המסע המכושף

"איה, אמא'לה!" צרחה אלמוג כשנחיל הזבוביות הרים אותה במעלה גרם מדרגות. אלמוג תהתה לשם מה נחוצות מדרגות לזבוביות. 'כנראה שזה רק כדי להחזיק את הקומה העליונה,' חשבה. אך כרגע עמדו לפניה דברים חשובים יותר לעשות מאשר להרהר על מבנהו של בית משונה זה.

'איך לברוח? מה יעשו לי שם?' שאלה אלמוג בפחד.

"שלום, מתוקה!" אמרה לה זבובית אחת בקול צפצפני. הזבובית היתה לבנה וכנפיה ורודות.

"שלום..."

"אני מאוד כועסת עליך שלא קיפלת כביסה, דיאנה," אמרה הזבובית, "נתַנו לך שעה שלמה, אבל הספקת בה רק לצחצח את כלי הכסף, לשטוף את הבית, לסדר את הספריות ולהבריק את חמישים ושלוש התמונות!"

אלמוג הביטה בריצפה בכלימה.

"תעני לי!" הזבובית איבדה מסבלנותה וכל מתיקותה נעלמה ברגע.

"אה... טוב," אלמוג כחכחה בגרונה, "אני רק רציתי ל... אממ – "

הזבובית התקרבה אליה באופן מבשר רעות. "מה רצית?" שאלה ברוע, "מה רצית, בדיוק?"

"רציתי ל – " אמרה אלמוג, חושבת נואשות על תוכנית חילוץ, "הו, תראי," הסיחה את דעתה של הזבובית, "הנה היפופוטם רזה!"

"איפה?" שאלה הזבובית וקמטה את מצחה, "מעולם לא שמעתי על דבר כזה! אז איפה ההיפופוטם?"

"הוא היה שם..." מלמלה אלמוג, "הוא כנראה נעלם..."

"מוזר," אמרה הזבובית.

"איך קוראים לך?" שאלה אלמוג לפתע.

"אוֹגִי."

"שם יפה."

שקט השתרר ביניהן.

"דיאנה!" נשמעה צעקה בקול גבוה.

לקחו לאלמוג כמה שניות להזכר שהיא בעצם דיאנה. היא חיפשה את מקור הקול, וראתה זבובית שמנה במיוחד עם סרט ורוד קשור על מותניה.

"מה קרה?" שאלה אלמוג, "קראת לי?"

"כן!" קראה הזבובית השמנה, "בהחלט!"

"אז... מה רצית?"

"מה רציתי?" כעסה הזבובית, "מה כבר אפשר לרצות ממך?"

"מה זאת אומרת?"

"את אולי זוכרת, שלפני שעה וקצת אמרנו לך ל... לבצע כמה מטלות?"

'אוי,' חשבה אלמוג, 'הן לא עוזבות את הנושא.'

אך לפתע התערבה בשיחה הזבובית אוגי. "תני לי לטפל בה," אמרה.

"אממ – אוקיי..." אמרה הזבובית השמנה.

אלמוג הנרעדת הלכה בעקבות אוגי. הן לא דיברו מילה בזמן שעלו בגרמי המדרגות הרבים ועד שהגיעו לחדר קטן שעליו שלט ובו מצוייר פרצוף אכזרי עם שיניים חדות.

"אל תתייחסי לזה," אמרה אוגי בשקט, מצביעה על השלט. היא נכנסה לחדרון, ואחריה אלמוג.

החדר היה מפחיד, בזאת הודתה אלמוג כבר ברגע הראשון שנכנסה.

שרשראות ברזל חלודות ובקצותיהן עיגולים השתלשלו מהתקרה השחורה. הקירות האפורים היו מכוסים טחב, ובמקום תמונות של נופים ושל אנשים, היו תמונות של שלדים רקובים ושדונים אדומים עם חיוך זדוני.

אלמוג הביטה, מזועזעת, בשלוליות האדומות, שלכלכו את רצפת החדר המטונפת ממילא.

"זהו, אמ – זהו המשרד שלי." אמרה אוגי במבט מרושע.

אלמוג בלעה את רוקה.

"וכאן אני אעניש אותך!" המשיכה אוגי.

"אוגי..." לחשה אלמוג, "בבקשה לא..."

נראה היה לאלמוג כי היא רואה מעט חמלה בעיניה של הזבובית. אוגי רעדה לרגע, ואז השתלטה על עצמה ושוב לבשו פניה ארשת שמחה לאיד.

