זואי ווילקס

ההתרגשות והשמחה מהמיונים לקווידיץ' כבר עברו, וכולנו נכנסנו ללחץ של השנה השישית.
השיעורים פשוט לא הפסיקו, והדבר היחיד שהחזיק אותי כל השבוע היה היציאה להוגסמיד ביום שישי, לכן ממש לא הייתי מרוצה כשגרייס לאסון באה והתיישבה מולי בספרייה, כשהייתי עסוקה בחיבור של חמישים סנטימטר לבינס.
"היי, זואי אפשר לשאול אותך משהו?" היא שאלה.
"ברור," עניתי בלי להרים את הראש מהספר.
"אוקיי אממ... לא כי אני רוצה לחטט אבל... את וליאם ביחד?" היא שאלה במבוכה.
"סליחה?" שאלתי והרמתי לעברה גבה.
בחיים לא דיברתי עם הילדה הזאת! ברצינות, היא באה להפריע לי בשביל קצת רכילות זולה?
"לא, לא! אני לא שואלת את ה סתם כי בא לי לחטט... פשוט רציתי להיות בטוחה שאין ביניכם כלום," היא אמרה בעצבנות.
"למה שיהיה בנינו משהו?" שאלתי ודיפדפתי בספר עד שהגעתי לתוכן העניינים.
"את יודעת, כל אימוני הקווידיץ', לפעמים הוא יושב לידך בשולחן של רייבנקלו..."
"את יכולה להרגע," צחקתי וטבלתי את עט הנוצה בתוך קסת הדיו "אין בינינו כלום. למה?" הרגשתי שאני חייבת לשאול מה פתאום היא כל כך מתעניינת בי ובליאם.
"כי מחר יש יציאה להוגסמיד ו... חשבתי להזמין אותו."
"מה?!" היד שלי רעדה, והפילה את קסת הדיו שהתנפצה על הרצפה, לא לפני שנשפכה על כל החיבור שלי. פלטתי קללה, ואז שמתי את השרביט שלי על החיבור, ושאבתי את כל הדיו. גרייס תיקנה את את הזכוכיות על הרצפה ואז הניחה את קסל הדיו המתוקנת בעדינות על השולחן. "את בסדר?"
"כן, כן, ברור,"  אמרתי וניסיתי להישמע אמינה. "את בטוחה?" היא שאלה ונשמעה מפקפקת.
"כן, לגמרי, תהנו," מלמלתי.
"וואו, תודה זואי!" היא אמרה בעליזות ופחות או יותר דילגה החוצה.
"כן, צאי עם ליאם, תהנו..." מלמלתי אחריה.

"זואי, מה קורה לך?" וויל צעק בכעס כשהפלתי את הקואפל בפעם הריבעית באימון.
"מצטערת, וויל," אמרתי באומללות.

