הארי פוטר - בדרך שלי

שאנל הייתה אחת הילדות היותר יפות בבית הספר. היה לה שיער שחור ועיניים תכלת, בהירות בהירות שהכירו רסיסי זכוכית מה שהיה מוזר כי מבטה היה חם בדרך כלל. היא הייתה בין התלמידות השקטות והמסקרנות בבית הספר. הארי מעולם לא דיבר איתה לפני אותו בוקר. הוא לא ידע למה הוא לא מפסיק לחשוב עליה, על מה שהיא עוברת עכשיו. "הארי.. הארי!! חכה רגע" קול מאחוריו ונשימות קלות עצרו את היהוריו, הוא הסתובב וראה את ג'יני רצה אליו, היא נעצרה מולו והשפילה את ראשה "אה.. רציתי לדעת אם אתה רוצה ללכת להוגסמיד, לטייל קצת, לצאת מהאווירה ה.. לצאת מהוגוורטס.. קצת?" שאלה, כל מילה יותר שקטה מקודמתה. "אממ.." אין לו תירוץ "כן, טוב בואי" ג'יני חייכה חיוך גדול יותר מזה שהתכוונה.
הם הלכו בעיירה השקטה המוקפת בהילאים וסוהרסנים בכל מקום, לכיוון פונדק שלושת מטאטאים. הארי הביט על הבתים והחנויות שסביבו, הכל נראה לו כל כך שונה, כל כך שומם. הוא הביט על האנשים הבודדים שהסתובבו בין החניות ולא יכל שלא להיזכר עד כמה הוגסמיד הייתה תמיד רועשת וצבעונית. ג'יני הלכה לידו ולא דיברה, הארי תהה אם היא חושבת על אותו דבר. רוח נעימה של סיום הקיץ ליטפה את שערו ופתאום הוא הרגיש שעשה בכוחמה, שהסכים לבוא איתה. הם התיישבו סביב אחד השולחנות שהיו בחוץ מביטים סביבם. 2 שולחנות מהם ישב עוד זוג, מבטם היה מדוכא 'נו בטח מבטינו לא יותר שונה' חשב לעצמו מסיט את ראשו מהם. מאדם רוזמריטה הגישה להם תפריטים. היא כבר לא הייתה חייכנית כרגיל. היא נראתה מודאגת ולחוצה "לעזאזל" פלטה, כאשר סוהרסן עבר ליד הפונדק שלה. "הם חייבים להסתובב פה כל הזמן? למה הם פשוט לא יכולים לשמור עם היציאות והכניסות של הכפר וזהו?" התחננה, הארי הרגיש איך קולה נשבר והיא מיהרה להיכנס פנימה.
ג'יני והארי ישבנו אולי פחות מחצי שעה, לוגמים מהבירצפת שלהם. הם לא דיברו הרבה. "אולי כדאי שנלך למקום אחר.. הייתי מאד רוצה לדבר איתך קצת" אמרה בהיסוס, אבל היה משהו מאד החלטי בדבריה. הוא יכל להתחמק, להגיד לה שהם צריכים לחזור לבית הספר וולא פרופסור מקונגל תשתגע ושם הוא כבר היה מוצא תירוץ להתחמק מהשיחה. אבל אז הוא נזכר ברון ובהרמיוני והסתכל על פניה של ג'יני, שהיו יפות ביותר והינהן. הם הלכו בשביל עם ידהם בכיסים ואז נעצרו. הארי הביט סביבו ומצא שהוא עומד בתוך גן מפואר. לפחות פעם הוא בטח היה מפואר. כל הפרחים שקישטו את גדר הגינה היו נבולים. בטח כי אין מי שיטפל בהם, חשב הארי לעצמו. הוא הסתכל על הספסלים, היה בהן מין משהו שרמז להארי שהרבה זמן אף אחד לא ישב עליהם. ג'יני והארי התקדמנו לעבד אחד הספסלים והתיישבו. שתיקה ארוכה ומביכה כיסתה אותם. "אני יודעת שזה קשה" ג'יני הייתה הראשונה לדבר. "אני לא מאשימה אותך בכלום. יותר קשה לראות אותך מאבד שליטה מאשר לאבד שליטה בעצמי" היא השתתקה. הארי לא הבין, הוא היה כל כך מגעיל אליה בחודש האחרון והדבר היחיד שמדאיג אותה זה הוא? אם הוא מאבד שליטה או לא? הוא הסתכל עליה, עלה בו רצון עז לחבק אותה, הוא באמת לא האמין שיש אנשים כמוה וכמה שהתמזל מזלו להיות נאהב על ידה. "אני מוכנה לחכות עד שהכל יגמר גם אם זה לעולם לא יגמר, רק בבקשה שזה יהיה שווה את זה" כולה נשבר. היא הולכת לבכות עכשיו, חשב הארי לעצמו. אבל ג'יני הייתה חזקה מספיק בשביל לא להוריד דמעה לידו "הייתי רוצה להיות שם בשבילך אבל אתה מרחיק אותי. אם תגיד לי ללכת אני אלך" היא השתתקה, לא היה לה יותר מה להגיד. הארי שנא את השתיקה הזאת. עכשיו הוא חייב להגיד משהו. הוא הבין לפתע כמה לא פייר הוא היה. הוא החליט לא להגיד כלום, הוא רק התקרב אליה ונישק אותה, אותה נשיקה חלומית שג'יני כל כך השתוקקה לה. הארי נסחף לתענוג ובכלל לא שם לב שזה כבר לא מרגיש לו אותו דבר.
