מים אפלים

תודה רבה לכל מי שהגיב - אני מעריכה את זה מאד. אשמח לקבל ביקורות בונות, או לפחות לשמוע איזה דמויות או קווי עלילה מוציאים חן בעיניכם במיוחד, כדי שאוכל לקחת זאת בחשבון בהמשך הכתיבה.

רק בשביל לאמת תיאוריה שהועלתה פה - הסיפור מתרחש חמישים שנה אחרי הקרב האחרון, לכן מדובר בג'יימס פוטר הבן.

קריאה מהנה (:

פרק 3

הבריחה הגדולה

בן התעורר בבת אחת. קוסם, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו.

הוא פקח את עניו והביט מסביב לחדרו. שום דבר לא השתנה בו – הבגדים המפוזרים על הרצפה, ממסרת החילזון הישנה שהוא פירק, מוקפת כלי עבודה וברגים, מסך המחשב הכבוי, הפוסטרים הישנים של כלי רכב קלאסיים שקישטו את הקירות.

אור הבוקר שהסתנן ברכות מבעד לווילון הפשתן גרם לו לפקפק באירועי הערב הקודם. הלילה בו עבד על ההארלי והמפגש עם הזר במוסך נדמו רחוקים להחריד בעיניו, והשיחה שניהל עם אימו בלילה שלפני הייתה כמו חלום מציאותי אך סוריאליסטי ביותר.

הוא יצא מחדרו, משפשף שינה מעיניו, מחליט שרק אם יראה את אימו יוכל להכריע בשאלה האם הוא יוצא מדעתו או לא. הוא מצא שהסלון והמטבח ריקים, מלבד לייטנינג, שרבץ מול הטלוויזיה הכבויה. אימו לא הייתה בחדרה, וגם לא בחדר הכביסה. הוא יצא לחצר מבלי לנעול נעליים בחיפוש אחריה, מנסה לסרק את שיערו הפרוע באצבעותיו למקרה שאחד השכנים יחליט להציץ דרך החלון.

"אמא?" הוא קרא בקול צרוד. קולו הפר את דממת הבוקר הקלילה ששררה ברחוב. כשלא היה מענה, הוא הקיף את הבית אל החצר הקדמית, קורא לה בשנית.

"פה!" הוא שמע את קולה עולה מתוך החנייה. הוא עקף את הטנדר שלו ונכנס. מייד קיבל את פניו ריח טחוב של אבק וחפצים ישנים. אימו לא זרקה דבר – כל הרהיטים והצעצועים הישנים של בן גדשו את החלל, עד שלא היה מקום אפילו לרכב שלו.

"מה את עושה פה?" הוא שאל, מבחין בה מתעסקת בארונית ישנה.

"אתה כבר תראה," היא אמרה בהתרגשות לא שגרתית. "סגור את הדלת."

בן לחץ על הכפתור והדלת החשמלית ירדה וסגרה את פתח החניה בטרטור. הוא הדליק את מנורת הליבה שנתלתה מכמה חוטי חשמל עלובים מהתקרה, בניסיון לא מוצלח לשפוך אור בחלל הרחב והאפל. הוא הצטרף אליה ליד הארונית, ממצמץ בעניו.

"הינה זה," היא אמרה. מתוך תיבה שנחה בירכתי אחת המגרות היא שלפה מקל עץ בהיר, דק ומוארך. היא נגבה מעליו את האבק בסינר המטבח שלה ואז בחנה אותו בהערכה.

"זה...?"

"השרביט הישן שלי." אימו נראתה נרגשת במיוחד. בן מעולם לא ראה אותה כה נלהבת להחזיק חפץ כל שהוא. "אני תוהה האם..." היא נופפה בו קצרות. בן נבהל כשהחפצים סביבו החלו לנוע מעצמם. הוא צפה במחסן מסדר את עצמו, אחוז תדהמה.

"המקום הזה זקוק לניקוי כבר הרבה זמן," אמרה אימו, מתנהגת כאילו זה דבר שגרתי לחלוטין. "כמעט שכחתי כמה זה נחמד שלא צריך ללכלך את הידיים. עכשיו..." היא ניגשה אל ערמת ארגזים ונגעה בהם בשרביטה; בתגובה, הם נעו הצידה בתנועה חלקה.

אימו של בן רכנה אל הקיר שמאחוריהם, והוא ניצל את ההזדמנות על מנת להקיש על אחד הארגזים בפרק אצבעו – הוא היה דומם ושגרתי לחלוטין, לא קסום בשום אופן.

אימו נקשה בשרביטה על כמה לבנים שנחשפו מאחורי צבע שהתקלף. הן החלו לרטוט בצורה משונה, ואז דלת קטנה ורבועה נפתחה בקיר.

"תעזור לי, בן," אמרה אימו. בן התנער מההלם בו היה שרוי ורכן לעזור לה למשוך תיבה שהוסתרה היטב בתוך הקיר. היא הייתה ישנה מאד ומוכתמת לחות וסיד, אך עדיין ניתן היה להבחין בסמל שהוטבע עליה; סמל מסוגנן שהציג אריה, נחש, נשר וגירית מקיפים את האות H.

"זה היה ארגז בית הספר שלי," סיפרה לו אימו, כורעת על הרצפה ופותחת אותו. בן חיקה אותה וצפה בה חושפת את תוכנו.

היו בו בעיקר ספרים. אך אלה לא היו ספרים שניתן היה למצוא בחנות ספרים רגילה; הם היו עטופים כריכות עור נאות בגוונים נדירים, ונשאו כתובות כגון 'תולדות הענקים', 'שיקויים ולחשים שימושיים למשק הבית', 'על רונות שימושיות ונפוצות', 'תורת שינוי הצורה', '0100 כוכבים וקונסטלציות' ועוד. לידם נחו קדרת שיקויים, מאזניים למדידה וטלסקופ זהוב. אימו נברה בערמה של גיליונות קלף מגולגלים, מידי פעם משליכה הצידה עט נוצה או מצנפת מצחיקה, בחיפוש אחר דבר מה.

"אני יודעת ששמתי את זה פה היכן שהוא... הינה." למרבה פליאתו של בן, היא הוציאה מהתיבה חבילה רבועה ושטוחה, עטופה בעטיפת מתנה עם סרט אדום מקומט.

היא חייכה במבוכה. "בגיל אחת עשרה, ילדים עם כישרון לקסם נשלחים ללמוד בבית ספר לקוסמים. עד הגיל הזה לא מקובל לתת להם להחזיק שרביט. קצת לפני שמלאו לך אחת עשרה חשבתי שאספר לך את כל הסיפור, ואשלח אותך להוגוורטס – זה בית הספר לקוסמים בו אני ואביך למדנו. אפילו הסתכנתי בגיחה אל עולם הקוסמים כדי לקנות לך שרביט. אבל באותו היום כשחזרת הביתה סיפרת לי בהתלהבות על עונת הכדורגל המתקרבת, והבנתי שזה יהיה אכזרי מצידי להפוך את עולמך בפתאומיות כזו. ובכן, גם פחדתי מאד לאבד אותך, בנוסף לזה. אז שמרתי את המתנה ליום בו אעזור אומץ לספר לך את האמת."

היא הגישה לו את החבילה. בן לקח אותה והפך אותה בידיו לפני שפתח אותה באיטיות, חש את אימו צופה בו. בתוך הקופסא נח שרביט עשוי עץ כהה, מלוטש, על מצא של משי אדום.

"עשרים ושלושה סנטימטרים, עשוי עץ מילה, עם ליבת נימי לב של דרקון. טוב לקסמי עוצמה, אם אני זוכרת נכון. זה לא תיאום מושלם, כמובן – לכל אחד יש שרביט ייחודי שמתאים לו. אני מקווה שבחרתי טוב... קדימה, תנסה אותו."

בן תקע באימו מבט מבולבל. "לנסות אותו - ?"

"תאחז בו ותן לו נפנוף."

בן אחז בשרביט. הוא לא היה בטוח האם הוא לא מדמיין את זה, אבל הוא חש עקצוץ מתפשט מכף ידו ברגע שנגע בו. התחושה דמתה לתחושה של שריר רדום מעט, רק חמים ונעים יותר. הוא העביר את אגודלו על העץ, חש את המרקם המלוטש, המסקרן, של החפץ המסתורי.

הוא חיקה את התנועה שביצעה אימו. הארגז שמעל ראשו התפוצץ כאילו כדור תותח נורה מתוכו, ממטיר פיסות קרטון על ראשיהם של בן ואימו.

הוא בהה במעשה כפיו בתדהמה. אימו מחאה כף בשמחה.

"איך אני אמצא אותו?" שאל בן לאחר זמן מה לאחר מכן, צופה באימו מכינה לו צידה לדרך. הוא בעצמו ישב בשולחן המטבח, דוחה את הרגע בו יצטרך לאסוף את חפציו.