אני יודעת שהייתי אמורה להתרכז באימון, אבל פשוט לא יכולתי להוציא את השיחה עם גרייס מהראש.
"אוקיי, זה מספיק," הוא אמר, וכולם ירדו לקרקע.
בדרך כלל בסוף האימון  היינו משחזרים אותו, צעד אחרי צעד ועובדים על מהלכים, אבל את האימון הזה, כנראה הכי גרוע שהיה לנו, אף אחד לא ירצה לזכור.
"אני מקווה שתשפרו באימון מחר!" הוא אמר בנחישות.
"אבל וויל, זה יום שישי! בת' ייללה.
"לא אכפת לי, שיחקתם היום כמו חבורה של גללי דרקון. ברגע שאתם חוזרים מהוגסמיד - אתם באים למגרש."
כולם מיד התחילו להתלונן ולהתחנן לרחמים, אבל דעתי הוסחה.
ראיתי ביער זוג עיניים צהובות זוהרות, וכשענן זז וחשף את הירח, גיליתי שזה הכלב שאנה ואני ראינו, למרות שבלילה, על רקע היער האפל בקושי אפשר היה להבחין בגופו השחור.
כשנכנסנו לחדר ההלבשה כולם פתאום השתתקו. ליאם עמד שם.
"היי ווילטון," וויל אמר לו בקרירות. "אני לא חושב שיש לכם אימון היום."
 "כן, אני יודע," הוא אמר "אני פה כדי לדבר עם זואי."
"אהה, אוקיי," וויל אמר מופתע וכולם נעצו בי מבט.
"אוקיי, אני פשוט אחליף בגדים בחדר," מלמלתי ומיהרתי לצאת מחדר ההלבשה, ליאם מאחוריי.
"איך היה האימון?" הוא שאל, אבל הוא לא נראה מרוכז.
"אממ... היו לי יותר טובים..." מלמלתי.
"את לא צריכה לתת ללימודים להפריע לך בקווידיץ', צריך להיות לך סדר עדיפויות נכון," הוא אמר ואני צחקתי, מעודדת קצת.
הלכנו כמה דקות בשתיקה עד שהגענו לשביל שמוביל אל הטירה, אבל ליאם לא פנה בו, אלא המשיך עם הסיבוב.
"ליאם, אתה בא?" שאלתי אותו.
"בואי נלך בדרך הארוכה," הוא אמר והמשיך, ואני, בלית ברירה, באתי אחריו.
"ליאם, הכל בסדר? שאלתי אחרי שהלכנו עוד כמה דקות.
הלכנו על גבול היער האסור, שתמיד סיקרן אותי, לכן לא שמתי לב שהוא עצר וכמעט התנגשתי בו.
"גרייס הזמינה אותי לצאת איתה להוגסמיד מחר," הוא אמר ואף פעם לא שמעתי אותו כל כך רציני.
"זה... זה נהדר," צייצתי ושמחתי שהיה חשוך, כי הפנים שלי ממש לא אמרו "זה נהדר"
"מה אמרת?" שאלתי אחרי כמה שניות, כשהוא לא נידב את המידע הזה בעצמו.
"אמרתי לא," הוא כמעט לחש.
"למה?"
"כי... קיוויתי שמישהי אחרת תבוא איתי," הוא אמר וסגר את המרחק בינינו בצעד קטן.
לא עניתי.
לא האמנתי שזה באמת קורה לי... שרייצ'ל צדקה כל הזמן הזה.
ואז הוא עשה את זה.
הוא נישק אותי.
לרגע זה נראה לי כל כך קל. פשוט לתת לזה לקרות.
זה הרי ליאם! לא יקרה כלום אם נצא ביחד להוגסמיד...
אבל אז הבנתי שהסיבה שאני רוצה לצאת איתו להוגסמיד היא כדי שגרייס לא תצא איתו.
כמה אנוכית אני יכולה להיות? זה פשוט לא הגיע לליאם.
"ליאם, אני מצטערת," לחשתי והשתחררתי ממנו והתחלתי לרוץ.
"זואי, חכי!" הוא צעק אחריי, אבל לא עצרתי.
לא עצרתי עד שהגעתי לחדר שלנו, שם התמטטתי על המיטה.
"זואי, מה קרה?!" אנה שאלה וסגרה את הספר שקראה בבת אחת.
"ליאם נישק אותי," אמרתי בקול חלול.
רייצ'ל פלטה צווחה. "אמרתי לך! אמרתי לך שהוא דלוק עלייך!"
"רייצ'ל, את לא עוזרת," אמרתי לה.
"אוקיי, אוקיי סליחה. נו, ספרי הכל,"  היא אמרה, עיניה בוררקות.
סיפרי להן על גרייס, על אימון הקווידיץ', ואז על השיחה עם ליאם. "ואז פשוט ברחתי," אמרתי ואנה כמעט נפלה מהמיטה.
"ברחת?!"
"מה אני אעשה?!" יללתי, מתוסכלת, ושמתי את הכרית על ראשי.
"דבר ראשון, לכי להתקלח," אנה אמרה בסמכותיות.
"איך בדיוק זה יעזור לי?"
"זה לא יעזור לך, אבל זה יעזור לי," היא אמרה.
אנה היא חולת ניקיון מטורפת, וידעתי שהיא לא מעירה לי כלום על זה שאני יושבת על המיטה בבגדי הקווידיץ' המלוכלים רק בגלל המצב הרגיש שלי.
"מצטערת, אנה," אמרתי וחייכתי חיוך קטן ונכנסתי למקלחת.
למרות מה שאנה אמרה, נראה ליש המקלחת באמת עזרה.
הרגשתי שעם הלכלוך, יורדות ממני גם חלק מהדאגות של היום זה.
הן לא נעלמו, אלא פשוט היו קצת יותר יותר ברורות.
יצאתי מהמקלחת רעננה, ורייצ'ל ואנה חייכו כשראו אותי ככה.
"טוב, החלטתי מה אני עושה!" אמרתי והוצאתי את הפיג'מה שלי מהארון.
"נו, מה?" רייצ'ל שאל בסקרנות.
"אני פשוט אתחמק ממנו עד שבכל יעבור," אמרתי בחיוך," והתחמקתי משתי הכריות שהן זרקו עליי, ומדברי התוכחה שאמרו לי.

