הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ג'

לוסיל צעדה בעקבות הבחור הזר, ראשה כבד ממחשבות. היא לא ידעה מה עובר עליה- היא שיערה שהלחץ הרב בשעה האחרונה אחראי להתנהגותה קודם לכן. איך היא אפשרה לקוסם החוצפן ההוא לגעת בה?! הוא תקף אותה! אותה!

'הכל בגלל המעבר הפתאומי הזה.' חשבה לוסיל. 'פורץ המעבר הארור ההוא!'

פורצי מעבר הינם חפצי קסם חזקים, מן מפתחות מעבר משודרגים המאפשרים לבעליהם לעבור מכל מקום בו הם נמצאים לכל מקום אחר שבאפשרותם לדמיין.

לוסיל ידעה שפורצי מעבר הם מסוכנים, שלא לדבר על לא חוקיים. אם היא תיתפס כשברשותה אחד מהם... אבל היא נזקקה לו. מלבד היותו מפתח לכספת, קצה החוט היחיד שלה לאביה, הוא אפשר לה לנוע בחופשיות ממקום למקום, והיא לא התכוונה לוותר עליו בקלות.

לוסיל והזר יצאו מסמטת נוקטורן החשוכה והמטונפת לעבר רחוב גדול ומואר. הם חזרו לסמטת דיאגון. היא התנשפה בהקלה, תוהה אם כדאי לה להמשיך בדרך לבדה.

הזר עצר. "הנה," אמר והצביע לעבר מבנה גדול ולבן, "גרינגוטס."

"Merci." לוסיל הודתה לו בקרירות, ונבלעה בהמון העוברים ושבים.

***

ג'ד נכנס למטה ההילאים בשאננות, מרוצה מעצמו. הוא עשה עבודה טובה, וידע את זה.

הוא צעד לעבר משרדו של ראש המטה, מתעלם מן המבטים המוזרים הנעוצים בו. נקבעה להם פגישה משותפת בשתיים עשרה; שנאתו הגדולה של ראש המטה היה אי דיוק, וג'ד לא התכוון לאחר בפגישתם הראשונה.

ג'ד ניגש אל הדלת והציץ בשעונו. השעה הייתה 11:59. הוא פתח את הדלת וקפא על המפתן.

הפגישה הייתה אמורה להיות פרטית, רק הוא וראש המטה- אך ראש המטה לא היה לבדו. גם הארי היה שם, ולג'ד לא היה ספק שהוא כועס.

***

לוסיל עמדה מול מבנה גדול וצח כשלג, שגובהו הרם הבליט אותו ביחס לכל שאר החנויות האחרות. היא עלתה במדרגות לעבר דלתות הארד הגדולות של הבניין, ועצרה במקומה כשראתה מה עמד שם. הוא היה נמוך ושחום, ראש גדול מהרגיל, בעל רגליים ארוכות ביחס לגובהו ואצבעות מוארכות. גובלין.

היא בלעה את רוקה והמשיכה, משתדלת להתעלם מן הגובלין המשתחווה. כשעברה בשער בו היו זוג דלתות נוספות, הפעם מכסף, היא עצרה לזמן מה וקראה את החקוק עליהן:

לנכנס ברוך הבא

אך דבר אחד תדע:

מי שבגזילה אשם

כך או ככה ישלם –

לא רק אוצרות תמצא

כאן בבטן- אדמה.

אזהרה היא לבאים:

סוף גנב אינו נעים.

הפעם לא היו אחד, אלא שני גובלינים שהשתחוו כשעברה. לוסיל התחילה להרגיש רע. יש משהו מוזר ולא טבעי בגובלינים; משהו לא אנושי -  שגרם לה לתחושת סלידה.

היא עברה בדלתות הכסף והגיעה לאכסדרת שיש מפוארת. גובלינים הובילו אנשים הלוך ושוב דרך אינספור הדלתות היוצאות מן המקום. באולם גם היה דלפק ארוך, מאחוריו ישבו עוד כמאה גובלינים, עסוקים בבחינת אוצרות קטנים ותיעודם המדוקדק והקפדני בספריהם העבים. עכשיו היא הרגישה ממש רע. היא עמדה שם עוד זמן מה, לא יודעת מה לעשות.

"סליחה?" לוסיל השפילה את מבטה אל הקול. עוד גובלין. "היש ביכולתי לעזור לגברת?"

"או... כן," אמרה לוסיל, "אני רוסה לפתוח כספת. יש לי א'מפתח."

"והאם גברתי תוכל לומר לי איזו כספת?"

"רגע," לוסיל הוציאה את הפתק מכיסה ובדקה. "כספת 666."

"בואי איתי בבקשה." אמר הגובלין וצעד לעבר הדלפק. הוא פנה לעבר אחד הגובלינים הפנויים מעבודה והחל לדבר איתו. לוסיל נעמדה מאחוריו, מחכה.

הגובלין מאחורי הדלפק פתח את אחד הספרים ועיין בו לרגע.

"ובכן," אמר הגובלין והרים את עיניו השחורות מן הספר ללוסיל. "כספת 666. לא ציפינו שהיא תיפתח אי פעם. לפי כל הרשומות האדון רידל הצעיר נחשב כמת."

מת. המילה הדהדה בראשה של לוסיל. אבא מת, ואני לעולם לא אפגוש אותו.

"גברתי יכולה להציג את המפתח?" שאל בספקנות מה הגובלין שמאחורי הדלפק.

לוסיל ניסתה להתנער ממחשבותיה הקודרות. זה לא היה הזמן לכך. היא הוציאה את המפתח מתיקה והושיטה אותו לגובלין.

המפתח נבחן בקפידה מכל צדדיו על ידי הגובלין, ואחר הוחזר אליה.

"זה המפתח." אמר הגובלין ועיקם את אפו בחוסר שביעות רצון. "טוב, גורניפ ייקח אותך."

הגובלין שהוביל את לוסיל אל הדלפק קד, והחל לצעוד לכיוון אחת היציאות מן האולם. לוסיל הסתירה את סלידתה הרבה ומיהרה אחריו.

הם עברו בדלתות והגיעו למעבר אבן צר. בגומחות נסתרות הוצבו לפידים בוערים שהאירו את המקום, והרצפה נטתה בחדות כלפי מטה. מסילת ברזל קטנה חצתה את הרצפה אל תוך החשכה שבהמשך המנהרה.

"מה א'כשיו?" שאלה לוסיל את גורניפ. רגליה כבר כאבו מן ההליכה הממושכת, והתיק על גבה הכביד עליה יותר עם כל צעד. כתשובה השמיע גורניפ שריקה חדה. עגלה קטנה דהרה לעברם על פסי המסילה. היא עצרה לידם והניחה להם לטפס לתוכה. לאחר שהתמקמו בתוך העגלה היא חזרה לנוע, מתגלגלת במורד המנהרה במהירות הולכת וגוברת, למעמקי האדמה.

***

הארי ישב בכיסאו שבמשרד ראש המטה, מתאפק שלא להתפרץ על ג'ד. איך הוא יכול היה להעלם כך ולהותיר אותו לשבת במטה ולדאוג לשלומו?! ואז הוא עוד נכנס למטה בנונשלאנטיות, כאילו היה ההילאי המושלם, שבדיוק חזר מעוד משימה מוצלחת.

"לאן לכל הרוחות נעלמת?" שאל הארי, משתדל להסתיר את זעמו הרב.

אבל ג'ד כבר הבחין בכך שהארי כועס, ולא הבין על מה בדיוק. "הסתובבתי קצת בעיר," ענה בניסיון להתחמק. "לא סיפור גדול."

"אבל," התערב ראש המטה, "הארי היה אמור ללוות אותך לכאן, ואתה נעלמת לו."

"אני יודע." הסכים ג'ד בבושה, מבין באחת את כעסו של הארי. "התכוונתי לחזור בזמן הביתה, אבל התעכבתי בסמטת נוקטורן ונאלצתי לבוא הישר לפה."

"סמטת נוקטורן?!" התפרץ הארי לבסוף, "מה לעזאזל עשית שם?"

"ובכן..." אמר ג'ד, מקלל את עצמו על פליטת הפה הזו. "הייתה איזו נערה, וקוסם רע שרצה לשדוד אותה, ו – "

" – התעסקת עם קוסם אפל?!" פלט הארי, פניו מחווירות לרגע אך מיד מאדימות שנית בכעס. "מה חשבת בדיוק שאתה עושה?!"

"שלוט בעצמך." אמר ראש המטה בזעף. "אחרי הכול, הוא הילאי."

הארי הביט בו בחוסר אמון. "אבל הוא רק מתלמד! אתה הרי יודע שכמתלמד הוא נתון תחת אחריותי, החונך האישי שלו."

"אבל –" התחיל ג'ד.

" – בלי אבל!" צעק עליו הארי. "אתה יודע מה היה עלול לקרות?"

"טוב, אני יכול לדאוג לעצמי." ענה ג'ד בכעס. "אתה לא אבא שלי – אני לא צריך שתשמור עלי!" הוא יצא ממשרדו של ראש המטה, טורק אחריו את הדלת.

***

לוסיל עמדה להקיא. הנסיעה בעגלה המתגלגלת במהירות במורד המנהרה הפכה למשהו שהיא העדיפה לשכוח.

עכשיו עמדו לוסיל וגורניפ מול דלת מתכת קטנה בקיר המנהרה. גורניפ הכניס את המפתח לחריץ, סובב ופתח את דלת הכספת. לוסיל השתנקה. ענני עשן ירוק יצא מן הכספת הפתוחה. לאחר שהעשן התפזר נחשפה ערימה גדולה של מטבעות זהב. היא התבוננה בערימות בתדהמה, ולאחר רגע היא התחילה לגרוף כסף לארנקה. עלה בדעתה שהיא זקוקה לסכום שיבטיח לה מקום לישון בו הלילה, אז היא לקחה עוד קצת. משהו אחר צד את עיניה.

בפינת הכספת שכב ספר גדול ועבה, בעל כריכת עור קשה. לוסיל הרימה את הספר ובחנה את כריכתו לאור אחד הלפידים התלויים בקיר. היא הייתה ריקה: עור מעובד וקשיח, ללא כותרת, שם המחבר או כל הדפס אחר.

לוסיל הכניסה את הארנק לכיסה, ואת הספר הכניסה לתיק. היא סגרה את דלת הכספת והקשיבה לקליק החרישי שהשמיע המנעול. אחר הסתובבה לעבר העגלה וטיפסה פנימה. גורניפ כבר היה שם.

העגלה החלה לנוע, מטפסת במאמץ לעבר פני הקרקע, אל האור.

הפרק הקודם		הפרק הבא