הסוד הרציני - The sirius secret - גמור

פרק אחרון חבר'ה, תהנו ותמשיכו להגיב ^^

רמוס היה במרפאה. מדאם פומפרי כרכרה סביבו, נוזפת בו ומניפה אצבע מול פניו בעודה מרפאת את הקרסול. "אתה צריך לדעת להתנהג יותר טוב מזה, רמוס," היא אמרה לו בין לחש ללחש. "עם מה שאתה צריך לעבור כל חודש, אתה צריך להשתדל להישאר מחוץ למרפאה בשאר הזמן. וזה כולל לא להיפגע מלחשים שיביאו אותך לפה."

"כן, מדאם פומפרי," רמוס אמר בצייתנות, מביט בקרסול ללא עניין בעודו חוזר לצורת קרסול מצורת העגבנייה הגדולה והאדומה שהייתה לו.

"הנה, נעשה." היא הטילה לחש אבחון אחרון ואז הרחיקה את שרביטה, לפתע היא חייכה אליו חיוך חם שגרם לו להרגיש מעט יותר טוב אחרי אירועי היום. "אתה חופשי ללכת."

רמוס נעמד בזהירות, מרגיש הקלה ששני הקרסוליים שלו מתפקדים כראוי. הוא בקושי הספיק להתרחק שני צעדים לפני שמדאם פומפרי שאלה לפתע, "איפה חבריך עושיי הצרות? לפחות אחד מהם מלווה אותך כל הזמן, במיוחד כשאתה פצוע. בדרך כלל אי אפשר להפריד את מר בלק ממך כל עוד אתה פה." היא נעצה בו מבט חודר, שאלה בעיניה.

הוא העביר את משקלו מרגל לרגל. הוא שקל לענות בכנות, מה שאומר שהוא היה עונה בצורה כזאת: "למען האמת, מדאם פומפרי, היום סיפרתי לסיריוס בלק שאני מאוהב בו והוא ברח ומתברר שכל זה חלק מאחת התוכניות המטומטמות של ג'יימס שהוא בהחלט עומד לסבול על זה עינויים רבים. זה למה סיריוס בלק לא כאן ברגע זה."

לא. הוא לא צריך להשפיל את עצמו עוד יותר. "אמ, אני חושב שסיריוס צריך לסיים איזושהי עבודה." זה, לפחות, רק חצי שקר. הוא היה מתערב על הממוצע המושלם שלו שסיריוס עוד לא סיים את המאמר לשיעור שינויי צורה, אז הוא באמת היה צריך לסיים עבודה. רק שהוא, ככל הנראה, לא עושה אותה ברגע זה. לרמוס לא היה מושג איפה סיריוס יכל להיות עכשיו.

מדאם פומפרי הרימה גבה. לפני שהיא הספיקה לומר שהיא בספק שסיריוס עושה איזושהי עבודה, דלת המרפאה נפתחה ולילי רצה פנימה, עיניה פעורות בבהלה.

"רמוס! חיפשתי אחריך בכל מקום וכמה בני שנה ראשונה אמרו לי שהם ראו אותך נכנס למרפאה – אתה בסדר?"

"אני בסדר," הוא אמר, מנסה חיוך מרגיע, מה שלא כל כך עזר אם לשפוט לפי הבעת פניה של לילי. "זה היה רק נקע ו-אר, כלום. מדאם פומפרי אמרה שאני יכול ללכת עכשיו, בכל מקרה."

לילי הציצה בחשדנות על מדאם פומפרי, כאילו כדי לאמת את דבריו. "אתה בטוח? כי אם אתה צריך לנוח אתה יכול, למי אכפת מפוטר וה-" היא הניחה את ידה על פיה והחלה להשתעל. "הנקודה שלי היא," היא אמרה כשהפסיקה להשתעל, "אתה יכול להישאר אם אתה-"

"מיס אוונס, מר לופין בסדר גמור," מדאם פומפרי התפרצה. "זה היה בסך הכל נקע קטנטן. לכו עכשיו, שניכם."