"בבקשה," התחננה אלמוג, "יש לי צמיד... אני אביא לך – "

"לא. אל תביאי לי." בהתחלה היה קולה מגומגם, אך כעת הפך לבטוח. "אני... לא רוצה להיות זבובית," אמרה אוגי, "הזבוביות הן רשעות! בדרך כלל אני, בלית ברירה כמובן, מתנהגת ברשעות ובאכזריות. אבל לא יכלתי... לא יכלתי לעשות זאת לך. את... יש לך עיניים ירוקות עמוקות שאי אפשר להתנגד אליהן."

המשפט האחרון הזכיר לאלמוג משהו, אבל לא הצליחה להזכר מה זה היה. "אז מה את מתכננת לעשות?" שאלה.

"בינתיים אף לא דבר," נאנחה הזבובית, "אבל מיד כשאוכל – אעשה זאת."

שוב השתררה שתיקה.

"אז עכשיו קפצי מהחלון ותברחי," אמרה אוגי לבסוף.

"אבל זה מסוכן! הבניין הזה מאוד גבוה," אמרה אלמוג.

"אל תדאגי, דיאנה, האדמה כאן רכה מאוד. יש עליה כישוף, לפי השמועות."

"טוב..." אמרה אלמוג, "אבל – אבל מה איתך?"

"מה איתי?" שאלה אוגי בבלבול.

"מה יהיה איתך? אני הרי לא יכולה לנטוש אותך כך אחרי שהצלת אותי!"

"שטויות... לכי, אני כבר אסתדר."

"איך?" דרשה אלמוג לדעת.

"בקרוב ממליכים מלכה חדשה," אמרה אוגי, "פגשתי אותה, ונראה לי שהיא בהחלט תשנה את יתר הזבוביות. היא נראה לי הזבובית הטובה היחידה כאן."

"חוץ ממך," אמרה אלמוג.

"אולי..." אמרה אוגי והסמיקה, "אז להתראות."

"להתראות. ולעולם לא אשכח את מה שעשית." ובזאת קפצה אלמוג דרך החלון הפתוח.

עברו עוד יומיים.

'הורי בוודאי דואגים לי נורא,' חשבה אלמוג, 'כבר מזמן עברו שלושה ימים, ואפילו שכחתי בבית את הפלאפון שלי!'

היא טיילה מעט בסביבה, ולפתע ראתה טלפון ציבורי.

'איזה מזל!' חשבה, אך אז נזכרה בבעיה נוספת: 'אבל אין לי כרטיס-חיוג.' אלמוג חשבה מספר דקות, ולבסוף החליטה לחייג להוריה בשיחת גוביינא.

"כאן בית משפחת תפוחי. זו את, אלמוג?" נשמע קולה של אמא של אלמוג, חלוש ועצבני.

"ש... שלום, אמא!" אמרה אלמוג בשמחה.

"את יודעת כמה דאגתי?" החלה אמא לצעוק, "לא לקחת איתך את הפלאפון שלך, אז התקשרתי למורה שלך, אבל היא לא ידעה על מה אני מקשקשת. היא אמרה שאין שום טיול בחודשיים הקרובים. את ממש חסרת אחריות!"

"אמא – "

"התקשרתי למשטרה," הגבירה אמהּ את קולה, "התקשרתי למשטרה ודיברתי עם השוטרים חצי שעה, ועכשיו מחפשים אחריך בכל הארץ!"

'האם אני נמצאת בארץ בכלל?' הרהרה אלמוג, "אני מצטערת..." אמרה.

"את חושבת ש'אני מצטערת' זה מספיק?" אמא שלה כבר היתה צרודה מרוב צעקות, "אני מאוד מאוכזבת ממך."

"באמת סליחה..." גמגמה אלמוג בבושה.

"ואגב," הוסיפה אמא, בקול לא פחות רם, "איפה את?"

"אממ – " אלמוג עצמה לא ידעה את התשובה, "אה... אני בצור דניאל," המציאה אלמוג.

"מה זה 'צור דניאל'?!"

"אמ, שם של מקום..."

"באמת? לא הכרתי את המקום הזה. אני אבדוק באינטרנט איפה הוא," אמרה אמהּ, "ואז נבוא לקחת אותך."

"אבל..." אלמוג ניסתה לחשוב על סיבה שהוא לא ימצא באינטרנט, "אבל זה מקום צבאי סודי, שרק בערך 2% מהצבא יודעים עליו, ומונעים ממנו להתפרסם. הם לא רוצים שהצבא הסוּרי ידע על המקום הזה, אז הם לא מפרסמים אותו באינטרנט."

