טום רידל הסיפור האמיתי

טום מצא את עצמו נחבט בקירות בתוך האוטונוס המקפץ, בעודו שוכח לחגור חגורה, מכיוון שבאוטובוסים בלונדון לא הייתה חגורת בטיחות כלל.
אך מסתבר שבאוטובוס הזה לא רק שהייתה חגורת בטיחות, גם ניצבו שלטים בכל מקום בתוך האוטובוס, שהיה כתוב עליהם: 'חובה לחגור'.

רק כאשר האוטובוס המופרע נעצר בחריקה כדי להוריד את הנוסע הראשון בתחנה, הוא הצליח להתיישב על מושב בצד ולחגור חגורת בטיחות, נאנח בהקלה.
"מה הולך כאן, חבוב? אתה נראה כאילו דרסה אותך מכונית!" נשמעה קריאה משועשעת.
טום הסתובב והבחין בכרטיסן צעיר יחסית שמביט בו וצוחק. הוא הזעיף את פניו.
"מה, חבוב, שכחת לחגור?" הכרטיסן המשיך לצחוק. "הייתי בטוח שזה כתוב כאן!" והוא הצביע על השלט מאחוריו.
טום זעם. זעם עד כדי כך שמצא את עצמו צועק: "שילמתי לך! למה אתה מציק לי?!"
הכרטיסן נסוג לאחור בבהלה. "מצטער, לא ידעת שזה מפריע לך..."
טום החזיר את מבטו אל החלון.
הוא נשאר כך עד סוף הנסיעה וירד בפונדק ששמו היה: 'הקלחת הרותחת'.
"שלום, אדוני! האם תרצה לשכור חדר אצלנו?" נשמע קול מדקלם מתוך הפונדק.
גבר צעיר הביט בו בתהייה מתוך הפונדק. "ואמבט חם?" הוסיף. "נראה שאתה זקוק לו."
טום העיף מבט קצר בגופו. הוא לא התקלח בפנימייה כדי לא להיות עם השאר באותו החדר, כך שהוא היה מסריח במיוחד.
"כן," אמר, מחייך בהקלה. "תודה."
החדר היה מוכן תוך כעשר דקות, וטום המופתע נכנס פנימה ונתן לשקט לאפוף אותו, יחד עם הבועות שעלו מהאמבט כשישב בתוכו.
הוא יצא מהאמבט והביט בעצמו במראה.
זה היה מראה שלא נהג לראות; את עצמו נקי. נקי ומצוחצח.
והוא אהב את זה.

הוא קם למחרת בבוקר בהבעה הדכאונית הרגילה, עד שנזכר איפה הוא נמצא.
בן רגע הבעת פניו התחלפה להבעה מאושרת.
הוא העיף מבט מסביבו. אז זה לא היה חלום? חשב. החיים שלי באמת משתפרים.
הוא יצא מהחדר וירד לאכול ארוחת בוקר, תוהה מי שילם עליו את כל הכסף הזה.
התשובה הגיעה מיד.
האיש ההוא שהגיע לבקר אותו בפנימייה נכנס לפונדק וחייך חיוך רחב כשהבחין בטום.
"הו," קרא. "אני שמח שבחרת להסכים להצעה."
טום העיף בו מבט מלא חרדה ונסוג אחורנית. "אני עדיין חושב שאתה משוגע." אמר.
"אני משוגע," חייך האיש. "בדיוק כמוך."
"עכשיו אני בטוח שאתה משוגע." אמר טום בחשש מה.
"אני מורה בהוגוורטס, אם לא ידעת," אמר האיש. "אני בטוח שלא בחרו בי סתם."
"אז למה אמרת את מה שאמרת קודם?" תקף טום.
"כי אמרתי דברים ששמעתי מאנשים חכמים במיוחד," אמר האיש והתיישב ליד השולחן באנחה.
טום לא היה יכול שלא להסתקרן מהאיש. הוא התקרב והתיישב לידו.
"אז מי אני? מה אני עושה כאן? מה זה 'הוגוורטס'?" פרץ של שאלות נפלט מפיו של טום מבלי התראה מוקדמת.
"אני חושב שאצטרך לענות עליהן אחת אחת," חייך האיש. "אבל קודם אציג את עצמי."
טום הביט בו במבט חסר סבלנות.
"שמי הוא אלבוס דמבלדור," אמר האיש בנחת. "ואני פה כדי לעזור לך למצות את הפוטנציאל שבך."
"עכשיו, בנוגע לשאלות שלי?"
"כן, כן." המשיך דמבלדור. "אתה קוסם ואתה הולך ללמוד בבית ספר לקוסמים, שבו כולם יאהבו אותך. אתה כאן כדי ללמוד איך להיות קוסם."
ראשו של טום הסתחרר.
כולם עומדים לאהוב אותו? הוא כבר לא האמין בקיום המילה הזו, במילה אהבה. הוא היה... הוא פשוט לא האמין.
אך לפני שהספיק לפתוח את פיו דמבלדור אמר: "בוא, יש לנו כמה דברים לקנות לך היום."

הקניות עברו מהר, כשטום משתהה מול כל דבר שלא היו רגיל אליו, והיו הרבה כאלה.
אך הדבר שהכי הדהים אותו היה טקס בחירת השרביט.
איש צעיר אמוד, שטום הופתע שיכול לעבוד בכלל, עמד מולו וסקר אותו ביעף.
"מה שמך?" אמר.
"טום רידל," ענה דמבלדור במקומו.
"טום רידל..." תהה האיש. "אני חושב שיש לי את השרביט בשבילך."
טום ניסה כל כך הרבה שרביטים עד שאיבד את הספירה.
"אתה בטוח שיש כאן שרביט בשבילי?" שאל את דמבלדור בחשש.
"כל שרביט בוחר את הקוסם," הסביר דמבלדור. "אנחנו רק צריכים למצוא את השרביט המתאים לך ביותר."
"אבל יש פה אלפים כאלה!" מחה טום. "אין לנו סיכוי!"
המוכר התערב בשיחה. "כל הלקוחות יצאו מכאן מרוצים," אמר. "כולם מצאו להם שרביט כאן."
פתאום דמבלדור הזדקף. "אמממ," כחכח בגרונו. "הנוצות שתרמתי עדיין כאן?" התעניין.
"כמובן!" קרא המוכר, שטום קרא מדש חולצתו ששמו אוליבנדר. "אלה השרביטים הבאים שעליך לנסות!" פנה אל טום ומיהר מהמקום בהתרגשות.
הוא חזר עם שתי קופסאות.
"שניהם נלקחו מהציפור שלך," אמר.
"פוקס, יש לה שם." העיר דמבלדור.
"פוקס, שמוקס. איך אני אמור לזכור זאת?" מלמל המוכר. "עכשיו נסה את זה."
טום לקח את השרביט מידיו של המוכר אוליבנדר ונופף בו בחוסר אונים.
בן רגע הוא הועף לצד השני של החנות.
"אמממ," אמר המוכר אוליבנדר, בעודו מושיט לטום יד תומכת. "בדרך כלל לא קורה נזק ממשי לאדם שמחזיק את השרביט. כנראה שהוא לא רוצה במיוחד אותך, או אולי אפילו שונא אותך..."
פניו של טום התכרכמו בעצב. "זה לא טוב?"
"זה אומר שהשני שייך לך," אמר המוכר בביטחון.
טום חייך, למרות הבלבול שסער בתוכו. אולי...
וכן, השרביט הזה העיף ניצוצות, במקום לשבור משהו או להעיף דברים.
"כן, זה השרביט שלך," צהל המוכר.
זה היה אחד הדברים המאושרים ביותר שקרו בחייו.

הפרק הקודם		הפרק הבא