משפחת גריינג'ר

~זה הפרק האחרון של הפאנפיק. אני מקווה שנהניתם, בבקשה תגיבו.. בקרוב, אני אכתוב פאנפיק חדש. אם אהבתם, תחפשו את הפאנפיקים הבאים שלי (emily88) תודה!~

אם היייתם באים לביתה של הרמיוני בשבועות האחרונים של החופש, כנראה לא הייתם רואים אותה בכלל. ואם הייתם רואים אותה, היא לא הייתה שמה לב אליכם. כי את כל זמנה היא הסתגרה בחדרה וקראה ושיננה את כל סייפרי הלימוד שלה, אחד אחד. "אני חייבת ללמוד אותם," היא אמרה לעצמה. "אם אני רוצה להצליח בבית הספר החדש, אני צריכה להיות מוכנה." 
הימים עברו, והרמיוני כבר התחילה לארוז את המזוודה. היא הסתכלה סביבה, על החדר שהיה לה מוכר כל כך. החדר שגדלה בו. היה לה קשה לעכל את העובדה שהיא לא תגור פה רוב השנה. הכל נראה לה כל כך מוזר.. והיא פחדה, 
כי היא לא ידעה למה לצפות. דמעות הציפו את עינייה כשהיא נזכרה שהיא תיאלץ להיפרד מהוריה לתקופה ארוכה מאוד.

"ואתם תכתבו לי המון??" היא שאלה את אימה בפעם השמינית בערך באותו היום. "כל יום, אם תרצי." אמרה אימה בחמימות. מר גריינג'ר ירד במדרגות, נושא את מזוודתה העצומה של הרמיוני. "שנצא?" 
הם נסעו באוטו והוריה של הרמיוני דיברו בהתלהבות על כמה שזה מרגש ועוד כל מיני דברים, אבל הרמיוני בקושי שמעה אותם, מוחה היה עסוק כל כך בלדאוג ולפחד.. הם יצאו, והלכו אל תחנת הרכבת. "איפה זה רציף תשע ושלושה רבעים?" שאל מר גריינג'ר את אחד העובדים. העובד צחק והמשיך ללכת. מר גריינג'ר המבוייש, הסתכל סביב עד שעיינו איתרה אישה קטנה וגוצית,  שהחזיקה שלט קטן שהיה כתוב עליו "גריינג'ר" .הרמיוני זיהתה אותה כאישה שטיפלה בלוסי בקלחת הרותחת. הם התקדמו לעברה. "שלום," היא אמרה בחיוך, "את הרמיוני?" היא שאלה והרמיוני הנהנה.
"או,נהדר, חכיתי לכם. אני מתנדבת מטעם הוגוורטס, ואני אקח אותך לרציף תשע ושלושה רבעים." 
"יופי, " אמרה גברת גריינג'ר, "בואו נלך" 
"או לא, " אמרה האישה בחיוך מתנצל, "אתם לא תוכלו לעבור, מפני שאתם מוגלגים.. מוטב שתיפרדו מבתכם כעת." 
הרמיוני הסתובבה לאמה אביה וחיבקה אותם חיבוק ממושך. "אני אתגעגע .. " היא אמרה בשקט. "גם אנחנו," אמרה אימה. "אבל במקום להתרכז בלהתגעגע אלינו, תנסי להתרכז בכיף שיהיה לך, ובחוויה המדהימה שאת עומדת לחוות." 
הרמיוני חייכה. "אנחנו נכתוב לך המון," הבטיח מר גריינג'ר. "חסר לכם שלא," אמרה הרמיוני, חצי צוחקת, חצי בוכה. 
היא הסתובבה אל האישה בחזרה. "אני מוכנה," היא אמרה לה, מוחה את הדמעות. 
"יופי, " אמרה האישה. "עכשיו, תיקחי את העגלה שלך, ורוצי איתה דרך הבלוק הזה." 
"את רצינית?" הרמיוני שאלה. האישה הנהנה. 
"טוב..." הרמיוני עצמה את עייניה, רצה, והתכוננה להתנגשות שעמדה לקרות.. אבל היא לא קרתה. הרמיוני פתחה את עייניה והיא עמדה במרכזו של רציף שהיה מלא באנשים וילדים עם גלימות ועגלות וכלובים.
הרמיוני התגעגעה פתאום לחתול הג'ינג'י הקטן שברח לה מהבית יומיים אחרי שקנתה אותו. 
האישה הגוצית עמדה פתאום ליידה ואמרה לה, "עכשיו את יכולה לעלות לרכבת. תמצאי לך תא לשבת ותיידידי עם אנשים. בהצלחה!" והאישה נעלמה. 
'טוב,' חשבה הרמיוני . 'בבית הספר הזה אני לא אחשב רכרוכית.' היא ניגבה את הדמעות, נשמה עמוק ועלתה לרכבת. 
היא התחילה ללכת לחפש קרון, ובדרך עצר אותה ילד אחד. הוא היה גבוה ונראה גמלוני. שיניו הקידמיות היו עקומות ואוזניו בלטו החוצה. 
"היי, אני נוויל." הוא אמר. "ראית במקרה את הקרפד שלי..?" הוא שאל. 
"לא. אני מצטערת." אמרה הרמיוני, אך כשראתה את מבט הייאוש בעייניו היא נאנחה. "בוא, אני אעזור לך לחפש." 
היא משכה אותו לעבר התא הראשון שראתה. ישב שם שני ילדים, אחד עם שיער שחור ופרוע, עיניים ירוקות ומשקפיים, והשני ג'ינג'י וגבוה. 
"ראיתם אולי קרפד? נוויל איבד את שלו." היא אמרה בקצרה. 
הילד הג'ינג'י ענה משהו אבל הרמיוני לא הקשיבה. היא ראתה ששרביטו של הילד מופנה לעכברוש קטן. 
'הזדמנות מושלמת להוציא לפועל את כל מה שקראתי,' היא חשבה לעצמה. 
"הו אתם עושים קסם ? בוא נראה, אם כך," היא אמרה בעוקצנות. 
הילד אמר כמה מילים טיפשיות ומשך בכתפיו. 
"אתה בטוח שזה קסם אמיתי? ובכן הוא לא מוצלח כל כך, נכון?" היא המשיכה בעקיצות, ולבסוף לא התאפקה והשוויצה על כך שבבית היא ניסתה כמה קסמים וכולם הצליחו לה. 
בהמשך השיחה, הסתבר שהילד עם המשקפיים הוא הארי פוטר, איזה ילד אחד, מפורסם, שהיא קראה עליו, ועשתה כאילו היא מתרשמת, אבל מי שעניין אותה באמת היה הילד הג'ינג'י, שאמר שקוראים לו רון. 
'הוא כל כך חמוד,' היא חשבה לעצמה. 'ביישן כזה. ותמיד הייתה לי חיבה לג'ינג'ים.' אבל כמובן, כחלק מההחלטה לא להיראות רכרוכית היא לא הפגינה כלפיו שום סימן של חיבה. 
כשהיא יצאה מהתא, היא הלכה והתיישבה בתא שגם נוויל היה בו. היא הסתכלה מהחלון וראתה טירה ענקית ומרהיבה עם המון צריחים. 
"זו, " אמר נוויל, "זו הוגוורטס. זה יהיה הבית השני שלנו בשבע השנים הקרובות.. " 
זו הייתה ההתחלה של החוויה שעיצבה את אישיותה של הרמיוני, וקבעה את עתידה. ובמרוץ השנים, כשהיא הסתכלה אחורה, היא לא הייתה משנה בה שום פרט. 

~סוף. תודה לכל הקוראים והמגיבים, מקווה שנהניתם :]~

הפרק הקודם