מתגרשים

כשהתעוררתי בבוקר המחרת, הבית היה שקט באופן כמעט חשוד. פקחתי את עייני ולרגע נזכרתי במאורעות של ערב האתמול, בכך שהוריי מתגרשים. לא החלפתי עם אף אחד מהוריי מילה מאז אותה שיחה. פשוט לא יצאתי מחדרי.

בחוסר רצון יצאתי מהמיטה וירדתי בזהירות למטה, לעבר הסלון. הוא היה ריק מאנשים. התקדמתי לעבר המטבח, שם גיליתי את אמא. היא ישבה לצד השולחן, בוהה בספל התה שלה. מולו היה פרוש העיתון, אך לא נראה שהיא הסתכלה בו אפילו.

"בוקר טוב..." מלמלתי ונכנסתי למטבח בהיסוס.

"רוזי! בואי, אני אכין לך ארוחת בוקר, יש קותלי בייקון וביצים..." אמרה אמא במהירות.

"זה בסדר, אני אכין לעצמי כריך. אני לא רעבה במיוחד" מיהרתי לומר וחתכתי לעצמי פרוסה מכיכר הלחם שהייתה על השיש. הוצאתי ריבת תותים טרייה מהארון והתחלתי למרוח על הפרוסה כמות נדיבה של ריבה, כשהוגו הגיח בפתח המטבח.

"איפה אבא?" שאל הוגו. אמא התכווצה כאילו מישהו נתן לה סטירה.

"הוא הלך לעבודה, הוגי, היום יום שני" אמרה אמא בחיוך מאולץ.

"אה" הייתה תשובתו הקצרה של הוגו. הוא הלך לעברי והגשתי לו פרוסת לחם אחת, עליה הוא התחיל למרוח ריבה מהצנצנת הפתוחה שלצדי.

"תקשיבו, חמודים... חשבתי שאולי נעשה לנו יום כיף היום, נלך לאן שהוא..." אמרה אמא, קולה מלא בהתלהבות מזויפת.

שלחתי אליה מבט מלא בחוסר אמון. איך היא יכולה לומר דבר כזה אחרי כל מה שקרה אתמול בערב? אבל אמא לא הסתכלה עליי, אלא על הוגו, שבהה בכריך הריבה שלו.

"אולי לבית הקולנוע, לראות סרט..." אמרה אמא, מחייכת לעברי.

יותר משלושת רבעי הקוסמים שהיו שומעים את המילים "בית קולנוע" או "סרט" היו מסתכלים על האדם שאמר אותם כאילו נפל מהירח.

בעולם הקוסמים אין את המושג "סרטים" או "תוכניות טלוויזיה" משום שאלו משודרות בבתי הקולנוע ובטלוויזיות, המבוססות על חשמל, המצאה שלא קיימת בעולם הקוסמים (אם כי כן יש בתי תיאטרון רבים בהם מעלים קוסמים רבים הצגות. כשהייתי קטנה אבא ואמא היו לוקחים אותי ואת הוגו פעם בחודש להצגה באחד מבתי התיאטרון בלונדון).

אבל משום שאמא שלי היא בת מוגלגים, וסבא וסבתא שלי הם מוגלגים בעצמם, נחשפתי מגיל צעיר להמצאות ומושגים מוגלגיים, כך שהמונחים "בית קולנוע" ו"סרט" היו מוכרים בעייני,לא פחות מ"קווידיץ'" או "הוגסמיד", מונחים שהיו גורמים למוגלגים להרים גבה.

"לאיזה סרט נלך?" שאלתי בפתאומיות. אמא חייכה אליי חיוך רחב.

"נסתכל כמובן בבית הקולנוע, ונחליט..אבל שמעתי שיש סרט מעולה בשם "הסנדק שלי ואני", זה סרט על ילד מוגל שחולם להיות זמר מפורסם ולכן יוצא לסיבוב הופעות עם הסנדק שלו, שהוא זמר מפורסם... זה סרט המשך לסרט מאוד אהוב עליי, "הסנדקית שלי ואני"

לאחר חצי שעה אני, הוגו ואמא היינו מוכנים ליציאה.

