השקרים והסודות בדרך להחלמה

וויתור זכויות וכל זה...
זמן: לפני השנה ה-5
נקודת מבט: ג'יני
הערה: פרק זה מכיל המון פרטים ושיחות מתוך הספר

הארי מגיע 

ירדתי במדרגות הכי מהר שאני יכולה.
פתחתי את דלת המטבח ונכנסתי פנימה.
הריח החזק של האוכל הציף אותי שוב.
רק הריח עושה לי בחילה... "אמא-" התחלתי להגיד "אוי! הבהלת אותי!" קראה אמא וקפצה כשראתה אותי.
"מתוקה, הארי מגיעה היום, ובבקשה, אל תזכרי את השימוע. תגידי גם לרון והרמיוני" נגיד...
מבצע מדרגות יוצא לדרך!!! יצאתי על קצות האצבעות מהמטבח, הריח לא פה, איזה כיף לנשום מהאף סוף סוף! התחלתי לעלות בשקט ולא היה אף צליל קטן, הסתכלתי מעט קדימה למקום שמודי וקינגסלי עמדו בו ו- אין שם אף אחד.
איזה דיכאון. הוצאתי לפועל מבצע!
עליתי בחצי ריצה במדרגות (אני כל כך שונאת את הבית הזה!) ושמעתי דיבורים מהחדר שלי ושל הרמיוני, פתחתי את הדלת והרמיוני ישבה על המיטה שלה בוכה.
רון ישב על המיטה שלי ונראה די מיואש. "מה קרה?" שאלתי אותו. "לא יודע!" אמר והזעיף את פניו. "החוצה!" אמרתי לו ותפסתי בידו. הספורט היחיד שאני אוהבת כמו קווידיץ זה להעיף את האחים שלי ממקומות שונים.
רון נראה עוד יותר זועף וסגר אחריו את הדלת. הוא יתגבר על זה.
"מה קרה?" שאלתי אותה והתיישבתי לידה. "אם הארי יכעס?" שאלה בבכי. "אז הוא יכעס, וזה יעבור לו. את מכירה את הארי. הוא לא יכול בלעדיכם. בשנה השלישית למרות שלא דיברתם כמעט כל השנה השלמתם, בשנה השנייה למרות שחלק מהשנה היית במרפאה, וגם בשנה הראשונה. כל שנה יש משהו ומשלימים" אמרתי לה והנחתי את ידי על גבה. עדיף שאני לא אזכיר את שנה שעברה... זה בטח ילחיץ אותה עוד יותר. אחרי הכל לראות בן אדם נרצח לך מול העיניים זה קשה ועוד בידי האדם שמנסה לרצוח אותך.
לא נעים. היא נרגעה במעט עד שזרם דמעות חדש שטף את פנייה. "הרמיוני. הארי הוא העיקר. צריך לעזור לו. הוא עבר דבר קשה מאוד, ואנחנו חייבים לעזור ולהתמקד בו." אמרתי לה והרגשתי את ידי הרועדות.
"ואם זה לא יעבור לו?" אמרה וקולה כמעט נשבר. "אז אני אדאג להרוג אותו, מי שיגרום לך לבכות ימות. גם אם זה רון" אמרתי והרמיוני חייכה וניקתה את שבילי הדמעות מפניה. המחשבות על השימוע לא הפסיקו להציק לי.
אם הוא יסולק מהוגוורטס? אני לא בטוחה שאפילו דמבלדור יצליח לפתור את זה. יהיה לו לאן לחזור, אבל זה לא הוגוורטס. כי זה בית אפל מלא בקסמים שחורים ואפלים. למרות שזה הבית של הסנדק שלו...
קמתי בשקט ועליתי במדרגות לחדר של רון. הוא ישב על המיטה ותופף ברגלו בעצבנות על הריצפה. "ג'יני!" קרא כשראה אותי.
"מה קרה לה?!" שאל בעצבנות. "אין לי משוג" רטנתי בתשובה.
הערב החל לרדת על כיכר גרינמולד מספר 12, ומספר לא קטן של קוסמים יצא  מהבית, להביא לא אחר מאשר הארי פוטר.
הארי הגיע ואמא בשקט כיוונה אותו אל החדר של רון, בו ישבו רון והרמיוני הלחוצים.