"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" אנה שאלה אותי בפעם האלף.
"כן, אני בטוחה," אמרתי ונאנחתי.
"אנה את יודעת שלהתחמק ממנו זה לא הפיתרון," היא אמרה.
"ברור שאני יודעת, הרי אמרתן לי את זה כל הלילה," רטנתי. "אמרנו לך את זה כי זה נכון!" אמרה רייצ'ל כשיצאה מחדר האמבטיה, שיערה מושלם, אחרי שעבדה עליו בחצי השעה האחרונה.
"וואו, רייץ'," את נראית מדהים," אמרתי, והיא ממש זרחה לעומתי.
"תודה," היא אמרה בחיוך ובחנה את עצמה במראה. "לי, בניגוד למישהי אחרת, יש דייט היום!"
"מה? למה לא סיפרת לי?"
"טוב... היית עסוקה בצרות משלך, לא רציתי להפריע לך," היא אמרה ואני הסמקתי.
אני כנראה החברה הכי גרועה בעולם.
"רייץ', את אף פעם לא מפריעה לי! מיהרתי להכריז והתייבתי בישיבה מזרחית על המיטה, "נו מי זה?" שאלתי והסתכלתי עליה בציפייה.
לא היה צריך יותר מזה כדי לגרום לה להתחיל לדבר.
"אוקיי, זה מארק אנטון, משנה שביעית."
"מארק אנטון...?" שאלתי והחיוך נמחק לי מהפרצוף. מארק אנטון לא היה ידוע בתור מישהו נאמן במיוחד... הוא היה רודף שמלות מושבע, ולא הבנתי למה רייצ'ל יוצאת איתו.
"אני יודעת, אני יודעת," אנה כבר הרצתה לי על זה," היא אמרה כשראתה שאני מתכוונת להעיר לה על זה. "אל אני כבר הלטתי, ואני לא אשנה את דעתי," היא אמרה בנחישות וידעתי שאין טעם לנסו לשכנע אותה.
"זה נכון," אנה העירה והוציאה שתי חולצות מהארון ובחנה אותם במראה.
"הטורקיז," אמרתי, ואנה החזירה את החולצה השנייה לארון.
"ולא איכפת לי אם זה נכון, כי אני יוצאת איתו, ואל תמשיכו להגיד לי את זה, כי אני ממש לא רוצה לשמוע," רייצ'ל המשיכה בנחישות.
שקט השתרר בחדר, כי גם אנה וגם אני רצינו להמשיך לדבר על זה.
"ביי רייץ', תהני!" אמרתי כשהן יצאו, אבל רייצ'ל טרקה את הדלת בכעס, אז אפילו לא ידעתי אם היא שמעה.
היה לי חבל להתחיל את היום ככה, אבל לא ממש יכולתי לעשול כלום עכשיו, והייתי בטוחה שכשהן יחזרו רייצ'ל תרוץ לספר לי כל פרט ופרט בדייט שלה, עד שהיא תשכח מהתקרית הזו.
אחרי שהן יצאו סגרתי את הוילונות, והחדר החשיך.
אהבתי לישון עד מאוחר, אבל בהוגוורטס אף פעם לא הצלחתי.
התעוררתי שלוש שעות אחרי, באחת עשרה, והחלטתי ללכת לספרייה, ולגמור את החיבור שלא הספקתי אתמול.
לקחתי כלי כתיבה, את הספר, וכמה דפי קלף, וירדתי במדרגות.
הזזתי תמונת נוף ענקית, מאחוריה היה מסדרון קצר, שהוביל ישירות לספרייה, אבל לרוע הזל נתקלתי בשני תלמידים מתנשקים בלהט, שההפסיקו והסתובבו אליי ברגע שנכנסתי.
אלה היו ג'יימס פוטר ולילי אוונס.
כל הציוד נפל לי מהידיים, ובפעם השנייה ביומיים, החיבור שלי התמלא בדיו, אבל הפעם אפילו לא התכופפתי כדי להרים אותו, פשוט רצתי החוצה.
"רגע, חכי!" שמעתי את פוטר צועק אחריי, אהל פשוט עליתי במדרגות במהירות שיא, מקווה להגיע למקום בטוח בחדר המועדון של רייבנקלו, אבל הוא שם את ידו על כפתי וסובב אותי לכיוונו.
לילי אוונס באה אחריו, מתנשפת, והושיטה לי את הציוד שלי.
"תודה," מלמלתי.
"תקשיבי... ווילקס...?" פוטר אמר - שאל.
היה לי ברור שהוא לא יודע את שמי.
"זואי, בבקשה, בבקשה, אל תספרי לאף אחד," לילי התחננה, ואני הנהנתי. "אל תדאגו, החברות שלי לא ידעו על זה," אמרתי.
פוטר הסתכל על לילי ונראה מיוסר "אל תספרי גם לסיריוס," הוא כמעט לחש.
"מה?! בלק לא יודע עליכם?" זה פשוט התפרץ ממני, בלי לחשוב. "סליחה, זה ממש לא ענייני," מיהרתי להגיד "ואם אתם לא רוצים, אני לא אספר גם לו," אמרתי.
"פשוט... לא חשבנו שיהיה פה מישהו, חשבנו שכולם יצאו להוגסמיד," לילי אמרה.
"כן, גם אני," מלמלתי. "אממ בכל מקרה,  אני מצטערת ש... ראיתי אותכם, ואני לא אספר לאף אחד," אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות.
לפחות בחדר שלי אני לא אתפוס שני אנשים שאמורים לשנא אחד את השני מתמזמזים, ואני לא אצטרך לשמור את זה בסוד.
"תודה," שניהם אמרו ביחד ונראו מבוישים.

חיכיתי לארוחת הערב במסדרון ליד האולם הגדול, ורק אחרי שראיתי את ליאם נכנס יצאתי מהמחבוא שלי.
"היי, ווילקס," שמעתי פתאום קול עליז לידי.
"היי, בלק," מלמלתי, ותהיתי מה הוא רוצה ממני הפעם. "חשבתי שהוא לא ידבר איתי יותר אחרי מה שקרה במיונים לקווידיץ', אבל הוא התנהג כאילו זה אף פעם לא קרה.
"לא ראיתי אותך היום בהוגסמיד"
"לא, העדפתי להיות תבד," אמרתי.
"לבד, או שהעדפת לא להיות עם מישהו ספציפי?" הוא אמר בתמימות, ואני קפאתי במקום.
אין. סיכוי. שהוא. יודע.
לא היה אף אחד בחצר.
"הכל בסדר, ווילקס?" הוא שאלת בשעשוע, ואני מיהרתי להתקדם.
"כן, הכל בסדר," אמרתי.
זה רק צירוף מקרים. שכנעתי את עצמי.
"אז, איך היה בהוגסמיד?" שאלתי, מקווה שהוא לא ימשיך לדבר על המישהו הספציפי הזה.
"היה נחמד מאוד," הוא אמר וסגר את הרוכסן של מעילו. "את יודעת... הוגסמיד, אהבה חדשה נוצרת, ידידים מוצאים לעצמם חברות חדשות..." בקושי הצלחתי לעצור את עצמי מלהתנפל עליו.

הוא לא יודע על השיחה שלי עם ליאם! הוא מדבר על משהו אחר.
"איך היה פה לבד?"
אתה יודע... הוגוורטס, אהבה חדשה נוצרת, ידידים מוצאים לעצמם חברות חדשות... כל כך רציתי להגיד את זה, אבל עצרתי את עצמי.
התכוונתי להמציא איזשהו סיפור, אבל בדיוק אז פוטר בא, ונראה כאילו הוא רץ על אלינו.
"היי, רך כף," הוא אמר. "היי, ג'יימס," בלק ענה לו, וסימן לו, לא בשפת סימנים מתוחכמת במיוחד 'לעוף מפה', אבל פוטר החליט להתעלם מזה.
"אתה לא מתכוון להכיר לי את החברה החדשה שלך?" הוא שאל ואני הרמתי לעברו גבה.
"ג'יימס - זואי, זואי - ג'יימס," הוא סינן לעברו.
"טוב, אני צריכה ללכת, אז... היה נעים לדבר, פוטר, בלק," אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה ונכנסתי לאולם הגדול.
"בשביל מה עשית את זה ג'יימס?" שמעתי את בלק שואל בכעס, אבל לא שמעתי את התשובה של פוטר, למרות שלא הייתי צריכה אותה.
ידעתי למה הוא עשה את זה, וממש קיוויתי שזה לא אומר שמעכשיו כל השיחות שלי יהיו בפיקוחו של ג'יימס פוטר, רק כדי לוודא שאני לא מספרת לאף אחד על מה שקרה.

תגובות? ביקורות?

הפרק הקודם		הפרק הבא