הם נכנסו לחדר המועדון, מחוייכים ואף יותר כשראו את רון והרמיוני בזרועות אחד של השניה.

השעה הייתה כבר מאוחרת ויותר תלמידים התחילו לעלות למעונות, הארי שם לב לשאנל שישבה מדוכאת, נשענת על קיר החדר. לידה חברותיה, פראווטי ולבנד שניהלו שיחה שקטה ושלחו אל שאנל מבטים מיואשים. לאחר מס' דקות הם חליטו לפרוש גם למעונות והניחו לשאנל להיסחף לתוך הרהוריה. הארי ישב על הספה הנוחה, ליד האח ספק מקשיב ספק מתעלם מהוויכוח של רון והרמיוני על תלמידי שביעית מרייבלנקו שמתחיל עם הרמיוני. ג'יני כבר מלפני שעה פרשה לישון. הארי שקע במחשבות על תמונתו של דמבלדור, אולי הוא היה צריך להישאר, חשב לעצמו. הרמיוני ורון בירכו אותו בלילה טוב וגם הם עלו למעונות. הארי לא שם לב אפילו שהיחדים שנשארו כעט בחדר המועדון הם הוא ושאנל ורק אחרי שהיא קראה בשמו בפעם השלישית הוא שם לב שהיא עדיין שם. "בלילה המחשבות הם הכי אכזריות" אמרה, מתיישבת לידו. "אתה חושב שיש סיכוי שזה אי פעם יפסיק?" בלי לשאול אותה עם מה היא מדברת הוא הבין. "לא, גם לא הייתי רוצה שזה יפסיק, זה אולי לא נראה ככה עכשיו, אבל הזכרונות הם מה שעוזר לנו להמשיך" אמר, מסתכל עליה מרחם עליה יותר ויותר. הארי איבד הרבה אנשים בחיו, הוא ידע מה זה להתמודד עם המוות. הוא ראה אותו שונה ממה ששנאל ראתה אותו. "אני רואה אותה בכל מקום, מסתובבת במסדרונות, צוחקת, כועסת. כאילו היא עדיין חייה, כאילו היא עדין מרגישה" דמעה קטנה זלגה במורד לחיה, היא לא התייכסה לזה, זה היה לה טיבעי. "אם את מרגישה אותה, היא עדין פה" אמר, נזכר במה שלונה לאבגוד, תלמידת שישית וכעט גם חלק מהמסדר, אמרה לו בסיום שנתו בחמישית, לאחר מותו של סיריוס. "אני יודעת" אמרה, מתייפכת. "אני יודעת" היא סובבה את רואשה אל הארי והניחה את ראשה של חזהו. הארי לא ידע מה לעשות ולא היה בטוח שהוא רוצה לעשות משהו בכלל, היד שלו בלי לשים לב התקדמה לעבר שיערה והחלה ללטף אותו ברכות. "תודה" לחשה שאנל איי שם בין זרועותיו. הארי לא אמר מילה.
לא היה לו מושג כמה זמן הם ישבו שמ ולא היה בטוח שהוא רוצה שזה איי פעם ייגמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא