באה בקלות

הציצי שלי נראים טוב?!" שאלה אותי רוקסן בשיא הרצינות.

"אהמ, כן, בטח." אמרתי.

"לא, אני מתכוונת, הם גדולים? הם מחרמנים?!" שאלה רוקסן.

"בתור מה את שואלת אותי?!" אמרתי.

"תיגעי בהם," היא אמרה, החזיקה את שתי ידיי והניחה אותם על הציצי שלה.

"אם היית בן, זה היה מחרמן אותך?" אמרה ואני העפתי את הידיים שלי ממנה.

"אני לא יודעת, רוקסן, כי תסמכי עליי, שאני לא בצד הזה של העסק," אמרתי.

"וחוץ מזה, את צריכה לקוות שבנים יאהבו אותך בגלל מי שאת, ולא בגלל הגודל של הציצי שלך." אמרתי לה.

"בולשיט של בנות עם ציצי קטן!" אמרה רוקסן בכעס ואני גלגלתי את עייני.

"היי, בנות. תגידי, לילי, את רק בקטע של בנים בקולג', או שאת מוכנה לקבל גם בנים תיכוניסטים?" צעק לי אחד מהנערים שעבר לידי במסדרון בדרך למסיבה, כשהחבר שלו צוחק בקולי קולות לצידו.

"לדעתי היא יורדת לבנים בקולג' ומוכנה שבנים בתיכון ירדו לה." אמר החבר שלו והשניים החלו להתגלגל בצחוק.

"היי, למה שלא תדחפו את הזה שלכם ל*** ותכניסו ל*** ואז תעשו ביחד****או ש******" כבר אמרתי שלרוקסן אין פה קטן? הפעם דווקא היה בזה יתרון כי הייתי מתחרפנת מעוד הערה אחת של הבנים האלו אם רוקסן לא הייתה סותמת להם את הפה.

זאת בדיוק הסיבה שאני שונאת מסיבות עם בני השכבה שלי. הם הכי מפגרים, הכי שיכורים, הכי מטומטמים, הכי מוזרים והכי מביכים שאפשר להיות.

וכל זה אחרי פחות משתי כוסות של וויסקי-אש.

אבל אני באה למסיבה הזאת כי יש לי משימה. אני לא באה למסיבה הזאת כי רוקסן גררה אותי (טוב, נו, גם בגלל זה) אלא כדי לעשות לחבר בעת מצוקה.

מדהים איך שהמוח שלנו בנוי כך שנאמין במה שאנחנו רוצים להאמין.

"היי, רוקסן, אני ממש חייבת שתלכי עכשיו." אמרתי לה כשהתקרבנו למקום המפגש שלי ושל אוליבר. היא הביטה בי כאילו הצעתי לה לרקוד טנגו עם מקונגל.

"את לא רוצה שייראו אותך מסתובבת איתי?! כי יש לך כזה מוניטין גבוה לשמור עליו?! כמה חברות יש לך, הא?! חמש-ארבע?! שלוש-שתיים?!, לא, יש לך אחת בדיוק, וזאת אני!" קראה רוקסן ואני נאנחתי בזמן שהיא המשיכה לנאום.

"-ואני לא מתכוונת לשמוע אותך," מישהו הזיז את רוקסן. זה היה אוליבר.

"רוקסן, שמעתי שכל הקפטנים של קבוצות הקווידיץ' מורידים חולצות ורוקדים על עמודי חשפנות במסיבה." אמר אוליבר.

"אז אתה אמור לרוץ לשם, לא?" סיננה רוקסן בארסיות, אבל לפחות זה עבד כי רוקסן מיהרה לרוץ לעבר חדר המועדון של הפלפאף.

"אתה נראה ממש טוב. אתה צריך ללבוש ג'ינסים שהם לא סקיני ומעילי עור לעיתים קרובות יותר." אמרתי וטפחתי לו על שכמו.

"את מתכוונת לבגדים המזעזעים האלו? סחבתי אותם מאח שלי." אמר אוליבר.

"קדימה, בוא נעשה את זה." אמרתי ונתתי לו להניח את ידו סביב כתפיי.

"הגענו, אפשר להתחיל לחגוג!" צרחתי ברגע שנכנסתי בזרועותיו של אוליבר לחדר המועדון של הפלפאף, שהיה מלא בתלמידים.

"אוליבר ולילי? מה הקשר? הוא לא גיי?" שמעתי מלמולים ברחבי החדר והתעלמתי מהם.

"היי, בחור גדול!" קראתי לעבר הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של הפלפאף.

"אני ואוליבר, אנחנו.. התחלנו איזה עניין בחוץ שאנחנו צריכים לסיים." אמרתי לו ב"לחישה", שבעצם דאגתי שתישמע בכל החדר.

"אתה מבין.. תוכל להראות לנו חדר בו נוכל לסיים את העניין הזה?" אמרתי.

"אה...תוכלו לסיים אותו בחדר שלי." אמר הקפטן הבלונדיני בקול נבוך מאוד.

"אוליבר, בוא לכאן!" צרחתי לאוליבר שהיה מרחק רבע מטר ממני.

"הבחור הגדול פה יראה לנו איפה תוכל לסיים את מה שהתחלת." אמרתי.

"אחרייך, חתולה שלי." אמר אוליבר וקרץ.

"גרררררר." אמרתי ועשיתי לעברו תנועה חתולית בידד.

נכנסו לחדר ונעלתי את הדלת היטב, בעודי שומעת את צעדי הרגליים הרבים הנגררים לעבר החדר, כנראה של תלמידים חרמנים/סקרנים.

"אנחנו חייבים לעשות עבודה ממש טובה, בסדר?" לחשתי לו והוא הנהן.

טוב, הרבה צרחות, גניחות וכינויים שקראתי לאוליבר הלכו שם. אני לא ממש גאה בזה, אבל שיכנעתי את עצמי כל הזמן הזה שאני עוזרת לאוליבר.

גם כמה סטירות, הצלפות, אתם יודעים... קפיצות על המיטה... אפילו קרענו לי את השמלה.

דאגנו שהקולות יהיו כמה שיותר רמים, כמה שיותר מעוררים, כמה שיותר סקסיים.

אבל אל תדאגו- לא עשינו כלום. עשינו הרבה קולות, אני מודה. אבל כדי לעשות קולות צריך רק לעשות קולות. אפילו שנאלצתי לתת לאוליבר כמה מכות בביצים כדי שהקולות האלו יישמעו משכנעים, אבל אני הייתי ממש טובה.

לבסוף גמרנו את זה בדרך הכי מפוארת שיש- מכה רצינית לביצים של אוליבר כדי שזה יישמע כאילו אני מינימום שחקנית פורנו בדרגה עולמית, וקריאות רמות של "הו, כן, כן, זה היה הכי טוב שהיה לי בחיים!" ממני. אמרתי כבר שאני שחקנית מעולה?

"תודה." זה כל מה שאוליבר הצליח לומר כשהוא השתרע על אחת המיטות בחדר, לבוש גמרי, כשהוא יודע שמעתה חייו עתידים להשתנות בשלוש מאות ושישים מעלות.

"בבקשה. היי, קח קצת ראיות." אמרתי והוצאתי לו את החולצה מהמכנסיים, שחררתי את חגורתו, פרעתי את השיער שלו ואפילו נשכתי לו את הצוואר (הוא לא נראה נהנה).

לבסוף הורדתי את תחתוני החוטיני האדומים ותקעתי אותם בכיס האחורי של מכנסיו בצורה הכי בולטת שיש, ולבשתי תחתוני כותנה תכולים שהיו לי בתיק.

"היי, תודה. באמת תודה." הוא לחש לי.

"אין בעד מה." אמרתי אם כי כבר התחילו להתגנב לליבי כל ההשלכות של הדבר, שמוקדם בכלל לא העליתי אותם על דעתי.

"לא, באמת, תודה. אני חייב לך." הוא אמר וכיבד אותי בנשיקה על הלחי.

"בהצלחה, אוליבר." אמרתי לו לפני שיצא מהחדר.

הוא פתח את הדלת ואני הבחנתי בעשרות תלמידים מבחוץ, מטים אוזן להקשיב. חצי מהם התפזרו בפרצופים נבוכים ומסמיקים, והחצי השני שאג לעבר אוליבר.

"אז איך היא הייתה, אחי?!" צרח איזשהו גריפינדורי שיכור ותפס באוליבר.

"בואו רק נגיד, שאני אלך מצחיק מחר." אמר אוליבר, מתנדנד מצד לצד.

"מה?!" עשרים בנים תלו בו מבטים מופתעים.

"אני שיכור, בואו נחגוג!!!" צרח אוליבר ועשרות שאגות רמות נשמעו בתגובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא