בדיוק כמוני

"כולם מוכנים?" דראקו הביט בקבוצת הנערים שהסתדרה מולו בשורה וחייך חיוך קטן. הם תכננו את התוכנית הזו במשך שעות בחדר הנחיצות, ונראה שכולם מתרגשים ממנה. למרות שהוא לא הפגין זאת כלפי חוץ, משהו בדראקו עדיין לא האמין עד כמה נערי סלית'רין משתפים פעולה עם כל רעיון שעולה על הדעת. הדבר מילא אותו בתחושת מחוייבות כלפיהם - אותה מיהר להדחיק כמעט מיד.
בלייז הרים את ידו. "אני יודע שכבר שאלתי את השאלה הזו יותר מדיי פעמים, אבל יש לך ניחוש כלשהו לגביהם? מראה?"
דראקו משך בכתפיו. הוא לא בדיוק שיקר - הרי לונה לא נקבה בשמותיהם של הנערים - אך הוא הרגיש מעט לא נעים בכך שהוא מסתיר פרטים מחבריו למשימה. אז הוא החליט לכוון אותם מעט. "הדברים שהם עושים מתוכננים היטב וניכר שהם חכמים מאוד. הייתי מתחיל מרייבנקלו, כי שם בטח נמצא המפקד שלהם, או משהו בסגנון. למרות שנראה לי שבכל הבתים יש משתתפים."
בלייז הנהן לאיטו. "נזכור את זה."
נער אחר הרים את ידו. זיהיתי אותו - שמו הוא פטריק. "תוכל לחלק אותנו לקבוצות?"
דראקו הנהן בהיסח הדעת. "תכננתי לעשות את זה עכשיו. תתחלקו לזוגות. זה לא באמת משנה מי עם מי."
בן רגע הם נצבו מולו, מתחלקים בדיוק כפי שביקש.
דראקו חייך. "עכשיו אפשר לצאת לדרך."

המסדרון הריק נראה לדראקו מקום מוזר לפגישה. ההתפצלויות, נטיבי הבריחה הרבים מדיי. כאילו הם ממש רצו להגדיל את סיכויי הבריחה של לונה.
הוא הביט בצוות שלו והנהן לאיטו. "עכשיו."
הם נעלמו כמעט מיד. חיוך קטן ועקום עלה על פניו בעודו נסוג אל מאחורי שטיח קיר קסום שידע שיסתיר אותו לגמרי. הם כבר חזרו על הקטע הזה.
הוא שמע אותם כמעט מיד. הם לא היו רבים - צעדיהם רמזו על קבוצה של עד ארבעה נערים. לאחר מכן הוא שמע קול נוסף - מפוחד מעט.
לונה.
"אז מה, היית מוגנת אתמול, הא?" דראקו שמע את אחד מהם אומר. "הסלית'ריני ההוא היה כל הזמן לידך. תתחילי להבין שהוא לא יהיה שם כל הזמן כדי להציל אותך."
המחשבה הראשונה שחלפה בראשו הייתה: מרלין, בלייז כנראה בטוח עכשיו שאני מאוהב בה. ואז הוא הניד בראשו במהירות וחזר להקשיב.
אך לא היה למה. הוא רק שמע קללות מהירות וחש בקרינתן כשיצאו משרביטים. לאחר מכן שמע את זעקותיה של לונה.
בשלב הזה הוא לא יכול היה לסבול את חוסר האונים של עצמו. "עכשיו!" הוא קרא, וקפץ מבלי לחשוב אל מחוץ לשטיח הקיר.
בהתחלה נדמה היה שרק הוא יצא ממחבואו, עודו סורק את ארבעת הנערים שהביטו בו בהפתעה ואז לונה ששכבה על הריצפה ולטשה בו מבט.
"אז שוב אתה דוחף את הא -"
אך הנער לא הספיק לסיים את מבטו, כי שישה נערים יצאו מיד ממחבואותיהם. הם חסמו את דרכי ההימלטות בעוד דראקו נשען באגביות על דלת קרובה.
"אז איפה הלחשים שגנבתם לדראקו?" קרא בלייז.
אוי לא, חשב דראקו לעצמו. עכשיו יכול להיות שהם יגלו.
"אם מישהו מאיתנו גנב לחבר הזה שלך לחש כלשהו," אמר אחד הנערים בעודו מנסה לירוק לכיוונו של דראקו. הוא פספס. "כנראה שהייתה לו סיבה. אני רק יכול להגיד לך שלא הייתי שותף בכך. אנחנו קבוצה די גדולה. אני אוסיף ואגיד שכרגע אנחנו נגדיכם. וכמה אתם?" הוא ספר אותם במהירות. "שבעה. ואם היא תצטרך אליכם -" הוא הצביע על לונה. "- שמונה. מה תעשו נגדינו?"
פטריד הביט בו בכעס. "תאמין לי שאנחנו יותר חזקים מאיך שאנחנו נראים."
אחד אחר מתוך הרביעייה צחק. "האמרות האלה נשמעות כמו מה שאמא'לה שלך בטח אמרה לך לפני שהיא השכיבה אותך לישון כשהיית קטן."
"אנחנו נוכיח לך," אמר דראקו בזעף.
הנער רק צחק. ואז הוא נהיה רציני לפתע. "אתם מתעסקים עם עסק גדול מדיי," הוא אמר. "אין לכם סיכוי. הנערה הזו היא לא המוקד של הכת שלנו. היא בסך הכל... בעלת דם זול."
דראקו לטש מבט בעיני הנער. משהו שם היה מוכר לו עד כדי כאב. אז כמו תמיד, הוא ענה ביומרניות: "אתה יודע שאבא שלה קוסם. הוא עורך עיתון של קוסמים. אז איך היא יכולה להיות בוצד -"
"אתה חושב שאתה מכיר אותה," הנער צחק. "אתה יודע מי הייתה אמא שלה?"
בפעם הזו דראקו לא ענה. הוא עמד ולטש מבט בחבורת הנערים כשמיהרו ללכת משם, ולא ענה כלל לקריאות חבריו כששאלו אם לרוץ ולתפוס אותם.

הפרק הקודם