היה מוזר ללבוש שוב את בגדיי המוגלגים. לבשתי ג'ינס דהוי, חולצת טי-שרט כחולה עם הדפס של פרפר ונעלי סניקרס אפורות. התרגלתי כבר לחצאיות המלמלה השחורות, האפודות הלבנות והגלימות הארוכות שהיו חלק מתלבושת בית הספר שלי.

"אז בסדר, אתם מוכנים?" אמרה אמא והוגו הנהן. נמנעתי מלהגיב.

"רוז, בבקשה תשתדלי להינות, בלי מצב רוח רע, בסדר?" אמרה אמא. הנהנתי בראשי באי רצון, והיא חייכה אליי.

בסופו של דבר באמת ראינו את הסרט "הסנדק שלי ואני". זה התברר כסרט מצחיק מאוד, והעובדה שהסנדק ובן הסנדקאות שבסרט, היו שניהם חתיכים מאוד, אפילו הגבירה את רמת ההנאה שלי מהסרט.

קנינו דליי פופקורן ענקיים, צחקנו לאורך כל הסרט, ובשלב מסוים פשוט רצנו לשירותים אחרי שהוגו לא יכול היה עוד להתאפק כי הוא שתה גביע שלם של משקה שחור ומוזר בשם "קולה". בדרך נתקלנו בטעות בשתי נשים זקנות שצעקותיהן הרמות נשמעו עד שהגענו בבטחה לשירותים והוגו השתחרר מהנטל הכבד שרבץ עליו.

הכול היה מושלם אם רק אבא היה איתנו.

"נכון שהיה כיף?" שאלה אמא בשמחה בעוד שלושתינו יורדים מהאוטובוס המוגלגי וצועדים בחזרה לעבר ביתנו.

"מאוד" אמר הוגו בשמחה.

"זה היה יותר כיף אם גם אבא היה איתנו" אמרתי. הצטערתי ברגע שהמילים יצאו מפי. פניה של אמא נפלו והוגו החוויר והשפיל את מבטו בעצב.

"אבל הוא היה בעבודה, חמודה" אמרה אמא. כולנו ידענו שזאת לא הסיבה האמיתית.

למרות ההערה שלי, כולנו מגיעים הביתה קלילים יותר משהיינו כשיצאנו אליו. עד שאני רואה את אבא במטבח. ואת מי שיושבת לידו.

אבא לצד שולחן המטבח. הוא לבוש בג'ינס דהויות עד הברך וחסר חולצה. לצידו, עם גופייה ומכנסיים קצרצרים, יושבת בלונדינית עם איפור כבד על פניה, שנראית לא מבוגרת בהרבה מויקטואר, בת דודתי.

על השולחן יש שתי כוסות יין וצלחת מלאה בדובדבנים. נראה שאבא והאישה הזרה היו שקועים בשיחה כה עמוקה שהם לא שמו לב ששלושתינו הגענו, עד שהוגו פולט שיעול קטן והאבא והבלונדינית מזנקים.

יש הרבה רעש, אבא מפטפט בלי הרף, והבלונדינית מתנצלת שוב ושוב, שולחת כמה מבטים מהירים ומלאי תועבה לעבר אמי, וכמה מבטים חסרי חיבה לעברי ולעבר הוגו. היא ממהרת לנעול את מגפיה המחודדים וללבוש את הז'קט המנומר שלה לפני שהיא מסתלקת דרך הדלת, ומותירה את ארבעתנו. אני והוגו המומים מכדי לדבר.

נעצתי  באבא מבט שמלא בכל כך הרבה תוכחה שהוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא שם אליו. הוא הביט באמא, רועד בכעס.

"תספרי להם! תספרי להם עלייך ועל ויקטור קרום! שלא יחשבו שאני הרע היחיד בסיפור הזה!" צעק אבא. 

הפרק הקודם		הפרק הבא