חלום שנמשך יותר מידי

שאנל התחילה לארוז את המזוודה שאותה תיקח ביום ראשון  לפנימייה אליה תיסע. היא בכלל לא רצתה לנסוע, אבל לא הייתה לה ברירה. היא גרה עם סבא וסבתא שלה, ולא רצתה להיות להם לנטל. חוץ מזה שאימא שלה באה לבקר בכל יום שלישי, ופנימייה זה פיתרון נהדר לבעיות מסוג זה.

שאנל אהבה את אמא שלה, אבל כבר נימאס לה משקרים. הלב שלה היה שבור לחתיכות עד כדי כך קטנות, שהיא לא ידעה אם הוא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, והפנימייה הזאת הייתה דרך נוחה לברוח. אף אחד בפנימייה לא מכיר אותה, והיא יכולה לפתוח דף חדש, בלי עוינות בילתי מוסברת כלפיה מכל מי שמכיר את הוריה. בלי הצורך לשבת שעה שלמה פעם בשבוע מול אדם כל כך קרוב, ועם זאת, כל כך זר.

לשאנל יש שיער קצר, צבוע בורוד, ועיני טורקיז אטומות. היא לא אומרת לאיש מה היא באמת חושבת, כי היא למדה בדרך הקשה שגם אם שואלים אותה, לא תמיד באמת אכפת.

היא יודעת שיבוא יום והיא תהיה חייבת להתמודד מול עברה, ולסלוח לאמא שלה, ושככל שהיא דוחה אותו יותר, כך יכאב לה יותר כשהוא יגיע, אבל היא לא מסוגלת למחול. לא על כל כך שנים של סבל. במשך שנתיים היא הייתה מחכה בקוצר רוח לרגע בו תצא מביתה, ומתייסרת מהמחשבה שהיא תאלץ לשוב לשם.

שאנל סיימה לארוז. היא שמחה לעזוב את הבית שכל דבר בו הזכיר לה את הוריה. את מה שהם עשו לה. באופטימיות ועם תקווה לעתיד יותר טוב, שאנל נרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא