ביתו של רך כף...

סליחה שהפרק יוצא באיחור, הייתה לי חוסר במוזה, מקווה שתאהבו.
תודה לבטא המעולה שלי - ליליבר אוונס

משרד המנהל ריתק והדהים אותי. היה זה חדר מרהיב ורחב ידיים.

שולחנות עץ בגדלים שונים היו מפוזרים ברחבי החדר, עומדים על 

רגליים דקיקות. 

על השולחנות נחו מיני מכשירים כסופים קטנים, אשר זמזמו 

חרישית או פלטו עננות עשן וקיטור. 

הקיר השמאלי היה עמוס מדפי ספרים, רובם עתיקי יומין, ואילו 

הקיר הימני כוסה דיוקנאות שמן רבים מספור של אנשים 

(רובם זקנים למדי) אשר בחנו אותי ואת הארי במבטיהם, בסקרנות 

המתאימה לילד בן שלוש. 

מאחורי שולחן עץ ענקי ישב איש זקן, שערו וזקנו הארוך כסופים 

ופניו כל כך מקומטים, כמעט עתיקים. 

אך היה אפשר להבחין, מאחורי משקפי החרמש הנחות על אפו המעוקם 

בזיק ערני, רענן, בעיניו הכחולות החודרות.

"אמילי, ברוכה הבאה להוגוורטס," פנה אלי דמבלדור ברשמיות 

"טוב לראותך, אדוני הפרופסור," עניתי במין טקסיות מאולצת 

ונוקשה. 

עיניו של פרופסור דמבלדור נחו לרגע על הארי, ואז בחזרה אלי. 

הוא פנה אלי ואמר, "כדאי שנתחיל במיון, לא נרצה למשוך צומת לב 

מיותרת, נכון?" דמבלדור קם מכיסאו, הלך לכיוון ארונית ספרים 

שניצבה מאחורי שולחנו והושיט את ידו החיוורת, ארוכת האצבעות 

לעבר מצנפת קוסמים ישנה, מרופטת ומלאת טלאים. 

הוא הסתובב חזרה לכיווננו וסימן לי בידו על כיסא מול שולחן 

העבודה, ואני התיישבתי בצייתנות. 

דמבלדור הניח את המצנפת על ראשי והתרחק, בעוד הוא והארי 

בוחנים אותי בציפייה. 

אני עצמי עדיין לא ירדתי לסוף דעתם, לכן לא הבנתי מה קורה. 

אבל פתאום, בתוך ראשי, שמעתי קול. זה לא היה הקול שלי. לא. 

היה זה קול צפצפני שדיבר במידת מה של קוצר רוח, ואמר, "קצת 

מבוגרת למיון לא? אבל נעזוב את זה כרגע, בואי נראה..." והמצנפת 

כאילו שקעה במחשבות.. " הממ.. אני רואה פה לא מעט חכמה וגם טוב 

לב... ויש פה גם הרבה מאוד אומץ ונחישות! אני חושבת שאת תתאימי 

ל- גריפנדור!" את המילה האחרונה היא אמרה במין צעקה, וחיוך 

מידי התפשט על פניהם של דמבלדור והארי. "טוב, הגיע הזמן ללכת," 

אמר דמבלדור והוביל אותנו ליציאה. 

הלכנו ברחבי בית הספר בשקט עד שהגענו לדלת גדולה מעץ. 

דמבלדור דחף את הדלת בעדינות והיא נפתחה מיד. 

כל המבטים פנו הישר אלי. נשמעו לחשושים פה ושם, אבל האמת שאני 

לא ממש הקשבתי למה שנאמר. הייתי יותר מדי עסוקה בלסרוק את 

האולם הגדול במבטי. 

הארי אחז בידי והוביל אותי לשולחן האחרון, בו התיישבנו ליד 

חבריו, רון והרמיוני.

להגיב!

הפרק הקודם