|
ומעינויו לבדך תימלט כדי סביב כסאו האבוד של השטן לשוטט; ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון סביב, בתוך לבך תשכון; לא אוזן תשמע לא לשון תספר, את עינויי נשמתך במישור האחר! אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא, גופתך מתוך קברה תקרע: אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך, ותמצוץ את דם גזעך; ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים, בחצות הליל תנקז את עצם החיים; אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה: קורבנותיך רועדים קודם מותם ידעו הם כי השד הנו אדונם, בקללם אותך, הנך מקלל אותם ופרחיך נובלים מגבעולם.
מאת: המשורר לורד ביירון
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חלמתי חלום. ובחלומי הייה אור, שלאט לאט יתרחק. האור המשונה הזה כאילו רוצה שאני יגיע אליו, התרחק. לא משנה כמה רצתי!
לא משנה כמה ניסיתי לקפוץ גבוה. הרגשתי פשוט לחוד בתוך החשכה הסוררת הזו.
לאט לאט נשמתי יצאה מגופי, ליבי כאילו הפסיק לפעום. הנה הרגע שחיכיתי לו כבר כאן. אני מת, אין בכלל ויכוח.
אבל למה? למה אני עדיין לא מצליח להגיע אל האור? למה יש לי מחשבות?
שכבתי שם באמצע שום מקום, האפלה כאילו סגרה עלי. הרגשתי חנוק, הרגשתי לחוד.
רציתי לזעוק אבל לא יכולתי והכאב, הכאב האיום הזה שמתפשט בגופי! מתחיל דרך צווארי ועובר ישר בכל נימי גופי, הרגשתי שכל גופי עולה בלהבות.
צרחתי, השתוללתי, התכננתי שכל זה יפסיק!
ואז.. זה נגמר.
הייה שקט, שקט ארוך וכואב.
פתאום שמעתי רעש, רעש של עת חפירה שנפל. הרגשתי שזה הזמן.. פקחתי עיניים
התעוררתי למציאות של דמיון, התעוררתי אל תוך סיוט
|
0 חרמשים
(3.143) 7 דירגו
כותב: 
ID : 434
עד אז אני מחכה בקוצר רוח ;)
הפרקים קצרים מאוד. הייתי ממליצה להאריך אותם.
