המשאלה של הלב

מסדרונות הוגוורטס ריקים בשעה הזאת, באופן שהיה די מפתיע אם לא היה מתקיים באותו הזמן נשף חג המולד באולם הגדול. הרמיוני ממהרת הלאה, נחושה להדחיק ממוחה כל מחשבה, אפילו קשורה בעקיפין, על הנשף. זה לא מצליח לה, כמעט מיד היא חוזרת לחשוב עליו שוב. צמחי הדבקון התלויים במסדרונות לא מסייעים לה.

הנשף היה אמור להיות מושלם. ויקטור קרום הזמין אותה, חלומה של כל נערה כמעט. כוכב הקווידיץ'. למרות שהארי היה יותר טוב ממנו, הוא לא היה מפורסם כל כך בזה. לא נורא, בדברים אחרים כן. ובגלל שהיה הראשון והיא לא רצתה ללכת לבד וידעה שמי שהיא באמת רוצה ללכת איתו לא יזמין אותה, היא אמרה לו כן. ואז, שבוע לפני הנשף, רון היה חייב להציע שהיא תלך איתו או עם הארי. פתאום, רק כשהיה זקוק לה, שם לב לזה שהיא בת. כל ההתרגשות שלה מהנשף נעלמה. השמלה המונחת בארונה, מוגנת בקסמים, איבדה מזוהרה בעינייה. כי רון, בטיפשוטו ובחוסר תשומת הלב שלו, לא ידע שהיא מאוהבת בו בסתר. לא ידע שהוא זה שאיתו רצתה ללכת.

ההתרגשות חזרה לבסוף, והגיעה לרמת שיא כמעט כאשר ירדה לאט במדרגות, הישר אל בן זוגה, ויקטור קרום. מבטים מכל סוג כמעט הופנו אליה. קנאה, הערצה, פליאה, חוסר אמון. המבט על פניו של רון נתן לה תחושת סיפוק. היא לא, ואף פעם לא תהיה, מוצא אחרון.

צעדים נשמעו מאחוריה. והרמיוני, שפחדה שהארי או רון החליטו שהם עוזבים את הנשף ושיראו אותה, נכנסה במהירות לכיתה סמוכה. השרביט שלה לא היה עליה, היא לא לקחה אותו כי לא חשבה שתזדקק לו, בטיפשוטה. אז היא לא יכלה לנעול את הדלת. נותר לה רק לקוות שמי שזה לא יהיה לא יפתח דווקא את הדלת של הכיתה הזאת. 
הצעדים התדמו לאט. יותר מידי לאט, באופן מעצבן במיוחד. הרמיוני, שלא רצתה לשקוע שוב במחשבות עצובות על הנשף, פנתה בלית בררה לבחון את הכיתה אליה נכנסה.

למראית עין זאת הייתה כיתת לימוד נטושה מהסוג הנפוץ בהוגוורטס. אבל אם היית נחוש מאוד למצוא בה משהו שיסיח את דעתך, כמו הרמיוני, היית מגלה ראי גדול ומאובק בקצה. והרמיוני, כמובן, גילתה אותו. מתמלאת הקלה על כך שיש משהו שיסיח את מחשבותיה. "ראי ינפתא" נכתב על המסגרת.

הרמיוני התקרבה מיד, מסוקרנת בעל כורחה. היא נזכרה שבשנתה הראשונה בטירה הארי מצא את הראי הזה, וסיפר לה עליו ועל מה הוא עושה. ולמרות שיש לה מושג כללי מה המשאלה שלה היא עדיין סקרנית. ולכן היא מתקרבת.

כצפוי, בראי היא ורון מבוגרים יותר (המבוגרים לא היה צפוי) עומדים מחובקים. לידם עומדים שני ילדים בעלי שיער ערמוני. הילדים שלהם. הם מברכים אותה על משהו שהיא מחזיקה בידה. גליל קלף, כנראה מכתב. והרמיוני שבראי, כמו מרגישה בסקרנותה, מראה לה את תוכן המכתב. כתוב בו שהיא קודמה בתפקיד לראש מחלקת ה... היא לא מצליחה לקרוא איזו מחלקה במשרד הקסמים, אבל ברור לה שזאת משרה נחשקת.

העיניים של הריוני מתמלאות בדמעות, כשהיא חושבת על זה שהסיכויים שהמשאלה שלה תתגשם קלושים. במיוחד אחרי הערב. אחרי איך שהוא הרס לה ערב שהיה אמור להיות מושלם, והיא צעקה עליו שהיא לא מוצא אחרון. הוא באמת היה צריך להפנים את זה, אבל היא לא בטוחה שבדרך הזאת.

היא קורסת כנגד הקיר. לא אכפת לה כבר שאף אחד לא נמצא בחוץ והיא יכולה לצאת. היא מדוכדכת מידי. ואז הדמעות באות, ורון לא שם כדי למחות אותן. לאט לאט היא נרגעת ונרדמת, עדיין לבושה בשמלת הנשף שלה, ראשה מונח על ברכיה והאיפור שלה מרוח. ובאותו הזמן הרמיוני המבוגרת שברא מביטה של עוד ראי, למעשה אותו הראי, ורואה בו רק את עצמה. כי היא מאושרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא