Your Inner Angel

אוקיי אז קודם כל, סליחה על זה שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות את הפרק...
פשוט אם שמתם לב הוא הרבההה יותר ארוך מבדרך כלל, ולקח לי יותר זמן לכתוב אותו, וגם היה לי שבוע עמוס מבחינת לימודים..
מקווה שתהנו (:

[הרמיוני וטיפה צ'ו באמצע]

הרמיוני רצה דרך הלהבות הסגולות, שנחצו לשתיים ונתנו לה לעבור דרכן ללא פגע.
היא סובבה את ידית הדלת ופתחה אותה לרווחה, עברה מסביב לטרול המסריח שכבר החל למלמל משהו, ומיהרה לחדר הבא.
"רון!" צעקה הרמיוני בייאוש, ורצה לקראתו. רון שכב על לוח השחמט, מחוסר הכרה, ודם זלג מזרועו. הרמיוני רצה לקראתו  והתיישבה על ברכיה ליד ראשו.
"רון! רון, תתעורר," התחננה הרמיוני והחלה להתייפח. "בבקשה, רון, תתעורר." לחשה ודמעה זלגה מעינה. היא מיהרה לנגב אותה והוציאה את השרביט שלה. היא מלמלה משהו ואור כחול יצא משרביטה לכיוונו.
לפתע, רון החל לדמם בכבדות.  דם החל לנזול מזרועו, ואז מרגלו, ולפני שהבינה מה קורה, רון שכב באמצע שלולית דם ענקית. הרמיוני החלה לצרוח "לאאא רון!!!! רוןןןן!!!!!!".

היא התעוררה.
השעה הייתה 5 וחצי בבוקר. השמש כבר החלה לעלות, אך עדיין השמיים היו כהים.
היא התכסתה בשמיכה וניסתה לחזור לישון, אבל התמונה של רון ומסביבו שלולית דם לא יצאה מראשה. הרמיוני הייתה רגילה לסיוטים האלה בדיוק כמו רון והארי, אבל שלושתם אף פעם לא דיברו עליהם.
הרי זה לא הולך לעזור, אז למה להיזכר בזה גם כשהם ערים?
היא קמה ממיטתה, וסידרה את הסדינים. לבנדר ופרוואטי עדיין ישנו, ובריג'יט וגלוריה, השותפות שלה בחדר, ישנו בקצה, ונראה היה שנרדמו בזמן שדיברו אחת עם השנייה.
היא לא רצתה להעיר אותן, אז התלבשה בשקט, ואז יצאה לשירותים. כשסיימה, לקחה את דבריה וירדה לחדר המועדון, שהיה ריק מאדם.
היא פתחה את התיק שלה והוציאה מתוכו את תורת הקסם מאת אדלברט רוח והחלה לקרוא את הפרק האחרון שלמדו בכיתה.
בכל זאת, בחינות סוף השנה מתקרבות, והיא לא יכולה לדחות הכל לרגע האחרון ואז לקבל רק הל"מ!!
היא ישבה שם כחצי שעה וניסתה לקרוא אך לא הצליחה, מוחה היה טרוד במחשבות יותר חשובות כמו לדוגמא מה יהיה במשימה השלישית והאחרונה של הארי,
אם במשימה הראשונה הוא נלחם בזנבקרנית ההונגרית ובמשימה השנייה חטפו את החבר הכי טוב שלו אל קרקעית האגם.
אך זה לא כל מה שחשבה עליו. הרמיוני חשבה על דראקו. איך הוא אמר לה שהוא השתנה ושהוא הפסיק להציק לה, להארי ולרון כששניהם עשו את העבודה בשיקויים בספרייה,
לפני כשבועיים (עבודה שקיבלו עליה קס"מ, דרך אגב!). דראקו אמר שהוא השתנה, אבל הרמיוני לא האמינה לו. אדם לא יכול להשתנות כל כך.
אלא אם כן... צייץ קול קטן בראשה, אבל היא ישר השקיטה אותו וניסתה להמשיך לקרוא, אך בסוף התייאשה ויצאה לאולם הגדול לאכול ארוחת בוקר.
כשהגיעה לשם ראתה שהיא לא לבד.
היו כמה תלמידי שנה ראשונה ושלישית מגריפינדור, שתי תלמידות שנה שביעית מהפלפאף, שלושה תלמידי שנה חמישית מרייבנקלו, ותלמיד רביעית מסלית'רין. זה היה דראקו. הוא לא שם לב אליה כשנכנסה.
היא הלכה אל השולחן של גריפינדור והחלה למלא את צלחתה בסלט פירות וכמה עוגיות קטנות. הוא הרים את מבטו ועיניהם נפגשו. היא חייכה והסיטה את מבטה אך דראקו עדיין התבונן בה.

דראקו היה בספרייה ועשה שיעורים בתולדות הקסם. הוא ישב בשולחן הכי רחוק מהדלת, מוקף בספרים, גליונות קלף, עטי-נוצה וקסתות דיו. הוא רשם משהו על קלף, כששמע צעדים.
הוא לא הרים את מבטו אבל חש בנוכחותו של מישהו. כשסיים לכתוב את המשפט, הרים את מבטו וראה את הרמיוני. היא הסתכלה על המדפים וחיפשה ספר כלשהו, ולא נראה היה שראתה את דראקו.
היא מצאה את הספר שחיפשה, אבל הוא היה במדף העליון, שלא יכלה להגיע אליו. היא עמדה על קצות האצבעות ומתחה את ידה בשיא החוזק,
אך לא הצליחה להגיע למדף, והחלה לקפוץ בשביל להגיע. פתאום הרגישה מישהו מאחוריה, ששלח את ידו והוציא את הספר מהמדף.
היא הסתובבה וראתה את דראקו, מופתעת. "תודה," היא מלמלה והסתכלה בעיניו. היא הייתה שעונה על המדפים, ודראקו היה במרחק קטן ממנה.
הדבר היחיד שעמד ביניהם היה הספר שהוא החזיק. הוא הושיט לה אותו, וכשלקחה אותו מידו, אצבעותיהם נפגשו. הוא הסתכל בעיניה החומות וחייך חצי חיוך,
והיא החזירה לו בצחקוק קטן. היא החלה לזוז, הרימה טיפה את הספר ואמרה "שוב, תודה." חייכה, והלכה משם.
כשהסתכלה אל מאחורי כתפה, ראתה שהוא עדיין מסתכל עליה, בעיניו האפורות.

לאט לאט החל האולם הגדול להתמלא בתלמידים, וכעת, בשבע ורבע בבוקר, הגיעו הארי ורון. "למה קמת כל כך מוקדם?" שאל אותה רון בעודו מכניס לחמנייה שלמה לפיו בביס אחד. 
היא הסתכלה עליו ברתיעה, והארי צחקק מההבעה שהייתה להרמיוני. "סתם, היה לי חלום רע." אמרה ושיחקה באוכל שהיה לה בצלחת עם המזלג, בעודה הגניבה מבט קטן לרון.
"גם לי, יש לי תחושה לא טובה לגבי המשימה בעוד שלוש שבועות.. אתמול בערב הראו לנו מה יהיה, פשוט לא היה לי זמן לספר לכם.
יהיה מבוך ובפנים יהיו הרבה יצורים שאנחנו נצטרך להביס.. הראשון שיגיע לגביע האש ינצח בטורניר." אמר הארי. 
"מה?" נחנק רון מהעוגייה שאכל.
"אל תדאג הארי, אתה תנצח. שום דבר לא יקרה." אמרה הרמיוני בשלווה. כשלבסוף סיימו לאכול קמו והלכו לשיעורים שלהם.

הימים עברו ונשארו יומיים עד המשימה השלישית והאחרונה, ועוד שלושה ימים עד החזרה הביתה. הבחינות כבר עברו, ויאמרו את הציונים מחר.
זה היה יום ראשון, והם לא למדו. כולם ישבו בחדר המועדון של גריפינדור והיה הרבה רעש. פרד, ג'ורג' ולי ג'ורדן היה המקור של רובו.
הרמיוני, רון והארי ישבו על המדרגות ודיברו על המשימה השלישית.
"אתה סתם מלחיץ אותו, שום דבר לא הולך לקרות! זאת משימה של בית ספר, באמת רון..." אמרה הרמיוני, והסתכלה עליו בעיניים מעוצבנות.
"כן אבל אחרי שתי המשימות הקודמות לא ניראה לי שהמבוך הזה יהיה כל כך קל כמו שאת חושבת!" מחה רון והגן על עצמו. הארי ישב ביניהם, והיה נראה מעוצבן.
"רון צודק הרמיוני... אני לא יודע מה יהיה שם, אבל זה לא יהיה משהו טוב,".
הם החליפו מבטים מודאגים, ושקעו במחשבות.
הרמיוני הרגישה טיפה צבועה. במקום לנסות לשכנע את הארי שהכל בסדר, היא חשבה על דראקו. על העיניים האפורות והעמוקות שלו, שאפשר לטבוע בהן...
לא, דיי הרמיוני! חשבה מיד לאחר מכן.
אבל זה נכון, העיניים שלו כל כך יפות.. אפורות ומסתוריות... המשיך הקול הקטן שבראשה.
דיי הרמיוני! את לא יכולה לחשוב מחשבות כאלה! חיי זיקנו של מרלין, זה דראקו מאלפוי! הוא האויב שלך! השתיקה הרמיוני את הקול.
האויב המאוד יפה שלך... הוסיף הקול הקטן ודמם.
הארי היה נראה מאוד מודאג, ורון היה חיוור. היא הסתכלה עליהם, ושלושתם החליפו מבטים ונאנחו.
לאחר כמה רגעים בריג'יט ניגשה להרמיוני וביקשה את עט-הנוצה שלה בחזרה. הרמיוני נפרדה מהבנים ושתיהן עלו במדרגות התלולות למעונות של הבנות.

יום שלישי, היום של המשימה, הגיע.
כשהארי, רון והרמיוני נכנסו לאולם הגדול לאכול ארוחת בוקר, כל העיניים נישאו אל הארי והליחשושים התגברו, אבל כמובן שהוא היה רגיל לזה.
"על מה כולם מסתכלים, הא?" צעק רון לעבר כמה תלמידי שנה שנייה מרייבנקלו כששלושתם התיישבו בשולחן של גריפינדור והחלו לאכול. לאט לאט כולם חזרו לעניינם והפסיקו להתעסק בהארי.
הם סיימו לאכול בשקט, וחזרו לחדר המועדון כי היה להם יום חופשי והם לא למדו.
שלושתם הצטופפו בפינה כמו תמיד, ורון והרמיוני המשיכו בדיון הסוער שלהם.
"רון לא הולך להיות שם דרקון!!!!!" צעקה עליו הרמיוני בפעם השלישית באותה השיחה.
"את תראי! את תראי שצדקתי! יהיה שם דרקון ועוד איך!!!!" צעק עליה בחזרה.
"לא נכון!! הסיבה הראשונה היא שהם כבר השתמשו בדרקונים, הסיבה השנייה היא שהדרקון פשוט לא יכנס למבו – " ענתה לו הרמיוני עד שזה קטע אותה,
"אז הם יביאו דרקון קטן!!!!! תינוק!!!!".
"הדבר הכי מסוכן שהם יביאו לשם זה סקרוטים פוצי תחת!!! אני יותר מבטוחה שהמכשולים יהיו תרגילי חשיבה ודברים כאלה כמו שהיו בהגנות על אבן החכמים.." אמרה הרמיוני בקול בטוח.
"כן, כי זה הלך פשוט מצו – " אמר רון עד שהארי קטע אותו בצעקה.
"אולי נעבור נושא, אני גם ככה לחוץ ואתם מלחיצים אותי עוד יותר!!!" צעק על שניהם ומיד הם השתתקו. כמה ראשים הופנו לעברם.
הארי נאנח ומלמל "סוף-סוף..." בזמן שטמן את ראשו בידיו.
"אני הולך להיכשל. זה היום אחר הצהריים ואני לא יודע מה יהיה שם בכלל." אמר הארי כל כך בשקט, שרון והרמיוני בקושי שמעו אותו.
"נו באמת הארי. אתה מעולה בקסמים! מה שלא יהיה שם, כדאי לו להיזהר ממך." אמרה הרמיוני וליטפה את ראשו. רון הנהן בהסכמה וטפח על גבו. הארי חייך בפעם הראשונה מתחילת היום.

אחר הצהריים הגיע.
הארי, הרמיוני ורון ישבו מול האח ודיברו וצחקו יחד עם נוויל, דין, שיימוס, ג'יני ועוד כמה ילדים. הם שכחו לגמרי מהמשימה, חסרי דאגות לגמרי.
נשמעו כמה צעקות מחוץ למגדל גריפינדור. פרד וג'ורג' יצאו מהחור שמאחורי התמונה כדי לבדוק מה קורה.
"הארי, זה בשבילך." אמר ג'ורג'. הרמיוני, רון והארי החליפו מבטים והארי קם ויצא מהמגדל, בעקבותיו רון והרמיוני. הם הופתעו לראות שם את סדריק דיגורי. הוא עמד שם וגירד בראשו.
"הו הנה אתה הארי, כבר עשר דקות אני דופק פה על התמונה ומבקש שהיא תתן לי לעבור... דמבלדור שלח אותי לקרוא לך, אנחנו צריכים להיות שם לפני שכל התלמידים יבואו." אמר אחרי כמה רגעים והסתכל בבלבול על הרמיוני ורון.
"אממ.. רציתי להגיד לך משהו הארי..." הוסיף ואז שוב הסתכל לעברם.
"כל מה שיש לך להגיד להארי אתה יכול גם להגיד לנו, דיגורי!" אמר רון בתקיפות.
הרמיוני הנהנה בלהט. "אתה בטוח?" שאל סדריק והארי הנהן.
"טוב אז מה שרציתי להגיד לך זה.. תודה." אמר ונאנח. שלושתם הסתכלו עליו מופתעים.
"תודה על זה שנתת לי את הרמז הזה על הדרקונים. היית כל הזמן הוגן כלפיי. אתה בסדר אתה, הארי." הסביר סדריק ואז הוסיף, "בהצלחה היום. אם אני לא אנצח, אז אני רוצה שמי שינצח יהיה אתה. אתה ראוי לזה.".
הארי היה סמוק ונבוך, ומלמל "תודה. בהצלחה גם לך." ואז הסתובב לרון והרמיוני ואמר להם שהם יתראו כבר אחרי המשימה. הוא נופף להם בידו, והלך עם סדריק.

לאט לאט חדר המועדון התרוקן. רון והרמיוני עזבו עם גלוריה, ג'יני ובריג'יט שהיו שקועות בשיחה.
הם הלכו אל מגרש הקווידיץ', שעכשיו במרכזו היה מבוך מחומות שיחים גבוהות, ולא ניתן היה לראות מה מעבר להן.
חמישתם התיישבו ליד נוויל, ארני מקמילן, חנה אבוט וסוזן בונס מהפלפאף. בעוד כרבע שעה המשימה האחרונה אמורה להתחיל. רוב המקומות היו כבר תפוסים.
הרמיוני חיפשה בזוית מבטה את דראקו. היא ראתה אותו יושב ארבע שורות מעליה, יחד עם פנסי פרקינסון, בלייז זאביני, קראב וגויל, ועוד כמה סלית'רינים שלא זיהתה.
פנסי ודראקו חברים? לא, אין מצב.. היא כל-כך... איכס. אבל הם כל הזמן ביחד... בעצם, מה אכפת לי? חשבה הרמיוני לעצמה.
מה אכפת לך? את באמת כל כך עיוורת? צייץ אותו קול קטן ומעצבן. מה זה בדיוק אמור להביע? חשבה הרמיוני, וניהלה שוב פעם את אחד מקרבות המוח שלה בינה לבין עצמה.
הוא מחבב אותך, את מחבב – התחיל להגיד הקול המעצבן אבל הרמיוני קטעה אותו.
באיזה עולם דראקו מאלפוי יחבב אותי? שאלה את עצמה.
בחייך, את יודעת שאני צודקת.. אמר אותו הקול. דראקו מחבב אותך, זה למה הוא כל כך נחמד אלייך, ואמר לך שהוא השתנה. אכפת לו ממך.
אויש באמת,  השיבה הרמיוני לקול בראשה, זה דראקו מאלפוי, היחיד שהוא מחבב זה את עצמו. 

טוב, כנראה שנראה מי מאיתנו צודקת יותר מאוחר.. אמר הקול והשתתק.
לאחר כמה דקות כולם השתתקו. השמיים נהיו כהים וכהים מרגע לרגע.
קולו של לודו בגמן הדהד ברחבי המגרש העצום.
"גבירותי ורבותי, המשימה השלישית והמסכמת של טורניר הקוסמים המשולש עומדת להתחיל! הרשו לי להזכירכם מה מצב הנקודות כעת:
במקום הראשון, עם שמונים וחמש נקודות כל אחד – מר סדריק דיגורי ומר הארי פוטר, שניהם מבית-הספר הוגוורטס!"
תשואות ומחיאות כפיים הדהדו בעוצמה מכל היציעים.
"במקום השני, עם שמונים נקודות – מר ויקטור קרום, ממכללת דורמשטרנג!"
שוב הפעם, נשמעו תשואות.
"ובמקום השלישי – העלמה פלר דלאקור, מאקדמיית בובאטון!"
הארי הסתובב וחיפש את הרמיוני ורון, שנפנפו לו בידיהם, ונוויל שהרים את אגודלו למעלה כאומר שהכל יהיה בסדר.
"אם כך... בהשמע השריקה, הארי וסדריק!" אמר בגמן.
"שלוש – שתיים – אחת – "
שריקה קצרה נשמעה, והארי וסדריק רצו קדימה אל המבוך. ברגע שנכנסו, נדמה היה שהמבוך "בלע" אותם, והם נעלמו מן העין.
שריקה שנייה נשמעה, וכעת קרום רץ אל תוך המבוך וברגע שנכנס, נעלם כמוהם.
שריקה שלישית נשמעה, ופלר נעלמה כקודמיה.
כל המתחרים היו בתוך המבוך, וכל מה שנשאר לעשות כעת, זה לחכות, ולקוות לטוב.

לא עברו אפילו עשר דקות ונשמעה צרחה מתוך המבוך. צרחה נשית.
החלו להשמע התלחששויות מכל עבר, וכל תלמידי בובאטון החליפו מבטים לחוצים ומבוהלים.
עד לאותו הרגע רון והרמיוני היו רגועים, וכעת הם היו כל כך לחוצים שלא יכלו להוציא הגה מהפה. מה קורה שם בפנים לעזאזל? חשבו שניהם.

אחרי כרבע שעה שנשמעה הצרחה הנשית, צעקות מזעזעות הדהדו ברחבי המגרש.
לא צעקות של פחד, לא ולא, צעקות של כאב. של עינוי.
עכשיו כבר לא עברו התלחששויות בקהל, אלא דיבורים של ממש.
עיניו של נוויל נפתחו לרווחה והוא היה נראה ממש מבוהל ומפוחד, וג'יני מלמלה "זה סדריק. שמעתי את צ'ו אומרת לחברות שלה שזה סדריק.".
הרמיוני, רון, נוויל וג'יני ישר הביטו לכיוונה של צ'ו, שנראתה ממש מבוהלת, אפילו יותר מנוויל. הרבה יותר מנוויל.
"אני לא אוהבת את המשחק הזה. אני ממש לא אוהבת את המשחק הזה." מלמלה הרמיוני והחלה לרעוד. רון הסתכל עליה ואמר "גם אני. אני מקווה שהארי בסדר.".
הצעקות של סדריק הפסיקו.
ניצוצות אדומים הופיעו לפתע מעל לנקודה במבוך, והפרופסור פליטיק מיהר להיכנס לתוכו.
לאחר כדקה הוא יצא מהמבוך, ולידו ויקטור קרום ששכב ללא ניע על אלונקה מרחפת.
פרופסור מקגונגל, פרופסור מודי וקרקרוף מיהרו אליו. פרופסור מקגונגל מלמלה משהו ונפנפה בשרביטה, ואחרי עוד דקה ויקטור התיישב והביט סביבו בבלבול.
הוא אמר משהו והמורים החליפו מבטים. מדאם פומפרי מיהרה לקראתו ונתנה לו משהו לאכול. בעזרתו של האגריד הוא קם, והתיישב בשורה הראשונה.

לאחר כמה דקות, אותם ניצוצות אדומים, רחוקים מהנקודה הקודמת. הפעם היה זה פרופסור מודי שהלך. לאחר דקה חזר עם פלר, ששכבה על אלונקה, ונאנקה מרוב כאב.
היא הייתה מכוסה בשריטות עמוקות. פרופסור דמבלדור החליף מבטים מודאגים עם פרופסור מקגונגל ופרופסור סנייפ.
הרמיוני נראתה מבולבלת. מה קורה פה? חשבה לעצמה והסתכלה על רון, שהיה נראה מבולבל לא פחות ממנה.

לאחר כעוד חצי שעה נשמעו צעקות רמות של כמה אנשים ממרכז המבוך.
נראה היה שמתחולל שם קרב. ג'יני הסתכלה בדאגה למרכז המבוך, ורון החזיק את ידה.
"הכל יהיה בסדר, הארי יהיה בסדר." אמר לה, אבל נראה היה שהוא אומר את זה יותר בשביל להשתכנע בעצמו.
גלוריה רכנה לכיוון הרמיוני ואמרה "אני יודעת כמה הוא חשוב לך. זה הארי פוטר, הוא חזק. שום דבר שיש שם במבוך לא יכול עליו.". הרמיוני חייכה ומלמלה "תודה.".
נשמעו שתי צעקות שצעקו אותו הדבר, ואז משהו כבד נפל על האדמה בקול חבטה.
"אני מתחילה לחשוב שאולי צדקת בנוגע לדרקון.." מלמלה הרמיוני והסתכלה על רון בדאגה.
"אני מאוד מקווה שטעיתי.", ענה לה וחזר להביט בציפייה על המבוך.

אחרי כחמש דקות, אור כחול זהר בבת אחת באמצע המבוך, ומיד נעלם.
פרופסור דמבלדור קם בבת אחת. הפרופסורים מודי, מקגונגל, סנייפ, פליטיק והאגריד הסתכלו עליו במבטים מודאגים ושואלים. מיד החלו קולות רמים להשמע מהיציעים.
אף אחד לא הבין מה קרה.
ג'יני קפצה את ידה לאגרוף מרוב לחץ כל כך חזק ומהר, ששכחה שמחזיקה בידו של רון, ומעכה את ידו. מצידו השני, הרמיוני תפסה את זרועו, והחלה להתייפח לתוכה ולמלמל דברים.
עיניו של נוויל נפתחו לרווחה עוד יותר, אפילו שהיה נראה שאין להן יותר לאן להיפתח, וגלוריה ובריג'יט מלמלו דברים כל כך מהר שאף אחד לא הצליח לעקוב.
כמה מהפרופסורים נכנסו למבוך וחזרו כעבור שלוש דקות, ומלמלו משהו לדמבלדור. מקגונגל נראתה בהלם.
לודו בגמן ושאר השופטים, לא נראו מודאגים בכלל.
"קהל נכבד, נא להרגע, אני מבין שהאירועים מרגשים את כולנו, אבל לא צריך לצעוק! לא קרה שום דבר מיוחד שמצריך כזאת התרגשות!" קרא וקולות הדיבור הרמים הפכו להתלחששויות.