"ובכן, השיטה הקלה ביותר תהיה ללכת למשרד הקסמים בלונדון. אבל אני חוששת שזה עשוי להיות סיכון גדול מידי. לונדון היא המקום הכי מסוכן עבור קוסמים כרגע. אני חושבת שיהיה בטוח יותר להתרחק מהערים הגדולות. לך לבית המשפחה הישן בניו פורט – ג'יימס לעולם לא היה מוכר אותו."

בן חש צורך עז לערער על דבריה – להגיד שיכולות להיות אלף סיבות שיאלצו אותו למכור את הבית, ושיכול להיות שהוא בכלל כבר לא בחיים – אך הוא שמר את הערותיו לעצמו. הידיעה שבעוד כמה שעות ייפרד מאימו לזמן בלתי מוגדר, ושייתכן אפילו שלא יראה אותה שוב, ריסנו את מרירותו כלפי האיש שהיה אביו.

"ומה אם הוא יסרב להאמין שאני הבן שלו?"

אימו הנדה בראשה, מציצה אליו מעבר לכתפה בגאווה. "כל אחד שמכיר את ג'יימס יידע שאתה הבן שלו ממבט ראשון. אתה דומה לו מאד, לא רק במראה החיצוני."

בן נזכר בטד, האיש שפגש ביום שלפני. "... אתה פשוט דומה למישהו שאני מכיר..."

הוא דחה את האפשרות. סביר שזה היה סתם צירוף מקרים.

תהליך האריזה היה משונה עבור בן. הוא הניח את תרמיל הגב שהיה לוקח לבית הספר פתוח על מיטתו וחשב על הדרך הטובה ביותר לדחוס לתוכו כמה שיותר חפצים, בעוד אימו יוצאת ונכנסת מהחדר, מביאה לו גרביים או סוללות לפנס, או רק נכנסת להזכיר לו לקחת בגדים חמים. קשה היה לו לקלוט שרק אתמול בערב חזר הביתה, מוטרד מאירועי היום, ותכנן לבלות את היום בשינה עד מאוחר ובחיפוש תיאורים של מערכות התנעה של אופנועים ישנים באינטרנט.

בנוסף לכמה בגדים, מעיל והרבה זוגות גרביים, הוא הקפיד לקח מצפן, שק שינה, פנס וסוללות, מצת, אולר, וקצת כסף. אחרי התלבטות קצרה הותיר את הטלפון הסלולארי שלו מאחור, בידיעה שניתן לאתר אותו בעזרתו, אך לקח את מכשיר השמע שלו ואוזניות. הוא לא ידע האם יהיה לו פנאי להשתמש בו, אך היה משהו מרגיע באפשרות.  

ככל ששעות הצהריים התקרבו, וכך גם מועד עזיבתו של בן, פרץ ההתלהבות שהניע את אימו משעות הבוקר המוקדמות החל ודעך. הביקורים בחדרו הפכו דחופים פחות, ובשלב מסוים הוא הפסיק לשמוע אותה מתרוצצת בבית. בחלוף שעת ארוחת הצהריים, דממה כמעט מבשרת רע עמדה בבית ילדותו של בן.

הוא נכנס למטבח, התרמיל תלוי על כתפו. אימו עמדה מול הכיור, מביטה מחוץ לחלון ביום הקיץ האפרורי ללא תנועה. בן חשב על כל הפעמים בהם ראה אותה שם במהלך חיו, גאה ומהורהרת, ונדר להטביע את המחזה בזיכרונו לעד.

היא הבחינה בו עומד בדלת ומחתה את פניה במהירות. הוא הבחין בברור שבכתה כשניגשה ולקחה את התרמיל אל השולחן, ממלמלת לעצמה. היא הוציאה את שרביטה בשנית, ובן צפה במבט מרותק כיצד היא מכשפת את התרמיל. הוא התכווץ פתאום, כאילו היה ריק כמעט לגמרי, וכשהיא דחפה פנימה את שק השינה, הוא נבלע בתוכו כאילו לא היה גדול יותר מכדור פינג- פונג. גם הצידה לא תפסה בו מקום כלל, למראית עין.

"זהו, הכל מוכן," היא אמרה, ממשיכה למחות את פניה. בן מעולם לא ראה את אימו בוכה קודם לכן.

הוא חיבק אותה בחוזקה. היא עטפה אותו בזרועותיה, אך הן היו חלושות.

"אני לא אשכח אותך," הוא פלט, מגלה שקולו רועד.

"אני יודעת," הייתה תשובתה החלושה. "חמוד שלי, אני אוהבת אותך כל כך... אני כל כך גאה בך... בבקשה, שמור על עצמך..."

"רק אם תבטיחי לי את אותו הדבר," אמר בן, עושה ניסיון עלוב מאד להתבדח.

היא לא השיבה. לבסוף היא התנתקה ממנו והגישה לו את השרביט הכהה – השרביט שלו. "לכל דבר שלא יהיה," היא אמרה.

בן לקח אותו, הפעם מצפה לתחושת העקצוץ, שהייתה מספקת במיוחד.

הוא העניק לכלבו האהוב ליטוף אחרון, וזה בתמורה ליקק את ידו בעצבות, כשם שחש בכובד הפרידה. אז בן רכן ונישק את אימו על המצח. היו הרבה דברים שהיה עליו להגיד באותו הרגע, אך הוא לא מצא את המילים לומר אותם. לכן הוא נפרד ממנה בשתיקה, נודר בליבו שעוד יפגוש אותה, כששניהם חופשיים.

זה היה יום סגרירי במיוחד יחסית לחודש יולי. טיפות מטר אקראיות צנחו על השמשה הקדמית של הטנדר של בן, והוא לא טרח להפעיל את המגבים.

כל רמזור קיבל את פניו באור אדום בוהק, והוא חשב לעצמו בכל פעם שאולי זה סימן שעליו לחזור לאחור, להישאר עם אימו עד הסוף. אך בכל פעם שהרמזור התחלף לירוק הוא המשיך לנסוע, מפציר בעצמו להתנהג כמו אדם מבוגר ולעמוד במילה שלו. הוא הבטיח לאימו שישנה את המצב – שישים קץ לעוול שנעשה לאנשיה. והוא התכוון לקיים את ההבטחה הזו, בכל מחיר.

במרחק קילומטר מגבול העיירה בן הבחין במחסום משטרתי. הוא האט ועצר, ליבו פועם בכזו מהירות שהוא כמעט היה בטוח שניתן לשמוע אותו ממרחק. שוטר בכובע ומעיל גשם ניגש אליו, והוא פתח את החלון, לפתע מודע היטב לקיומו של השרביט בתרמיל שנח לצידו.

"צהריים טובים," אמר השוטר בשלווה, נוגע במסך המגע של מחשב דק בעטיפת גומי.

בן השיב לו בנימוס. "יש בעיה כל שהיא?" הוא התאמץ להעלות על פניו הבעה של בלבול מנומס.

"האזור נתון בעוצר עד אחרי הפשיטה הפדראלית," אמר השוטר, לא מתרגש, ובן הנהן, מפציר בעצמו לשמור על קור רוח. "האם אתה תושב העיירה הזו?"

בן נתן לשוטר את שמו. אחרי חיפוש קצר במחשב הוא אישר את דבריו. "לאן פניך מועדות?"

"למקום העבודה שלי. אני עובד במוסך המקומי," שיקר בן מייד, מתאמץ להסוות את העובדה שהיה לחוץ מאד. הוא כנראה הצליח בכך, כי השוטר לא פקפק בו.

"אני חושש שתיאלץ להשאיר את הרכב שלך ברשותנו, אדון טרנר. ניידת תסיע אותך למקום עבודתך, ואם תתקשר למספר הזה – " הוא הגיש לבן כרטיס, " – תזכה בהסעה בחזרה לביתך, בכל שעה."

"מתי אוכל לקבל את הרכב בחזרה?" שאל בן, שוויתור על הטנדר שלו כלל לא היה חלק מתוכניתו.

"מייד בסיום הפשיטה. אני מצטער על חוסר הנוחות, אך זה נעשה לטובתם האישית של התושבים בלבד. בזמנך החופשי, אדון טרנר."

לבן לא הייתה ברירה אלא להותיר את מפתחות הרכב בידו של השוטר, להיכנס לניידת המשטרה ולציין בתבוסה את כתובת מקום העבודה שלו.

מעסיקו לא היה בנמצא כשהוא נכנס למוסך. בחוץ, קילוח דקיק של גשם החל לטפטף על המדרכות. בן התהלך באפלה, מתלבט מה עליו לעשות.

