עתיד זה סוד

דראקו התעורר לריח הבוקר החריף.

הוא קם מהמיטה הירוקה שלו. והשקיף על התלימידים למטה מבעד לחלון.

הוא ניזכר איך אתמול ניסה להזמין את סברינה לארוחה רומנטית,-

-'רגע אולי לאהייתי צריך, שיט! מה אני עושה?! אני רק בן 11 (וחצי). אני חייב להפסיק להתנהג ככה-

אני צריך לחשוב על סברינה בתור אחות. אחות מאד לוהטתת! או לא הינה אני שוב מתחיל טוב לא חשוב עכשיו לימודים אוףףףף...'

תוך כדי הליכה דראקו הרגיש הפרע קטנה בלב.

כאילו משהו רע קרה, הוא חשב ליזרוק מילת שלום לסברינה אבל לא תפס אותה.

היא ניראתה לו די עצובה.

הוא חשב אולי זה ביגללו? אולי הוא עשה משהו פוגע?

-"דראקו?... כגור הארץ לדראקו על מה אתה חולם?" שאלה פאנסי פרקינסון.

אוי לא, רק לא האי. דראקו לא סבל אותה ומה שהוא יותר שנה הייתה העובדה-

שהוא יושב במרחק כיסאות מסברינה שיובת לבד.

ואז ניזכר בפאנסי, שכל הזמן רק הפריע לו.

דראקו רצה לעודד את סברינה אך לא ידע איך אולי ישלח לה מיכתב נחמד?,

או אולי יקח אותה לפינה הקבועה שלהם באגם?

דראקו לא ידע מה לעשות עם עצמו הוא הרגיש כאילו עוד מעט טיפול עליו קללה נוראית.

אבל לפני ששם לב כבר ניגמר שיעור שינוי צורה.

דראקו נישאר יושב על הכיסאות, לקחו לו חמש שניות עד שהבין שהשיעור ניגמר.

הוא יצא מהכיתה וראה את סברינה עומדת עם חיוך.

הוא חייך אליה גם כמובן!.

אבל לא ניפתר מההרגשה כאילו עוד מעט משהו כבד יפול עליו.

הוא ניגש אל סברינה עם חיוך קטן כמו שלה ושאל;" היי, מה קורה? שיעור די משעמם נכון?"

סברינה הנהנה קלות.

דראקו לא הבין למה היא לא דיברה?, היא תמיד אהבה לשוחח איתו.

(רגע אולי רק הוא חשב ככה?)

אז מייד חשב, על שאלה שעליה היא תיהיה חייבת לענות.

ואז הוא השמע את קולה העדין והיפה.

-"את רוצה ללכת לאגם?, או שיש לך יותר מדי שיעורים?"

סברינה עדין לא ענתה לו.

הוא די היה מודאג, הוא לקח ידה, והסתכל עליה במבט אוהב ושואל.

סברינה הובילה אותו למקום די חשוך בפינה קטנה מתחת למדרגות.

שם הוציאה את שרביטה נופפה בו, ואותיות זהב עלו לאויר, ויצרו את משפט-'דראקו, אני אילמת היום!-

דראקו הסתכל על הכיתוב די בחשש אותה הרגשה שהוא פחד שמשהו כבד יפול עליו היתפוגגה,

הנה הוא עומד ליד הילדה הכי יפה  ומתוקה בהוגוורטס והיא ילמת ליום שלם!.

דראקו מייד שאל ודאג;" מה?,למה מישהו קילל אותך?".

סברינה נופפה שוב בשרביטה הכחול והדקר, ונוצר המישפט- לא, אני רואה את העתיד הנכון בלילה. ואז כמה בבוקר בלי קול. כדי שאני לא אפלוט את העתיד בטעות'.

סברינה הכניסה את שרביטה בידה הקטנה והרועדת.

הוא הסתכל עליה ושאל-" וואו אבל?, איך מה?... זה גדול... את רואה את העתיד. חוץ מהחלק של האילמת... אבל איך? מה?"

גימגם דראקו בלי סוף.

סברינה שוב נופפה בשרביטה ויצרה את המישפט-'בוא למקום פרטי, ואני אראה לך.'

דראקו הוביל את סברינה עד לקומה האחרונה.

אף אחד לא היה שם כי אלו היו חדרי המורים הישנים.

-"אז מה רצית להגיד, כלומר, להראות לי?" שאל דראקו חסר סבלנות.

סברינה לקחה את יד ימין, והניחה אותו על הכתף של דראקו.

הוא ראה עכשיו כל מה שסברינה רצתה שהוא יראה.

הוא הרגיש כאילו מערבולת סוחפת אותו ונחת......................

הפרק הקודם		הפרק הבא