לאחר זמן שנראה כנצח, אבל בעצם היה שעה, נשמע רעש.
הארי הופיע על האדמה מחוץ למבוך בחבטה רמה, ובידו הימנית החזיק את הגביע.
מיד נשמעו תשואות, ומחיאות כפיים רמות, וחצוצרות קסומות ניגנו בשיא הרעש.
"זה הארי!!! הוא בסדר! הכל בסדר!!" צעק רון ונעמד. כולם נעמדו מרוב ההתרגשות, וקולות שמחה נשמעו מכל עבר. "האריי בסדר!!!!" החזירה הרמיוני צעקה לרון, ונעמדה כמוהו.
שניהם חייכו כמו משוגעים והחלו לקפוץ ולהתחבק והשתגע ולצרוח מאושר. הם כל כך דאגו לו, והנה הוא! הכל בסדר! כל השורה שלהם נעמדה וכולם החלו לקפוץ מאושר ולהתחבק כמו מטורפים.
"מה הוא מחזיק?" שאלה לפתע ג'יני בקול מפוחד. ארני אפילו לא טרח להסתכל וענה לה בלעג "את הגביע, ברור!" והמשיך לצחוק.
"מה לעזאזל הוא מחזיק?!" והפעם היא צרחה, וכמה מהם החלו להסתכל, ונשימתם נעצרה.
נשמעה צרחה חזקה מכיוונה של צ'ו, ולאחר כשנייה מכיוונה של פלר.  ועוד צרחה, ועוד ועוד. צרחות נשמעו מכל עבר. לא צרחות אושר כמו לפני כמה שניות, אלא צרחות פחד.
כולם החלו להסתכל בבעתה אל כיוונו של הארי. צעקה מזוויעה נשמעה מקדמת היציעים.
"זה הילד שלי!! זה הילד שלי!! הילד שלי!! הבן היחיד שלי!!!!" איימוס דיגורי רץ לרחבה.
"הוא מת!" "הוא מת!" "סדריק דיגורי! מת!" "זה סדריק!!!" נשמעו צעקות כאלה מכל עבר.
ג'יני נפלה על הרצפה והתחילה לבכות. נוויל הרים אותה וכעת שניהם נראו כמו כדור בוכה ומתייפח אחד גדול.
הרמיוני החלה לצרוח כמו שבחיים לא צרחה. רון היה מזועזע. הוא תפס אותה חזק בזרועותיה ומשך אותה לחיבוק ארוך. היא לא נרגעה.
גלוריה ובריג'יט צעקו כל כך חזק. בכל כך הרבה כאב.
אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא יכל לגבור על הצעקה של צ'ו צ'אנג.
צעקה כל כך גבוהה, חזקה, רמה, מהדהדת. בלי הפסקות. היא לא נזקקה לאוויר בכלל.
היא צרחה בכל הכוח. אהוב ליבה, מי שאהבה כל כך הרבה זמן, מת. שוכב על האדמה, ולא זז. היא רצה לעברו, בדיוק כמו אביו, ושניהם התייפחו על גופתו.
היא החזיקה את ידו כל כך חזק. היא לא הייתה רגילה לכך. למראה עיניו הפקוחות לרווחה, ריקות, חסרות הבעה. היא הפסיקה לצרוח, וכעת רק בכתה. בכתה כמו שאף אחד לא בכה אי פעם.
בין כל הדרמה הזאת, כולם שכחו לשים לב להארי. גם הוא בכה. הוא צעק כל כך חזק. 
"הוא חזר!! וולדמורט חזר!!" הרמיוני הפסיקה לבכות ולצרוח והביטה בו.
הוא היה מלא בדם. הרגל שלו דיממה, וגם היד שלו. הגלימה שלו הייתה מלוכלכת בדם, קוצים ואדמה. הגביע היה שמוט על האדמה לידו.
הוא חצי עמד, חצי ישב, ליד גופתו של סדריק. הוא סירב להניח לה.
"לאאאאאא!!!!!!!!!" הוא צעק כשמודי תפס בזרועותיו ומשך אותו לעבר הטירה. "סדרייייקקקקקקקק!!!! לאאאאאאאא!!!!!!!!!"
"הארי." מלמלה הרמיוני והשתחררה מאחיזתו של רון. "הארי." מלמלה שוב פעם ותפסה בידו. "הארי." ענה לה רון ושניהם עברו בין כל האנשים הצורחים, הבוכים, הזועקים, ורצו בעקבות הארי ומודי.
הם לא הספיקו לעמוד בקצב הליכתו של מודי, והלכו מעט מאחוריהם, אך רון והרמיוני שמעו וראו את מודי והארי.
"מה קרה, הארי?" שאל מודי, בזמן שחצו את אולם הכניסה.
"הגביע היה מפתח-מעבר," אמר הארי. "הוא הביא אותי ואת סדריק לאנשהו וולדמורט היה שם... וולדמורט..." הוסיף, ונראה היה שהוא לא כל כך שמח להיזכר בזה, למרות שזה קרה בשעה שחלפה.
"אדון האופל היה שם? מה קרה אז?" שאל מודי, במעין התרגשות קטנה.
הרמיוני ורון החליפו מבטים לחוצים בעודם ממהרים מאחוריהם במעלה מדרגות השיש.
"הרגו את סדריק... הם הרגו את סדריק... הכינו שיקוי... חזר לו הגוף..."
"למי? גופו של אדון האופל? הוא חזר?" של מודי והפעם גל התרגשות קטן עבר בגופו.
"ואוכלי-המוות באו... ואז היו דו-קרב..."
"נלחמת בדו קרב נגד אדון האופל?"
"הצלחתי לברוח... השרביט שלי.. הוא עשה משהו מוזר, וראיתי את אמא ואבא שלי... ואת סדריק, הם יצאו לו מהשרביט... הוא ביקש ממני להחזיר את הגופה שלו..." אמר הארי במעין טראנס.
הוא לא ידע מה קורה מסביבו, ראשו היה במקום אחר.
כעת הם כבר נכנסו למשרד של מודי. רון והרמיוני נכנסו מיד אחריהם.
"ממתי שניכם הולכים אחרינו?" שאל מודי בכעס.
"אנחנו דואגים להארי. אנחנו יכולים להשאר איתו?" שאל רון והרמיוני הסתכלה על הארי בעיניים רועדות ודואגות.
"כן אבל תשתקו ותשבו בפינה," אמר מודי והצביע אל עבר ספה קטנה שניצבה בקצה החדר. "לכאן הארי, בוא שב פה.. עכשיו הכל יהיה בסדר, שתה את זה..." כעת פנה מודי להארי והושיב אותו על כורסא באמצע החדר.
מודי הלך לאחד הארונות ונשמעה חריקה של מפתח המסתובב במנעול, ונתן להארי כוס.
"שתה את זה ותרגיש יותר טוב... תמשיך לספר לי מה קרה, אני חייב לדעת," מודי עזר להארי לשתות את הנוזל. עין-הקסם שלו הסתכלה כל הזמן אל עבר הדלת.
"אדון האופל חזר, הארי? אתה בטוח? איך הוא עשה את זה?" שאל מודי באותה ההתרגשות.
"הוא לקח חומרים מהקבר של אבא שלו, ומזנב-תולע, וממני," ענה הארי והביט סביבו בתמיהה.
"מה הוא לקח ממך, אדון האופל?" שאל מודי בסקרנות.
"דם," אמר הארי, והושיט את זרועו. שרוולו היה קרוע במקום שבו ננעץ הפגיון של זנב-תולע.
הרמיוני פלטה קריאת תדהמה ורון בהה בידו.
מודי פלט נשימה קצרה ושאל "ואוכלי-המוות? הם גם היו בבית-הקברות?"
הארי בהה בחלל האוויר כמה שניות.
"פרופסור מודי... אני לא זוכר שאמרתי משהו בנוגע לבית קברות..." אמר ונעמד, שנייה אחריו נעמדו גם הרמיוני ורון בשרביטים שלופים.
"אקספליארמוס!" צעק מודי, וכיוון את שרביטו לכיוונו של הארי. שרביטו נשמט מידו ונפל אל מתחת לשולחן.
פרופסור מודי נעמד גם כן בשרביט שלוף והסתכל על שלושתם, ואז פלט צחוק מזעזע.
"סוף-סוף הבנת, פוטר, אה?" אמר מודי והחל לצעוד מצד לצד, בעוד ששני שרביטים מכוונים אליו.
"הבין מה?" שאלה הרמיוני.
"בוצדמית מסריחה, לא דיברתי אלייך," אמר מודי והביט בה בבוז. הרמיוני הסתכלה עליו בהפתעה ורון צעד קדימה.
מודי לא חיכה שנייה ושלח בשרביטו אור צהוב שפגע ברגלו של רון וגרם לו ליפול על הרצפה בכאבים, שרביטו נשמט מידו.
הארי והרמיוני התרחקו ממודי טיפה, אבל הרמיוני לא הורידה את שרביטה שהיה עדיין בידה.
מודי הסתכל על הארי.
"שאלתי אותך, אם הוא סלח לחתיכות הטינופת שלא ניסו לחפש אותו, שלא היו מוכנים ללכת לאזקבאן בשבילו. החלאות שלא התביישו לחגוג באליפות הקווידיץ' עם המסכות האלה שלהם, אבל בשנייה ששיגרתי את האות האפל, כולם ברחו."
"אתה שיגרת... על מה אתה מדבר לעזאזל?" שאלה הרמיוני בתמיהה.
"אמרתי לך, הארי, אם יש משהו שאני שונא מכל דבר אחר זה אוכל-מוות שלא נכנס לכלא, הם הפנו את גבם לאדוני, החלאות האלה, דווקא בשעה שנזקק להם, ואני ציפיתי שיעניש אותם, ויענה אותם לפחות.
תגיד לי שהוא פגע בהם הארי..." על פניו של מודי הופיע חיוך מטורף. "תגיד לי שהוא אמר להם שאני היחיד שנותר נאמן.. מוכן לסכן הכל כדי להביא אליו אותך!"
"אתה... לא – זה לא יכול להיות אתה..." מלמל הארי.
"אני הכנסתי את השם שלך לגביע האש, בתור נציג של בית-ספר רביעי! אני הברחתי כל אדם שחשבתי שעלול לנסות לפגוע בך או למנוע ממך לנצח בטורניר! אני שכנעתי את האגריד להראות לך את הדרקונים!
אני עזרתי לך לראות את הדרך היחידה שבה תוכל להביס את הזנבקרנית ההונגרית!" צעק מודי על שניהם, ועל רון שעדיין נאנק בכאבים על הרצפה.
עין-הקסם של מודי חדלה להביט בדלת, והתמקדה בהארי. פיו העקום נפער בחיוך ענק וצחוק מרושע ומטורף יצא ממנו.
"זה לא היה קל... לא היה קל בכלל, לעזור לך לעבור את המשימות מבלי לעורר חשד.. הו לא קלה בכלל, המשימה שהטיל עליי אדוני... זה דרש ממני להפעיל את מלוא העורמה שלי, כדי שאף אחד לא ירגיש שאני הייתי חלק מכך.
אם היית מצליח בקלות רבה מידי, דמבלדור היה חושד. לא ולא – פעלתי מאחורי הקלעים, שאף אחד לא ידע שבזכותי אתה מצליח במשימות. עקבתי אחרייך כל הזמן, פוטר, ידעתי שלא פתחת את הביצה, אז נאלצתי לספק לך רמז – "
"אבל זה בכלל לא היה ככה!" צעק רון מהריצפה. "סדריק נתן להארי את הרמז – "
"ומי נתן את הרמז לסדריק? אוך, אתם, האנשים ההגונים. כל כך קל לשלוט בכם! זה הרי היה ברור שהוא ירצה לגמול להארי על כך שסיפר לו על הדרקונים! אבל אז, נראה היה שאתה עומד להיכשל...
כל השעות ההן בספרייה, ולא הצלחת למצוא את הספר הנכון, שהיה אצלך בחדר כל הזמן! נתתי אותו ללונגבוטום, והוא היה מספר לך תוך שניות, אבל לא ביקשת עזרה, והגאוותנות המטופשת שלך כמעט הרסה הכל!
אז שלחתי את הגמדון-בית הזה שלך לאסוף משהו מחדר המורים, וזייפתי שיחה קולנית עם פרופסור מקגונגל על בני-הערובה שנלקחו, והאם יעלה בדעתוך לחשוב להשתמש באצות זימיזים.
והחבר הגמדון שלך רץ ישר לארונית של סנייפ ומיהר למצוא אותך..."
השרביט של מודי היה מכוון על הרמיוני, היחידה עם שרביט. מאחורי גבו נעו דמויות מעורפלות בתוך ראי-האויבים שעל הקיר.
"הערב במבוך היה לך הרבה יותר קל מכפי שהיה אמור להיות, וזה מפני שאני סיירתי מסביב, והיכולת שלי לראות דרך השיחים אפשרה לי לסלק מכשולים מדרכך.
שלחתי בפלר דלאקור חבורה ענקית של סקרוטים פוצי-תחת כשחלפה על פני, והטלתי קללת אימפריוס על קרום, כדי שיחסל את דיגורי ושניהם לא יעמדו בדרכך לגביע,".
שלושתם בהו במודי. זה פשוט לא ייתכן... חברו של דמבלדור, ההילאי הנודע, זה שתפס כל-כך הרבה אוכלי-מוות... זה לא מסתדר, לא מסתדר לי בכלל! חשבה הרמיוני לעצמה.
הדמויות המעורפלות שבראי-האויבים התחדדו ונעשו ברורות יותר, כעת ראו קווי-מיתאר של שלושה אנשים שהלכו והתקרבו. אבל מודי לא הסתכל לשם. עין-הקסם שלו הביטה בהארי.
"אדון האופל לא הצליח להרוג אותך, פוטר, והוא כל-כך רצה לעשות זאת.. תאר לך איך הוא יגמול לי כשיגלה שעשיתי זאת במקומו.
הסגרתי אותך לידיו - הדבר הנחוץ לו ביותר כדי לשקם את עצמו – ואז הרגתי אותך בשבילו. אני אזכה לכבוד מעל לכל שאר אוכלי-המוות, אני אהיה עוזרו היקר, האהוב ביותר... אהוב יותר מבן..."
עינו הרגילה של מודי התבלטה, ועין-הקסם התמקדה בהארי. הדלת הייתה חסומה, ושלושתם ידעו שהארי ורון אף פעם לא יגיעו לשרביטיהם בזמן, והרמיוני לא תצליח להתמודד נגדו לבד, גם עם היותה תלמידה מצטיינת.
"אתה מטורף," אמר הארי, שלא הצליח להתאפק, "מטורף!"
"מטורף אתה אומר? עוד נראה! נראה מי מטורף, עכשיו, לאחר שאדון האופל חזר, ואני לצידו! – " מודי היה כה עסוק בלצעוק על הארי שלא שם לב שרון תפס בשרביטו.
"הוא חזר, הארי פוטר, לא הצלחת להביס אותו, וכעת – אני מביס אותך!"
מודי הניף את שרביטו ופתח את פיו, אבל לפני שהספיק לצעוק משהו, נשמעו 5 צעקות "שתק!" בחדר, ואור אדום ומסנוור הבזיק בחדר. בקולות נפץ וריסוק התנפצה דלתו של מודי לרסיסים – מודי הועף אחורנית אל רצפת המשרד.
הארי, רון והרמיוני, שעוד בהו בכיוון שבו נראו לאחרונה פניו של מודי, ראו במקומם את פרופסור דמבלדור, פרופסור סנייפ ואת פרופסור מקגונגל משיבים להם מבט מתוך ראי-האויבים.
הם הביטו לאחור, ושם ניצבו כולם, ליד הדלת, ובראשם דמבלדור בשרביט מורם.

גברת וויזלי, ביל, והרמיוני עמדו במרפאה, מסביב למיטתו של רון. מדאם פומפריי עמדה לידם והייתה מיואשת, נראה היה שהם דורשים ממנה לדעת היכן הארי ומה קרה לו. כולם הסתובבו כשהארי, דמבלדור והכלב השחור נכנסו, וגברת וויזלי פלטה מעין צעקה חנוקה. "הארי! הו, הארי!" היא רצה לעברו ומשכה אותו לחיבוק ארוך.
"מדאם פומפריי," אמר דמבלדור. "אנא ממך, הכיני מיטה להארי, ועדיף ליד מיטתו של רון, הוא זקוק לשינה, שלווה ושקט. הוא עבר הרבה היום, אז אני מבקש שלא תשאלו אותו שאלות עד שיהיה מוכן לדבר, ובהחלט לא הערב."
גברת וויזלי הנהנה בראשה והייתה חיוורת מאוד. היא התנפלה על הרמיוני, רון וביל כאילו הם מרעישים, וסיננה "שמעתם? הוא זקוק לשקט ואל תשאלו אותו שאלות!"
"אבל אמא, אנחנו היינו איתו כשמודי – זאת אומרת ברטי קראוץ' הבן – "  אמר רון ודבריו נקטעו על ידי דמבלדור. "נכון, אבל מידע על כל השאר אתם תקבלו בהמשך." וכולם הבינו שכשאמר 'מידע' התכוון למה שקרה במבוך.
אחרי כמה ויכוחים של דמבלדור ומדאם פומפריי על האם הכלב ישאר או ילך (שבעצם היה סיריוס), הוחלט שהוא נשאר.

לאחר כחצי שעה, שבה דמבלדור כבר עזב, וכמוהו גם גברת וויזלי וביל, מדאם פומפריי הביאה להארי כוסית ובתוכה שיקוי סגול כלשהו.
"תצטרך לשתות את כל זה, הארי," היא אמרה. "זה שיקוי לשינה ללא חלומות, תשתה אותו כשתחליט ללכת לישון." אמרה והביטה במבט מעוצבן על הארי, רון והרמיוני.
השעה הייתה כבר 1 בלילה. הארי ורון שכבו במיטות סמוכות אחת לשנייה, והרמיוני ישבה על כורסא ביניהם, מלאה במחשבות.
ולחשוב שעד לפני כמה שעות חשבתי על דברים כה שטחיים... בנים, לימודים, אוך. מה זה משנה כבר. וולדמורט חזר וצריך להיות מוכנים...
"למה את כל כך שקטה, 'מיוני?" שאל אותה רון, באמצע שהוא והארי צחקקו על משהו.
 לקח לה כמה רגעים לענות, וכשענתה, עשתה זאת בלחישה.
"הכל הולך להשתנות, נכון?"
אף אחד לא ענה על השאלה הזאת, והיא נשארה באוויר.
הארי שתה את השיקוי שלו בשקט, הפנה את גבו להרמיוני ורון והתכרבל בשמיכתו.
הרמיוני הצמידה את ברכיה לחזה, וכיסתה את עצמה בשמיכה מאחת המיטות.
רון הסתובב לכיוונה של הרמיוני, ורגע לפני שנרדמה, שמעה אותו לוחש.
"כן."

אוקיי אז זהו לעכשיו, עוד שבוע בערך יהיה עוד פרק (:
מקווה שאהבתם ואני אשמח אם תמליצו ותדרגו את הפרק, וכמובן אם תשאירו תגובה♥ 

הפרק הקודם