הוא היה בספק אם יצליח לעשות את המסע שלו ברגל, ותחבורה ציבורית גם כן לא באה בחשבון אם הוא רצה להגיע אל ניו פורט בחודשים הקרובים. שלא לדבר על העובדה שסביר שגם התחבורה הציבורית בכל האזור הושבתה.

רק באותו הרגע בן הפנים את העובדה שהעיירה הייתה נתונה תחת עוצר – חל איסור מוחלט לצאת או להיכנס אליה. לא משנה איך ינסה לעזוב – ברגל או ברכב – המשטרה תעמוד בדרכו. יהיה עליו לברוח מהחוק...

אומר לעצמו שזה היה הופך להיות המצב בכל מקרה, הוא הפציר בעצמו למצוא פיתרון ולא להתרכז באפשרויות העומדות בפניו, שהיו לחכות בביתו מספר ימים למעצר אלים, או להפוך לפושע כבר עכשיו.

הוא ניסה לחשוב איזה פיתרון הייתה מוצאת אימו למצב, ומייד עלתה בו השאלה – באילו אמצעי תחבורה משתמשים קוסמים? המחשבה הבאה אחריה הייתה האופנוע.

הוא ניגש אל מקום המסתור. האופנוע עוד היה שם, מצוחצח ומזמין באפלה, כמנסה לפתות את בן לקחת אותו לסיבוב.

בהחלטה פרועה, הוא הוציא את השרביט מתרמילו. מוודא שאין איש שצופה בו, הוא נשם עמוקות, השתדל להחזיק את השרביט בעדינות, וכשהמחשבה המטרידה על מה שעולל לארגז במחסן בראשו, נגע באופנוע בזהירות.

קול נהמה עמוק ויפיפה מילא את המוסך. האופנוע התעורר לחיים בקלות מושלמות, והפנס שמעל הגלגל הקדמי שלו נדלק מעצמו. בן הכניס את השרביט לתרמיל בהערכה מחודשת אל החפץ והתיישב במושב העור בדריכות.

הרטט היציב של האופנוע תחתיו השרה עליו רוגע. הוא אחז בידיות, מתרגל לתחושת הפלדה המחורצת תחת ידיו. הוא ידע שיהיה עליו לנהוג במהירות מופרזת על מנת לחמוק מהמשטרה... באותו הרגע, המחשבה קסמה לו למדי.

הוא כיסה את ראשו בכובע של המיזע שלו על מנת להתגונן מפני הגשם ויצא מהמוסך בנסיעה איטית, מתרגל לניווט הרכב, שהיה חלק ופשוט להפליא, ממש כאילו האופנוע ידע בדיוק לאן הוא רוצה לנסוע.

הוא החל לנוע לכיוון הכביש הקרוב היוצא מהעיירה. הוא היה הרכב היחיד בכביש, ואנשים שמצאו מחסה בבתי העסק מפני הגשם צפו בו בסקרנות. היה עליו למהר, לפני שימשוך יותר מידי תשומת לב לא רצויה.

ליבו, שגם ככה דפק בחוזקה, האיץ את פעימותיו כשהבחין במחסום המשטרתי מרחוק. הוא נשם עמוק, מנגב את עניו על מנת שטיפות הגשם לא יפריעו לו ברגע קריטי. הוא מעולם לא חש חרדה כזו, ובו בזמן נחישות לבצע משימה בהצלחה.

השוטרים הבחינו בו. אחד סימן לו לעצור. עוזר אומץ, בן האיץ, שואב ביטחון מגוף האופנוע הכבד והיציב.

השוטרים חווה רגע של בלבול אשר אפשר לבן לגמוע את רוב המרחק עד המחסום ללא התנגדות. עד שהבינו שהוא לא מתכוון לעצור, הוא היה במרחק מסוכן מהם, והם קפצו הצידה על מנת לחמוק מגלגלי האופנוע.

בן בלם בפתאומיות מול המחסום – לרגע פחד שתוכניתו השתבשה והוא עומד להתנגש בו, אך האופנוע נעצר בדיוק במקום בו תכנן. הוא הפנה אותו הצידה ותמרן בין המחסום לבין מכונית המשטרה שחסמה את הכביש, ואז פנה והאיץ בחדות אל הכביש הבין – עירוני, מותיר את השוטרים באבק.

