סיפור אהבה (או שלא)

מנקודת מבטה של הרמיוני

לא יודעת מה לעשות לא יודעת למי להגיד רק יודעת שהכל באשמתי. כל היום אני מסתובבת עם המחשבות האלה. כבר עלו לי בראש כל מני רעיונות אבל כל אחד מהם גרוע יותר מהשני. אפשר לספר לפרופסור דמבלדור או למקגונגל או לקייטי או לשיימוס שיגיד לקייטי, ואפשר גם להארי ורון , אבל אף אחד מהם לא יודע מספיק כדי לעשות את הדבר הנכון. רק אני יכולה לתקן את הטעויות שלי, רק אני יודעת מהו שיקוי הנגד לשיקוי שאנג'לינה שתתה.ומה שעוד יותר גרוע זה שהיא לא ידעה מה עומד לקרות ברגע שהיא תשתה את השיקוי, כי ברוב טיפשותי כתבתי על התבנית של השיקוי ' לעבירה בין מקומות' ולא 'לעבירה בין ארצות'. וברוב טיפשותי לא זכרתי לקחת את השיקוי מכיתת השיקויים בגלל שרון תלש לקרוקשנקס שערה מהזנב לשיקוי ה"מאוד חשוב שלו" שאני אפילו לא יודעת מה השיקוי הזה עושה. ובגלל זה עכשיו אנג'לינה חסרת הכרה על ריצפת המועדון שלנו, ולא משנה כמה ינסו לדבר איתה הם לא יצליחו לדבר איתה כי סביר להניח שהיא בבית ספר של מוגלגים כי זה מה שהיתכוונתי שהשיקוי יעשה. וסביר להניח שהיא אפילו לא יודעת איפה היא נמצאת. "מסכנה" חשבתי לעצמי ועליתי להיתקלח.

שאני מהמיקלחת אני מחליטהי לספר לקייטי, כי היא החברה הכי טובה של אנג'לינה. "בעצם, עדיף קודם לספר להארי ורון" אני ממלמלת תוך כדי זה שאני מיתלבשת. אין אף אחד במועדון בטח כולם באולם הגדול, אוכלים ארוחת צהריים.

"נו מה הבעיה?" שואל שואל רון. אני מספרת לו ולהארי את מה שקרה.
"נו ברור שזה לא מה שאת צריכה לעשות. מה שאנחנו צריכים לעשות זה ללכת לשם בעצמנו ולמצוא את אנג'לינה ולמצוא דרך להחזיר את ארבעתינו בחזרה להוגוורטס." אומר רון. אני והארי מסכימים איתו, ואנחנו הולכים לכיתת השיקויים ואני מוציאה את מה שנישאר מהשיקוי שלי.
"מוכנים?" אני שואלת. הם מהנהנים ואני מוזגת לכל אחד מהם קצת מהשיקוי בתוך כפית. אנחנו שותם את השיקוי ונשאבים לתוך מערבולת של צבעים.

בבקשה תנו תגובות ודירוגים כדי שנדע עם אתם אוהבים את הפיק ואם כדי לנו להמשיך אותו...

י

הפרק הקודם