לחיות בלי תקווה

"דוד, אדון לוגידירו, אני, זה אני אשם, אני מצטער." אמרתי, משפיל את מבטי ומתכונן לצעקות וגזר הדין.

"תום, אתה תשלם על זה תהיה בטוח, ככה לפתות את השכנה שלך, לולא האדון בלאג," ג'ו הצביע על האדם שפגשתי בגן, "אני לא יודע לאן זה היה ממשיך".

הסתכלתי על אדון בלאג, ששיחק אותה המלשן הצדיק."דוד, אני מצטער."

"תפסיק להצטער, אתה חושב שאני קונה את זה? אתה חושב שאם תצטער נשכח מזה, כאילו לא קרה כלום? אז חבל, כי זה לא יקרה, מה חשבת לעצמך, לבצע את זממך בילדה צעירה ממך שהולכת עוד שלושה ימים? לנצל את ההזדמנות? איזה מין ילד מופרע אתה, הא?" הבטתי בסופיה, היא בכתה בשקט ונראת כל כך אומללה שרציתי לחבק אותה ולנחם אותה, אבל לא יכולתי.

"אני מצטער, דוד" אמרתי בקול קלוש.

"אוהו מי שישמע, אתה מצטער! כולם לעבור לדום הילד מצטער" כמה שכנים ששמעו את הצעקות, שהגיעו לכל רחבי השכונה, יצאו החוצה לראות מה קורה ועכשיו צפו בנו. לא שמתי לב שדודי התקרב, עד שנתן לי כזאת סטירה שנפלתי. ראיתי את סופיה בורחת, ואז דוד ג'ו התחיל להכות אותי, וקמתי, מתכוון לברוח ואז הוא דחף אותי ונפלתי שוב. לא הספקתי לבלום את הנפילה, שמעתי את דוד ג'ו צועק משהו ואז נחתתי, נפלתי על הראש, הראש הפגוע שלי. ובמוחי מחשבה אחת, אלוהים אני מצטער על מה שעשיתי, רחם על סופיה.

הרגשתי שוב ידיים עדינות, אותו שיער חום, ואותן עיניים, בהירות מדי. 

"הרמיוני, הוא יהיה בסדר, תיראי איך שיפצת אותו." ראש ג'ינג'י, של בן, גדול ממני בערך בשלוש שנים, בן שבע עשרה בערך.

"רון, תודה, אבל צריך לנקות את כל הדם ממנו, טראגו." הרגשתי משב רוח ואז אותן ידיים.

"הרמיוני, הוא התעורר."

"רון, רון, תעזור עם הכלים" נשמע קול מלמטה.

"את תיסתדרי איתו? את זוכרת עוד שלושה שבועות הולכים ואולי פחות, תלוי בכושר השכנוע של הארי" נשמע שוב קולו של הג'ינג'י.

"כן, תודה רון." 

הדלת נפתחה ונטרקה, הג'ינג'י יצא.

"ילד, איך קוראים לך?"

"תום" אמרתי קלושות.

היא ניראתה מודאגת לרגע, אבל אז נרגעה. "איך ניפצעת ככה, תום? אני הרמיוני דרך אגב."

"אני-" התחלתי לומר אבל אז נפתחה הדלת ונער שחור שיער עם משקפיים עגולים, פרץ פנימה.

"לגילינמס" 

הפרק הקודם		הפרק הבא