הרחק מאחוריו נשמעו טריקת רועמות של דלתות ונהמות התנעה של רכבים. בן המשיך להאיץ, בו בזמן חרד ונרגש. בעיקול הכביש אורות של מכונית סנוורו אותו ולרגע מבהיל הוא היה בטוח שהוא עומד להתרסק לתוך גדר ההפרדה שתחת העצים, אך האופנוע עקף את המכונית שנעצרה בחריקת בלמים ועבר את העיקול בצורה מושלמות. בן חשד שלא הוא היה אחראי לכך.

נהמת הרוח מילאה את אוזניו, ועניו דמעו מרוב מהירות. מחוג המהירות שבלוח השעונים עלה ועלה, מגיע אל תחום שעבר בהרבה את המהירות המותרת. ברגע אחד של זחיחות בן חשב לעצמו שהיה שווה לעבור על החוק רק על מנת לזכות לנהוג במהירות כזו.

לאחר רגע אורותיה המהבהבים של ניידת משטרה השתקפו במראות המטושטשות מגשם. בן לא ידע מאיפה היא הגיעה פתאום, אך היא הייתה קרובה אליו הרבה יותר משהיה רוצה. סירנה מחרישת אוזניים התגברה על הרוח ועוררה בו בהלה מחודשת. הוא סחט את ידית הגז, ועד מהרה נגלתה לפניו שיירה של ניידות שחסמו את הכביש כמה עשרות מטרים לפניו.

בן נשך את שפתו בחוזקה. תחושה חריפה של כישלון התעוררה בו, דומה לזו שהיה חש כשידע שהוא עומד להפסיד במשחק מחשב. אך הפעם נלוותה אליה הידיעה שאם לא יעשה דבר מה, גורלו יהיה מר בהרבה מהפסד.

השוטרים יצאו מהמכוניות שלהם ותפסו מחסה. הם לא האמינו שינסה להתנגש בניידות על מנת לפלס את דרכו – גם הם וגם בן ידעו שבמהירות הזו, ההתנגשות תהרוג אותו לבטח.

הניידת עוד הייתה על עקבותיו. הוא הרגיש כל כך מטומטם, כל כך חסר תועלת... המרדף אחריו נמשך בקושי חמש דקות.

הוא קוסם, בשם כל השדים והרוחות – מוכרחה להיות דרך בה יוכל לצאת מהמצב הזה. אם רק יכול היה לחקות את אנשי הפעלולים בסרטי הפעולה ופשוט לזנק מעל הניידות...

קול טקטוק מטריד הסיח את דעתו של בן לרגע קט מחוסר האונים ששיתק את רגליו. מתג כסוף בלוח השעונים של האופנוע נראה כאילו הוא עומד להשתחרר מהמקום. זה בדיוק מה שהיה חסר לו, האופנוע העתיק הזה עומד להתפרק לו באמצע הנסיעה –

ואז, באופן משונה ביותר, המתג נלחץ. בן לא הספיק להיות מבולבל מכך כשהשתלטה עליו תחושה מערערת מאד, כאילו ליבו נופל לנעליו. ברגע הבא ראשו הסתחרר, ובמקום השוטרים והניידות הוא ראה ערבוביה של אפור וירוק. ואז רוח קרה ולחה מאד פגעה בו, מאלצת אותו למצמץ בעניו. כשהצליח להשיב לעצמו את יכולת הראייה, הבין שהוא רוכב על מרבד רחב של משבצות, מוקף בעננים... לא. הוא לא רכב, הוא עף.

מבוהל, הוא אחז בכידון האופנוע בחוזקה. רק לאחר כמה רגעים הפנים את העובדה שהוא יציב לחלוטין, חסר משקל על האופנוע, ועם זאת, בעל שליטה מוחלטת. הוא הפנה את האופנוע ענה וענה, מתמכר לקלילות הבלתי מעורערת של התעופה. הוא מעולם לא עף לפני כן – אפילו לא במטוס – ובכל זאת, ההרגשה הייתה מוכרת וטבעית לחלוטין, כאילו זה היה מה שנולד לעשות.

לרגליו, הבתים והמכוניות היו קטנים כמו נמלים, והשדות לא גדולים יותר משטיח הכניסה של הבית שלו. העננים עטפו אותו, מסתירים אותו מעיני כל מי שעל האדמה. הוא הצליח לחמוק.

הוא פלט קריאת דרור פרועה, מבהיל להקת ציפורים שהתעופפה בחברתו. הוא חש חדווה מתפרצת, ויותר מכך, תחושת חופש. העולם כולו היה פרוש לרגליו – פשוטו כמשמעו. זה כל מה שהוא רצה, אי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא