התמכרות

הערות: טוב אז אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי פה בפורום (תאשימו את הלימודים), אני גאה ושמח לפרסם את הפרק הרביעי בפאנפיק המתמשך 'התמכרות'!

היות והפרק הבא שאפרסם (פרק 5) הוא הפרק האחרון בפאנפיק, אני רוצה להסב את תשומת ליבכם למשהו, שאני לא חושב שמישהו מהקוראים שם לב:

כל אחד משמות הפרקים ומהתוכן שלהם, מתאר שלב בתהליך ההתמכרות של אדם (היוודעות, התנסות ראשונית, שימוש חוזר, פיתוח תלות). שימו לב שזה גם קצת מה שקורה ביחסים בין הארי ודראקו (Just Sayin').

על כן, אתם מוזמנים לנסות ולנחש מה עומד להיות השלב הבא בהתמכרות של הארי - כלומר, מה יהיה הנושא של הפרק הבא והאחרון בפיק. בהצלחה :)

"אני, הארי ג'יימס פוטר," דיקלם הארי בקול רוטט מהתרגשות. "לוקח אותך, דראקו לוציוס, לבעלי, להיות לי ולהחזיק מיום זה והלאה, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, לאהוב ולנצור, עד שהמוות יפריד בינינו, על פי חוקו הקדוש של האל."

מבטו של הארי סרק את כל יושבי האולם כשדראקו, אשר עמד מולו, דיקלם את אותן המילים. באחת השורות הראשונות ראה הארי את הרמיוני שהביטה בו בעיניים שעדיין היו לחות מדמעות של התרגשות. לידה ישב רון שהשיב להארי חיוך של תמיכה. מספר ספסלים מאחוריהם, ישב שר הקסמים, קינגסלי שאקלבולט, בשילוב ידיים. על אף הבעתו הרצינית, כאשר מבטו הצטלב עם מבטו של הארי, הוא הינהן לו בעידוד.

כשדראקו סיים להקריא את נדריו, אחז הארי את כף ידו של דראקו בין אצבעותיו, וענד לו את טבעת הזהב כשחיוך של אושר מרוח על פניו.
"אלה שהאל איחד," קרא הכומר בקול רם לכל יושבי הכנסייה. "אל לאיש להפריד. כעת, אתם רשאים להתנשק."

הארי עצם את עיניו וראשו רכן קדימה, מסוחרר באופוריה מתוקה. הוא כיווץ את שפתיו לנשיקה, כשלפתע הרגיש לשון דקה ומפוצלת מרפרפת עליהן בצליל לחישה קר. בבהלה הארי פקח את עיניו, מתאפק שלא לצרוח באותה השנייה. דראקו שעמד מולו, נעלם, ובמקומו הסתלסל כעת מהרצפה נחש ירקרק ומפלצתי, שפער את לועו לכיוונו של הארי, חושף זוג ניבים אימתניים ונוטפי ארס.

במהרה הארי הפנה את ראשו לעבר שאר האורחים בכנסייה, מתפלא שאף אחד לא הגיב לנוכחותו של אותו הנחש הענקי באולם, אך כשעיניו פנו אל מקומות הישיבה הוא נמלא חרדה. על ספסלי העץ שעליהם ישבו אורחי החתונה ההדורים, פיזזו כעת עשרות חיות פרא בהמולה רועשת. במקום שבו נמצאה הרמיוני עד לפני רגע, התפתלה כעת נמייה עצבנית, ולצידה התפרע כלב טרייר חום בנביחות קולניות.

בירכתיי החדר, במושבו הקודם של קינגסלי שאקלבולט, עמדה כעת חיית הבר הגדולה ביותר בחדר. קוף גורילה עצום מימדים שקפץ בפראיות על ספסל העץ הכהה והלם באגרופיו על רצפת השיש של הכנסייה. כשעיניו הצטלבו עם מבטו של הארי, קוף הגורילה החל לרוץ לעברו בצווחות מחרישות אוזניים. הוא קיפץ בקלות מעל שורות הספסלים והחיות השונות, מבטו ממוקד על גופו של הארי ברעבתנות.

לים צווחות בעלי החיים הצטרפו כעת גם זמזומים רועשים שעשה נחיל חרקים שהקיף את הארי מכל צדדיו. כשהסתכל מקרוב, הארי הבחין שהיו אלה עשרות חיפושיות קטנות ומעופפות, שלצידם ריחפו עטי-צטט זעירים שכתבו בפנקסים מסע קטנים והרעישו בקולניות.

נחיל המעופפים הלך וסגר על גופו של הארי בעוד קוף הגורילה התקרב אליו בצעדיי ענק. ליבו הלם בחוזקה בתוך חזו, ונשימתו נעשתה כבדה בראותיו. תחושת המחנק סגרה עליו והוא הרגיש שאין לו קול. הוא ניסה לצרוח אך משהו בבטנו לחץ עליו ומנע ממנו לצעוק. הוא שאף נשימה עמוקה ככל שיכל, ואזר את כל האוויר בראותיו, בניסיון לזעוק לעזרה פעם נוספת.

"לאאא!" צעקה רועמת פילחה את אוויר הלילה והארי מצא את עצמו יושב במיטה שבחדר השינה שלו, מצחו עטוי זיעה קרה. מספר שניות לקחו לו כדי להבין שהיה מדובר בסיוט לילה ותו-לא. בעודו מסדיר את נשימתו, הוא השתחל מבין הסדינים ופנה לעבר חדר המטבח הריק.

זה היה כבר הלילה הרביעי שבמהלכו הארי התעורר בצעקות מאז שהחל להיפגש עם דראקו, לפני כשבוע וחצי. בכל פעם רדפה אותו אותה חתונת הבלהות, רק שבכל לילה הייתה זו חיית פרא אחרת שתקפה את הארי ללא-רחמים. בפעם הראשונה צבי גדול-קרניים התנפל עליו בעמדת ניגוח; בלילה שלאחר מכן היה זה כלב גדול ושחור בעל מלתעות אימתניות שניסה לקרוע את הבשר מעצמותיו; ובחלום האחרון עט לעברו עוף-חול עצום מימדים בטופרים שלופים ומחודדים, מנסה לתלוש את העור מגופו.

הארי גמע כוס מים והניח את כף ידו על חזו, מתפלא מהלמות ליבו שדפק במהירות. זה כבר כמה ימים שניסה לשכנע את עצמו שמדובר בסך-הכל בחלום, ושאין צורך לקחת אותו ביתר רצינות, אך קול קטן בראשו סירב להקשיב לו.

'זה חייב להיפסק...' הארי ידע. 'ומהר. זה חייב להיפסק היום...'

"הארי?" קולו המתוק של דראקו שנשמע מבעד לדלת חדר השינה קטע את מחשבותיו. "הארי? הכל בסדר?"
"כן," הוא השיב לו בקול רם. "הכל בסדר גמור..."
"אתה לא הולך, נכון?"
"לא..." הארי השיב בקול כנוע, והרגיש כיצד רגליו כבר נושאות אותו בחזרה אל חדר השינה. "אני לא בורח לשום מקום, אל תדאג... חזור לישון."

------------------
"ההצגה נחמדה בינתיים, לא?" הרמיוני פנתה אל הארי ורון, אשר ישבו בשני הכיסאות שלצידה, במהלך ההפסקה.
"כן, היא בסדר..." רון השיב בשיעמום והארי מילמל משהו דומה בתגובה.
"רק בסדר?" הרמיוני שאלה בהתלהבות. "זו אחת ההצגות המוגלגיות הכי מדוברות עכשיו! אני לא מבינה איך אתם כל כך אדישים. הסיפור מרתק!"
"לא יודע," רון אמר בעודו מתעסק בציפורניי כף ידו השמאלית. "אני מרגיש שיש חורים בעלילה פה ושם."
"אתה ישנת במשך חצי שעה מתוך המערכה, רון," היא ענתה בעוקצנות קלה.
"טוב, לפחות השחקנית הראשית חתיכה," פניו של רון האדימו והוא ניסה לשנות את נושא השיחה.
"רון!"
"מה?" רון שאל בהתגוננות. "היא נראית טוב! אתה לא חושב, הארי?"
"מה? אה, כן..." להארי לא היה מושג על מה השניים דיברו, והאמת היא שזה גם לא כל כך עניין אותו. במשך כל המערכה הראשונה ראשו היה עסוק רק בדראקו, והוא כבר המתין בקוצר רוח לאות כלשהו ממנו.

"תגיד," רון שאל אותו פתאום בתוקפנות. "מה יש לך?"
"למה..." הארי גימגם בחוסר ריכוז. "למה אתה מתכוון?"
"מה יש לך בזמן האחרון? מאז שהתחלת לעבוד עם מאלפוי אתה כבר בקושי מתראה איתנו, ועד שאתה כבר טורח להגיע, אתה לא באמת נוכח. אתה לא מדבר, ורק מנצל את ההזדמנות הראשונה שיש כדי לברוח... מה קרה? ראש מחלקת ההילאים לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם שני פשוטי-עם כמונו?"
"רון, זה מספיק!" הרמיוני השתיקה אותו לפני שהוויכוח יידרדר. "אני בטוחה שהארי פשוט נתון ללחץ חריג מטעם העבודה, בגלל הפרויקט עם דראקו והכל. זו רק תקופה זמנית, והיא תעבור לפני שנבחין בכך, נכון הארי?"
"כן," הארי השיב בחוסר סבלנות והרגל שלו רטטה בעצבנות בעודו מעיף מבט בשעון שעל ידו.
"רואה?" הרמיוני פנתה לרון כמו ילד קטן. לא נראה שהדבר הרגיע אותו, אך הוא שילב את ידיו ברוגז ושתק. "בכל מקרה, הארי, אתה זוכר שמולי עורכת ארוחת ערב לכבוד החג במחילה בשישי הקרוב, נכון? זה מאוד חשוב לה שתגיע."

"כן," הוא משיב. "אני בטוח אב-" אך ציפצוף קולני שבקע מתוך כיס מכנסיו קטע את דבריו. הוא תחב את כף ידו לכיס ושלף משם מטבע מתכת שציפצף וזהר בצבעים מתחלפים.
"מה זה?" הרמיוני שאלה בהתעניינות וניסתה לשלוח יד למטבע, אך הארי כבר קם מהכיסא בזריזות מופלאה.
"זה מטבע שקיבלתי מדראקו," הוא הסביר לה בעצבנות בעודו מתעטף במעיל שלו. "כשהוא מצפצף זה אומר שדראקו צריך אותי..."
"אז לא תסיים לראות איתנו את ההצגה?" הרמיוני שאלה בהפתעה. "זה הערב החופשי שלך, אני בטוחה שדראקו יבין..."
"אני מצטער," הארי השיב והתחיל לפלס את דרכו בין רגליי האנשים שישבו לאורך שורת הכיסאות שבה ישבה השלישייה, לעבר היציאה. "אני חייב ללכת."
"אוקיי, אם אתה חייב," היא אמרה ונעצה בו מבט חושד שהבהיר לו שהיא הבינה מה קורה ובין דראקו, אבל הארי פשוט המשיך להידחס בין שורות המושבים המלאים אדם לכיוון המדרגות.
"אמרתי לך שהוא תמי-" הוא שומע את קולו של רון אומר בכעס בעודו מתרחק, אבל זה כבר לא עניין אותו אפילו מעט. הוא עמד לראות את דראקו עוד מספר דקות, וזה הדבר היחיד שהיה חשוב.

------------------
יום שישי, 19:46, הבית של דראקו

טווו... טווו... טווו...

"הלו?"

"היי, הרמיוני? זה הארי..."

"הארי! איפה אתה? כולם כבר הגיעו! מולי מתעק-"

"אני כאן, אצל דראקו..."

"אהה, אוקיי. אז אתה יוצא?"

"...הרמיוני, הוא עומד לחגוג את החג לבד. אז חשבתי שאולי אני אוכל להישאר פה ו..."

"לא! הארי! אתה לא יכול לעשות את זה. לא למולי... היא עבדה כל כך קשה על הארוחה! וג'יני כל-כך חיכ-"

"הרמיוני, בבקשה. פשוט תגידי להם שהתעכבתי פה בעבודה..."

"אני לא אשקר בשבילך, אם לזה אתה מתכוון!"

"זה לא שקר, אני באמת -"

"באמת, הארי. שנינו יודעים שזה כבר לא רק עבודה בשבילך..."

"הרמיוני, בבקשה, אם רק -"

"אתה ממשיך להיפגש איתו, זה העניין נכון? אתה פשוט לא יכול להפסיק?"

"אני... הוא לבד, הרמיוני. בערב החג! את אמרת לי שאסור לי לשמור לו טינה, זוכרת?"

"טוב, איך הבנת מזה שעליך לשכב איתו...? זה מאלפוי, הארי! הוא קרא לי בוצדמית כשהיינו בהוגוורטס, והיה מקניט את רון במסדרון בזמן שבין השיעורים! אתה באמת הולך לבלות איתו את ערב החג, במקום איתנו? עם המשפחה שלך?"

"אנשים יכולים להשתנות, הרמיוני! את זו שאמרה לי את זה! לא ככה?"

"אז אתה לא בא."

"אני... אני לא יכול..."

"טוב, כנראה אתה צודק, הארי. מסתבר שאנשים באמת מסוגלים להשתנות."

טוווו. טוווו. טווווווו.

הפרק הקודם		הפרק הבא