העתיד הלא ורוד

הפרק הזה מחולק לשני חלקים, אחד של גילי ואחד של אדם, רק לשם הבהרה. קריאה מהנה :)

2=1+1 חוק בסיסי שכול אחד יודע. הדבר הראשון שמיי אמרה לי כשהכרזתי שאני לא יכולה ללמוד. "כול מה שאת צריכה לדעת זה שאחת ועוד אחת זה שתיים, השאר זה סתם משחק ילדים". בתור ילדה קטנה בת שלוש האמנתי לה. אבל היום, כאשר אני בת שש (כמעט), אני יודעת, העולם מסובך הרבה יותר מזה, גם מיי יודעת את זה, וכאשר היא מספרת לי בלחש על המוזר שבעולם אני אומרת לה רק דבר אחד, "אחת ועוד אחת זה שתיים, כול השאר זה רק משחק ילדים", אבל אני יודעת שזה לא נכון. כי כול פעם שאני רואה את ההבעה הכאובה שבעיניה אני מרגישה מעין זרם של חשמל עובר לי בעמוד השדרה, כי כול פעם שאני רואה את הידיים מלאות החתכים והכביות של ארז הדמעות מרטיבות את לחיי, כי כול פעם שאני שומעת את קול צעדיהם של הורי אני חשה כעס עז. כי העולם מסובך. אבל דבר אחד אני יודעת 2=1+1, ואת השאר אני עוד אגלה.

***

הוא רוצה לשכב על הדשא הרך, הוא מביט ברכות בכמיהה, הוא ממולל עלה בין אצבעותיו שואל את עצמו האם התחושה תהיה דומה. הוא רוצה לשכב על הדשה הרך אבל משהו קטן עוצר אותו, מה אם הדשא לא יהיה רך כשנראה? מה אם מצפה לו אכזבה? אחיו גואל אותו מההחלטה, "אדם! בוא, בסוף אנחנו עוד ניתקע בניקוי דגים!" רטן ארז. אדם הביט עוד רגע בדשא הרך ולאחר רץ אל אחיו. האם הדשא באמת רך כמו שהוא חשב? כנראה שהוא לא ידע לעולם, כול יום הוא מגיע אל הדשא, כמעט ונוגע בקצהו עם רגלו, ולבסוף מהסס, מפחד מהאכזבה, האם אי פעם הוא יעיז לעשות את הצעד הבא?

הוא מחליק את ידו על הדג המתפתל, המגע חלק ושמנוני, האם גם מגעו של הדשא יהיה כזה. "תגיד אתה מתכוון להרוג את הדג הזה או לתת לא להמשיך לסבול?" שאל אותו דייג לידו, ללא שמץ ביקורת בקולו. אדם הניד בראשו לשלילה וזרק את הדג המתפתל לתוך הדלי שלו ושל ארז. מזל שהאיש הזה היה שם, אחרת הדג היה מת והוא לא יכל למכור אותו. האיש הזה הוא בודאי דייג עצמי, בטח יש לו כבר ילדים והוא עובד בתור השלמת הכנסה, כדי שלא יהיו צריכים לקנות דגים, הם היחידים בהורגים את הדגים אחרי שדגים אותם. אדם זרק את הפיתיון שלו למים, הרחק ככול שאפשרו לו ידיו הקצרות. לא עברה שנייה וידיו החסונות של ארז תיקנו את אחיזתו בחכה, וכול מה שאדם חשב עליו הוא האם הדשא באמת כזה רך.

הפרק הקודם		הפרק הבא