התחבאתי בתוך החדר שלי ושל הרמיוני וראיתי אותו עובר, הוא נראה זועם.
דלת חדרו של רון נפתחה בשקט והארי נעלם מאוחרייה, אחרי כמה דקות של שקט נשמעו צעקות "אז לא נכנסתם לישיבות! מה זה מעניין אותי?! הייתם כאן כל הזמן! הייתם לפחות ביחד! חודש שהייתי תקוע אצל הדרסלים לבד! ואני לבד התמודדתי מול יותר דברים משניכם ביחד ודמבלדור יודע את זה! מי חילץ את אבן החכמים? מי נפטר מרידל?" הבטן שלי התהפכה למשע הזכרתו של רידל, הרגשה רעה ואשם טיפסו אליי לאט לאט "מי היה צריך להתמודד עם דרקונים ועם ספינגסים ועם כל היצורים האלו?" המשיך הארי בכעס "מי ראה אותו חוזר?! מי נאלץ להתחמק ממנו?! שוב! אני! רק אני!" צעק הארי. לא ראיתי מה קורה מאחורי הדלת אבל בראשי יכולתי לראות את הרמיוני בוכה. "אבל למה שאני אהיה בסוד העיניינים?! למה משישהו יתרח לעדכן אותי במה שקורה?!" צעק ולמשך כמה שניות שקט הסתרר ומיד אחרי זה רצף ההאשמות המשיך "לא רציתם לספר כל כך, נכון?! 'אבל דמבלודר השביע אותנו'" אמר ואז נשמע קולה על הרמיוני "אנחנו מצטערים" אמרה וקולה נשבר לגמרי.
"מה דעתך על העניין?" שאל קול והקפיץ אותי "פרד! ג'ורג'! אתם לא נורמאלים!" קראתי. "אנחנו מתעתקים לשם" אמר פרד ובקול פקיקה שניהם נעלמו. החלתי להיכנס גם כן לחדר. פתחתי במהירות את דלת החדר, הדוויג ישבה על כתפו של הארי, רון ישב על מיטתו, חצי בוהה באוויר הריק מולו והרמיוני שנראתה די בשוק עמדה בקצה החדר. פרד וג'ורג' נראו די מרוצים.
כל המבטים בשנייה הופנו אליי. התיישבתי על הריצפה וקרונקנס עלה על בירכי בקפיצה.
ג'ורג' החזיק באחת מידיו את העוזניער. "זה לא יעזור לך, הא שמה כישפי מגננה על הדלת" אמרתי לו. "איך את יודעת?" שאל באכזבה. "טונקס לימדה אותי איך בודקים, זורקים משהו על הדלת ואם זה לא פוגע בה סימן שהיא חסינה, כבר בדקתי" אמרתי וג'ורג' תחב לכיסו את המכשיר הקטן באכזבה עמוקה. "חבל, ממש רציתי לדעת על מה סנייפ מדבר עכשיו" אמר פרד. "הוא כאן? סנייפ כאן?" שאל הארי ובשנייה התרומם לאוויר, כמעט מעיף את הדוויג הנעלבת מכתפו.
"כן, מגיש דוח סודי" אמרתי "הפוץ" סיכם ג'ורג' ושקע עוד יותר עמוק בכסאו החורק. "הוא הפעם בצד שלנו" מיהרה לנזוף בו הרמיוני. "אז מה? זה לא מונע ממנו להיות פוץ" אמר רון, "חשבתי שפרסי הוא הפוץ" אמרתי בשקט. "שניהם פוצים" סיכם פרד. "מה הקשר לפרסי?" שאל הארי. פרד וג'ורג' הביטו אחד בשני ורון נראה די חסר אונים. "הארי, תבין... זה לא כזה פשוט..." התחילה הרמיוני. "הוא חושב שאתה פסיכי" סיים פרד בחיוך.
"אתה ממש עדין פרד!" אמר רון וזרק כרית על אחיו הגדול. "הוא מסכים עם משרד הקסמים וחושב שדמבלדור הוא סנילי זקן ואתה איזה אידיוט שרוצה צומי, למרות שאלו שטויות גמורות" מיהרה הרמיוני להגיד. "הוא עזב את הבית" ארמתי חצי בעצב, הוא פוץ לא קטן אבל הוא אחי, ואין לי מה לעשות עם זה. "אחד האידיוטים קידם אותו, אבא טען שזה כדאי שירגל אחרי המסדר, הם חושדים באבא" הוסיף בעצב ג'ורג'. "אתה יכול לחשוב איך פרסי הגיב על זה, ממש בחיבוקים וריקודים" גמר פרד את דבריו של ג'ורג'. הארי נראה מופתע למדי, תמיד ידעתי שפרסי הוא פוץ לא קטן, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא ככה יעזוב... הארי ישר את משקפיו על אפו ושאל "איך ההורים שלכם הגיבו?"
"בוא נגיד שהם לא ממש מתים על זה, אין לי מושג למה..." אמר פרד ועתה פרצוף תמים.
פניו הלבנות של הארי נראו שונות, הוא נראה רזה יותר בהרבה מהפעם האחרונה שראיתי אותו. בגדיו הגדולים גרמו לו להיראות צנום עוד יותר.
"הוא באמת חזר?" שאל ג'ורג' ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו רציני לגמרי. הארי הנהן. נשכבתי בגבי על הריצפה הקשה והקרה ובהיתי בנקודה לא ברורה על הקיר.
"למה הוא חוזר? הוא לא עשה מספיק כבר ככה?" אמרתי ורחמים כלפי הנער שחור השיער הציפו אותי. "הוא השאיר אותי בלי הורים, אחרי זה הסנדק שלי נכנס לאזקבן ל-12 שנים ושלחו אותי לדודים שלי שממש ישמחו לראות את וולדמורט הורג אותי" אמר והוסיף "הוא רצח כבר אנשים מול הפרצוף שלי. את ההורים שלי, זה עוד ימשך. אני בטוח שתהיה מלחמה" אמר וזע בחוסר נוחות במקומו. "אז תדאג לא להירג, תשמור על עצמך" אמר רון.
"לי כבר אין מה לאבד" אמר הארי והניד בראשו "אין לי הורים, אין לי משפחה. וגם מי שיש, שונא אותי" אמר בשקט.
"אבל אתה כמו משפחה שלנו, וזה מקנה לי את האפשרות לעשות את זה" אמר ג'ורג' וזרק על הארי ערמת כריות.
"נכון, אבל אלו לא ההורים שלי, אני לא אומר להתראות להורים שלי, אני לא חוזר בחופשות להורים שלי, אני לא נפרד ברציף מההורים שלי, אלא משלכם" אמר והמילים האלו כאבו, אפילו לי.
"נו! מה אתם בדיכאון?! עד שהארי הגיע!" אמרתי, מספיק לי כבר כל הבית הזה...
"בואו לאכול" קראה אמא מלמטה. כבר נגמרה הישיבה? ירדתי באיטיות, מתאכבת על כל פרט ופרט בבית הזה.
בבית השנוא הזה. "הדרך נראתה יותר אפלה, מאובקת ושחורה מהרגיל, כולנו נסנסנו לארשת אבל והדיכאון חדר עמוק מדי כדאי להוציא אותו בכמה מילים.
דלת המטבח הייתה פתוחה לרווחה וביל ואבא רכנו מעל כמה גיליונות קלף.
"תאספו אותם" דירבנה אמא, וטונקס בטעות הפילה את הנר הקטן שעמד על השולחן על הקלפים הפרוסים. "אני נורא מצטערת..." אני כזאת מגושמת..." "סליחה" חזרו כך מלמוליה הבלתי פוסקים של טונקס, בזמן שביל תיקן הכל בהנפת שרביט.
הוא ניסה לעסוף את גיליונות הקלף במהירות וחלקם החליקו מתוך ידיו, אמא הניפה את שרביטה ואמרה דבר מה לא מובן וגיליונות הקלף סודרו בערימה על קצה השולחן. "אסור להשאיר דברים כאלה אחרי הישיבה" נזפה אמא.
סיריוס ישב בקצה השולחן ומצב רוחו היה מעט מרומם מהרגיל כשראה את הארי.
רמוס העייף, שנראה זקן בלא מעט שנים מגילו האמיתי. אני חייבת לדבר איתו.
"רמוס, אתה יכול לבוא לרגע?" שאלתי ורעד עבר בי.
הלכתי למסדרון, הוא מאחורי.
"אתה הכרת את לילי וג'יימס, נכון?" שאלתי אותו.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא