר, במבט מודאג.

"את בסדר?" הוא שואל בצורה כל-כך לא אופיינית. הוא מתיישב על המיטה לצידי ומלטף את זרועי במבוכה קלה. אני פשוט אוהבת את הילד הזה. אני מתרוממת לישיבה ומחבקת אותו, אסירת תודה על כך שהשאיר את פוזת ה"אני-מורד-מוות-מטאל-אימו" בחדר שלו, והחליט להתנהג כמו אח אמיתי עכשיו.

"אני מצטערת, הוג," אני אומרת. "זו אשמתי שהם רבים."

"אני יודע שאת בהיריון," אומר הוגו.

אוה.

"א-איך?"

הוא מושך בכתפיו ומחייך בשובבות, חושף את שיניו הקדמיות הגדולות במראה שמזכיר לי את פניה של אימא.

"אני שומע דברים," הוא אומר. "דוד ג'ורג' שלח לי זוג אוזניעזר בדואר לפני כמה שבועות."

"אני מצטערת," אני אומרת שוב.

"זה בסדר, רוזי. את תהיי בסדר. אני אעזור לך," הוא אומר. מעולם לא שמעתי את הוגו מדבר בצורה כל-כך בוגרת. אני כל-כך גאה לדעת שהוא אחי.

"אתה האח הצעיר הכי טוב בעולם," אני אומרת ומחייכת אליו.

"אני יודע," הוא אומר בשביעות רצון. "אני די אדיר."

"וכל-כך צנוע," אני מוסיפה.

"זה אני," הוא מחייך.

"אתה לא... אתה לא תספר לאף-אחד, נכון?" אני שואלת.

"ברור שלא."

באמת יש לי את האח הכי מגניב בכל העולם. הוא טופח על הזרוע שלי פעם אחרונה ומשאיר אותי לבד בחדר שוב. בעודו יוצא דרך הדלת, אימא נכנסת. עיניה אדומות ונפוחות והיא מושכת הרבה באפה.

"אני מצטערת, אימא," אני אומרת ופורצת בבכי.

"אני יודעת," היא אומרת ומתיישבת בקצה המיטה שלי. "את חייבת להפסיק להתנצל. זה לא עומד לשנות שום דבר."

היא אומרת את זה בקול מדוכך.

"איפה אבא?"

אימא מושכת בכתפיה. "יצא להליכה."

"אימא... אנחנו יכולים לא לספר על כך לאף אחד עדיין?" אני שואלת. "אפילו לא למשפחה?"

"איך שתרצי," היא נאנחת וקמה מהמיטה. היא יוצאת דרך הדלת אבל נעצרת לפני שהיא סוגרת אותה ואומרת, "חג-מולד שמח, רוז."

היא מכבה את האור וסוגרת את הדלת.

חתיכת חג-מולד.

הפרק הקודם		הפרק הבא