"טוב. מעניין מה שאת אומרת, דרך אגב." אמרה אמא שלה, "את יודעת שאני מאוד מתעניינת בארץ?"

"אה, באמת?" שאלה אלמוג בשיעמום.

"כן," אמרה אמא, "אני אפילו השתתפתי בחידון ארצי של ידיעת הארץ."

אלמוג הרחיקה את השפורפרת, ופיהקה. "את יודעת שיש כאן טנק ורוד?" ניסתה להעביר נושא.

"מה זה משנה?" רטנה אמהּ, "ואיך תחזרי הביתה?"

"אני, אה – אממ – אמצא דרך..."

"אז בטוח שתסתדרי?"

"כן."

"להתראות."

"ביי."

'אוי,' חשבה אמא שלה לאחר שניתקה, 'שכחתי לשאול אותה מתי תחזור! והיא כבר ניתקה...'

אלמוג כבר היתה מומחית בהכנת אוכל בטבע. היום היא לקחה ורד, תלשה ממנו בזהירות כמה קוצים. לאחר מכן תלשה עלה ירוק ורך מעץ. אלמוג הבעירה אש בעזרת שפשוף שתי אבנים שמצאה – כנראה אבני צור, מצאה גם אבן די שטוחה ועליה פיזרה את הקוצים ומעט מים מהנחל שלידה. היא תפסה את 'מגש האבן' שעליו הקוצים והרימה אותו מעל האש. מדי פעם שפכה עוד מים מעטים, כדי שיספגו בקוצים. לבסוף, כשסיימה לבשל, יצאה לה ארוחה כזאת: עלה שרוף שעליו גושים (שהם בעצם קוצים של ורדים שהתנפחו בגלל שספגו מים). האוכל היה מגעיל, ואלמוג אפילו לא ידעה אם הוא לא רעיל, אבל לא היה דבר אחר לאכול. היא מאוד התגעגעה לאוכל המבושל והטעים של אמהּ.

אבל היכן נמצאת אלמוג?

היא נמצאת בפינה מבודדת שבחורשת הטכנולוגיה. לצאת מהחורשה היא עוד לא הצליחה, אבל דווקא מצאה לעצמה פינה די נוחה; היה שם מעיין שמימיו צלולים ונקיים, עצים ירוקים שהפיצו ריח טוב והסתירו אותה, והדשא התאים בדיוק כדי לשמש כמיטה: אין חרקים, דשא רך, ואדמה יבשה ונעימה.

למחרת, כששוטטה לה בחשאיות בחורשה, מביטה בטכנולוגיה המתקדמת שיש שם, הבחינה אלמוג בדיאנה!

"דיאנה!" אלמוג רצה אל דיאנה.

"אלמוג!" דיאנה שמחה לקראתה, לא כמו בפעם הקודמת.

"איזה כיף שפגשתי אותך, הייתי בטוחה שכבר יצאת מחורשת הטכנולוגיה," אמרה אלמוג.

"לא... לא מצאתי את היציאה," אמרה דיאנה, "ואגב – אני מאוד מצטערת על הפעם הקודמת שנפגשנו..." היא הסתכלה על אלמוג במבוכה.

"זה בסדר, זה בסדר," אמרה אלמוג, "את היית לחוצה בגלל הזבוביות."

"אז... ?" שאלה דיאנה, "מה נעשה?"

"בואי, אני אראה לך את ה... 'בית' שלי."

"בסדר. איפה הוא?"

"שם, מאחורי העצים האלה. זה בית נהדר, לדעתי," אמרה אלמוג.

"מעניין," אמרה דיאנה.

"מה אכלת כל הזמן הזה?" שאלה אלמוג.

"אממ – מצאתי מטע תפוחים קטן, והיה כתוב שם: 'הפקר'. אני לוקחת משם תפוחים. אני כבר שונאת תפוחים – הם הארוחות בוקר, צהריים וערב שלי..."

"אני דווקא הייתי שמחה להתחלף איתך."

"למה?" שאלה דיאנה, "מה את אכלת?"

"קוצי ורדים – "

"איכסס!"

"ועלים שרופים."

"וואי, אני באמת מרחמת עליך," אמרה דיאנה.

"אל תגזימי. גם לאכול תפוחים שלוש פעמים ביום בתור ארוחה זה די מעצבן..."

וכך צעדו להן שתי החברות והעבירו ביניהן חוויות קסומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא