מעשה בשלושה אחים

אני לא יודע מה קרה לי שם בנהר. כשראיתי שיש לי את מה שרציתי בידי, פשוט ברחתי. רצתי כל הדרך עד הכפר שלי. בדרך התלהבתי כל כך משרביט הסמבוק עד שכמו שסיפרתי שיש לי אובססיה-התחלתי לפוצץ דברים. פוצצתי עצים, עלים, אפילו אבנים. לאחר כמה שעות הגעתי לכפר שלי. בקושי הצלחתי ללכת אחרי הריצה הזו. נכנסתי לפונדק המקומי (מאז שהתחלתי להיות ראש הכפר בנינו כמה בניינים וחנויות שם) כולם אמרו לי שלום והתיישבתי לכוסית. הנחתי את שרביט הסמבוק על הדלפק. "שלום, אדוני," אמר דריוס למרסטון, סגני. דריוס היה זקן אך נראה צעיר לגילו. הוא הצטרף להיות סגני לפני כמה שנים, כשהגיע לכפר. גם הוא קוסם, אך משום מה הוא כבר לא משתמש בקסמים יותר. הוא אף פעם לא הסכים לספר למה ויתר על להיות קוסם. "חשבתי שלא תהיה כאן בכמה ימים הקרובים כי הלכת לטיול המשפחתי הזה שלך." "נכון, טוב.... הוא נגמר מוקדם." אמרתי בחיפזון ושתיתי את הכוסית. "טוב, אז אני מניח שאפשר להתחיל לתכנן את הבניין החדש שרצינו לבנות, נכון?" ,אמר דריוס, "בוא לא נעשה הכל בחיפזון, דריוס," אמרתי בקול ישנוני "נוכל קצת לדחות את בנייתו, הרי התושבים לא מתלוננים." "הם אולי לא מתלוננים על בנייתו, אבל הם מתלוננים על זה שאין להם איפה לישון." אמר דריוס בכעס "תקשיב לי, דריוס," אמרתי בכעס פתאומי שלא התכוונתי אליו "לא בא לי לבנות את הבניין עכשיו, בסדר?". האנשים שישבו בפונדק הסתכלו עליי בבהלה. "טוב," אמר דריוס בשקט "אם אתה לא רוצה לבנות אותו עכשיו, כרצונך." "עוד כוסית, אישי היקר." אמרתי בשביעות רצון. "היי, אנטיוכוס, מה זה השרביט הזה על הדלפק?" אמר דריוס בהפתעה לאחר כחצי שעה שישבנו שם ולא דיברנו אחד עם השני "הוא שלך?". החיוך של התינוק שהיה לי בנהר הופיע לי שוב על הפנים. "כן, הוא שלי!" קראתי בשמחה "זהו שרביט הסמבוק, השרביט הכי חזק בעולם!". כל האנשים בפונדק הפנו ראש אליי בתמיהה. "מאיפה השגת אותו, אדוני ראש הכפר?", אמר אחד האנשים שישבו בפונדק, "ובכן, תומס, קיבלתי אותו כפרס מאדון המוות בכבודו ובעצמו!". האנשים בפונדק נדהמו למראה השרביט. "אין סיכוי שזה השרביט הכי חזק בעולם!" אמרה אחת הנשים בפונדק "ויש לך הוכחה שקיבלת אותו מאדון המוות, מי שזה לא יהיה?".
"אני אוכיח לך, עלמתי...." אמרתי בנימה של מסתוריות. "דריוס, התקדם לכאן בבקשה" דריוס התקדם אליי בהיסוס. כל מה שרציתי זה להטיח אותו לאחור בהנפת שרביט קלה, אך משהו קרה לי. זה היה כאילו השרביט השתלט עליי, ורוע זרם בעורקיי באותו רגע. "אבדה קדברה!" קראתי בקול רם. דריוס התרסק על הרצפה. הוא לא זז. בפונדק נשמעו זעקות אימה ובכי. פתאום חזרתי למציאות. "דריוס!". התקרבתי אליו והחזקתי את ראשו בידי. מה היה הכישוף הזה? למה עשיתי את זה? "פברל!" הסתכלתי לעבר דלתות הפונדק. דמות בברדס ובמסכה עמד שם. האיש הוריד את המסכה ואז הבנתי מי זה. "קרקרוף" אמרתי בנימה של גועל. "נו נו נו, אני רואה שסוף סוף מצאת שרביט שווה ערך," אמר קרקרוף בשחצנות, "שרביט הסמבוק, השרביט הכי חזק בעולם. אבל הוא כלום אם הוא לא אצל הבנאדם הנכון". "מה אתה רוצה, קרקרוף? חשבתי שסיימנו את זה בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שלוש שנים". "אתה זוכר מה קרה לפני שלושים שנה, נכון?" אמר איגור "שהצטרפתי מחדש לכוחותיו של אדון האופל? זוכר על מה דיברנו? על זה שהוא יקריב את עצמו ויהפוך לאדון המוות?" פתאום נזכרתי ברגע הזה לפני שלושים שנה. ואז נזכרתי ברגע שהיינו בנהר-"אני הוא אדון המוות, עתיד להיות הקוסם המרושע והחזק ביותר בכל הזמנים... ". "וולדמורט" אמרתי בלחש.
על פניו של קרקרוף עלה חיוך התינוק המוכר. הוא נכנס אל הפונדק והתהלך באיטיות עד שהגיע לדריוס. "או, כמה חבל לבזבז את השרביט על כזה סמרטוט..." הוא הרים עם הרגל שלו את הפנים מחוסרי ההבעה של דריוס. "תתרחק ממנו, קרקרוף! או שאני אבזבז את השרביט עליך!" צעקתי בכל כוחי. על קרקרוף הייתה הבעת שביעות רצון "אבל הרי אתה לא יכול להשתמש בו כרצונך, נכון?" לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז זה היכה בי. "רצית לתת לו מכה קלה עם השרביט, אני צודק?" השפלתי את ראשי ודמעה זלגה מעיני "אני אהרוג אותך!! אבדה קדברה!". עדיין לא הבנתי מה הכישוף עושה, אבל כשראיתי מה קרה לדריוס, הבנתי שזה לא צחוק. אבל שום דבר לא קרה. לאחר כמה שניות אישה שישבה בפינה של הפונדק התעלפה, האנשים האחרים המפוחדים בדקו אותה ואמרו שהיא לא נושמת. "עוד לא הבנת עדיין, פברל?!" צעק איגור ברחבי הפונדק "השרביט פועל לרצונו של אדון האופל!" הוא התחיל לצחוק בקול רם, ואז אמר בשקט "אבל הפעם, בגלל שהוא לא קיים עדיין, השליטה הועברה אליי. הוא פועל לרצוני". כל הפונדק השתתק כשראה אותי נופל. הרגשתי שנשימתי הפסיקה, ושגופי לא ניתן לשליטתי יותר. בדרכי לרצפה חטפתי מבט אחרון באנשי העירייה הצורחים והבוכים, באיגור המרוצה במה שעשה, ובחלונות שמציצים לכפר שבחוץ, למה שאני הייתי אחראי עליו, שלקחתי אחריות ושיפצתי, בניתי ותיקנתי. חשבתי על חיי, ועל אחיי שנטשתי בגשר. כמה אנוכי הייתי, כמה מטומטם ואידיוט הייתי, אבל עכשיו שום דבר לא משנה יותר. חשבתי שלא אראה כלום יותר, אבל אז ראיתי את אדון המוות מציץ אליי מדלת הפונדק בזמן ששכבתי. אף אחד לא זז יותר, לא קרקרוף, לא אנשי העירייה. חזרה שליטתי לגופי. "מוכן ללכת?" אמר אדון המוות בטון מרוצה. קמתי והלכתי אליו. הושטתי אליו יד ועפתי איתו למטה דרך האדמה. לא כעסתי אליו, הבנתי שהכל באשמתי.
אני אנטיוכוס פברל, ואדון המוות שיטה בי. 

הפרק הקודם		הפרק הבא