הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

"א-אני מחפשת שרביט" גמגמתי במבוכה.

האיש שקשק לו בגלימתו לכיוון הדלפק, וסקר אותי מכף רגל ועד ראש.

הוא ניגש ישר לעניין. "הממ.. לפי מבנה הגוף שלך, נראה שאת צריכה משהו ארוך אך גמיש יחסית.. בואי נראה..." הוא מלמל והלך אל אחד המדפים.

הוא חזר תוך כמה שניות עם קופסה מוארכת בצבע קרם.

"עץ אגוז ושערה של זנב חד-קרן.." הוא פתח את הקופסה והושיט לי את המקל, שהיה בצבע חום-דבש-קרמל.

הייתם מצפים שבשלב הזה כבר אתרגל לשמות המוזרים ולשלל החומרים שעולם הקוסמים משתמש בהם, אחרי יום שלם של שיטוטים בחנויות בסמטת דיאגון,

אך לא כך היה הדבר.

"מה?" שאלתי בבלבול.

האיש הפרוע למראה חייך אליי.

"בת מוגלגים?" הוא שאל בעניין.

הנהנתי בביישנות.

אוליבנדר הניח את הקופסא בעדינות על שולחן עמוס מאוד, כחכח בגרונו ויישר את גביניו.

"דם מוגלגי זורם בעורקייך, ילדתי, אך כנראה שגם קסם יש בו, אם הגעת לכאן. ולמרות זאת, ללא שרביט, לא תוכלי לגשת אל הקסם הזה.

שרביטו של הקוסם הינו חלק ממנו, בדיוק כמו יד או רגל, ועל הקוסם לכבד אותו ולהשתמש בו למטרות טובות.

את תבחרי את השרביט שמתאים לך, אך דעי לך - גם השרביט עצמו בוחר את הקוסם".

המילים המסתוריות גרמו לי להרהר בעניין. האם שרביטים הם יצורים חיים?

"מה עליי לעשות?" שאלתי.

אוליבנדר הושיט לי את הקופסא.

לקחתי את השרביט, וניסיתי להתרכז. כלום לא קרה.
"נסי לנופף בו" חייך אליי אוליבנדר. נופפתי בשרביט, וקצה השרביט נדלק באש.

זעקתי בבהלה וניסיתי לכבות אותו, עד שאוליבנדר לקח אותו ממני, וכיבה את האש בנשיפה אחת.

"כנראה שלא..." הוא החזיר את השרביט לקופסא, ואת הקופסא החזיר למדף.

הוא חשב במשך כמה שניות, ואז הוציא ממדף אחר עוד שרביט, שהיה בצבע חום-אדמדם.

"עץ ארז ונוצת כנף של לילית".  

נופפתי גם בו. החלון של החנות התנפץ.
ניסיתי להתנצל, אך הזקן רק נפנף בידו ותיקן אותו בהינף שרביט (השרביט שלו..).

אחרי זה הוא הלך אל ארון מגירות קטן והוציא משם משהו בזהירות.

"הנה, נסי את זה" הוא אמר והוציא מתוך קופסה שחורה שרביט מגולף וחלק, שחור כלילה.

אפילו לא אחזתי בשרביט. הנדתי את ראשי לשלילה והתרחקתי מהשרביט צעד אחד.

רק המראה שלו עורר בי פחד. הרגשתי שהקיפה אותו הילה של רשע טהור.

אוליבנדר גירד בפדחתו, מלמל כמה דברים על מידות וסקר אותי שוב, כנראה מנסה למצוא לי שרביט שיש בו תלתל חזה של קנטאור או משהו כזה.

לבסוף הוא הלך לעבר ארון מדפים בקצה החנות, טיפס על סולם גבוה, והוציא משם קופסא אפורה-כסופה.

הוא פתח אותה ונתן לי את השרביט, שהיה קל ויפה.

"הליבה היא נים לב של דרקון" הוא אמר, כמעט ביראת קודש.
הנהנתי בהיסח הדעת ואחזתי בשרביט.

מיד הרגשתי בהבדל. הרגשתי כאילו... מין רפרוף נעים ומוזר כזה בחזה, כמו שמגלים אהבה חדשה.

הרגשתי צמרמורת נעימה בכל הגוף.

אוליבנדר הבחין בהבעת פניי וחייך.

"ברכותיי, מיס - ?"

"גריינג'ר. הרמיוני גריינג'ר".

"ובכן, מיס גריינג'ר, אנא השתמשי בו בחוכמה".
 

הפרק הקודם		הפרק הבא