"הו, תודה, מדאם פומפרי. רמוס, אנחנו צריכים- רמוס?" היא הסתובבה רק כדי לצפות ברמוס נעלם דרך הדלת. "חכה, רמ!" היא מיהרה אחריו ותפסה את ידיו במטרה להאט אותו. "מה בוער? לאן אתה הולך?"

רמוס האט ונאנח. "שום דבר לא בוער. אני רק עייף מאוד, זה הכל – קיוויתי ללכת לחדר המועדון כדי לנוח. " הוא חייך בוויתור. "אני מניח שיש מקום אחר שאת רוצה שאני אלך אליו?"

להפתעתו, היא הנידה בראשה וצחחקה בצחוק שדמה מאוד לצחוק המוכר והקונדסאי של ג'יימס, שהיה שמור רק למתיחות הכי טובות שלו. "לא,] למען האמת, אני חושבת שזה רעיון מעולה," היא אמרה, נשמעת שמחה הרבה יותר מדי בשביל רעיון שכזה. היא שילבה את ידה בידו וניסתה לגרור קדימה את רמוס שנעצר.

"באמת?" הוא שאל, לא זז. "למה?"

היא הזעיפה את פניה. "חברה שדואגת לחבר שלה צריכה סיבה מיוחדת? בוא כבר."

הוא הזעיף את פניו חזרה. "אתם זוממים משהו."

לפתע היא החלה להתגונן. "אני לא! עוד לא הידרדרתי לרמה של הקונדסאים, רמוס לופין. איך אתה מעז לומר משהו כזה?!"

 "אה...אוה," הוא אמר, איך שהוא מצליח להכניס מיליון האשמות לשתי ההברות האלה. ואז שאל, כבדרך אגב, "מה זה היה לגבי ג'יימס לפני זה?"

במבט זהיר, היא ניסתה הבעה מזלזלת. "מה היה מה לגבי ג'יימס לפני זה?"

הוא החזיר לה מבט שאמר שהוא לא נפל בפח, אפילו לא התקרב לשם. "לילי, כבר הייתי קורבן של אחת התוכניות של ג'יימס היום ואני ממש לא רוצה להיות מעורב בעוד אחת. מה שזה לא יהיה שאתם מתכננים, תשאירו אותי מחוץ לזה."

הוא הסתובב והחל לרוץ לכיוון ההפוך רק כדי למצוא את עצמו חסום על ידי לילי, שחזתה מראש את המהלך שלו ונעמדה מולו כשידיה על מותניה ורגליה נטועות בקרקע. "חדר המועדון הוא בדרך הזו," היא אמרה בהדגשה, דוקרת את כתפו של רמוס.

הוא חשב במהירות. "למען האמת, לילי, אני חושב שכדאי שאני באמת אנוח במרפאה. הקרסול שלי מרגיש קצת מוזר, עכשיו כשאני חושב על זה."

היא לא זזה סנטימטר. "מדאם פומפרי אמרה שאתה בריא לחלוטין."

"טוב, בלי להעליב, אני חושב שאני יודע איך אני מרגיש הכי טוב.

לילי משכה בכתפיה. "אנחנו יכולים להיכנס פנימה ולתת לה לבדוק אותך שוב, אין לי בעיה עם זה."

הוא וויתר. הוא למד כבר מזמן שכשלילי מתעקשת, קל יותר ללכת עם הזרם מאשר לנסות ללכת נגדו – הרי גם ככה היא תמצא דרך לגרום לו לעשות את מה שהיא רוצה. אין טעם להאריך את הניסיון חסר התועלת.

הוא עקב אחריה בעצב, תוהה בחצי לב איזה סוג של מתיחה ג'יימס תכנן עכשיו והיה בטוח שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר.

הוא היה שקוע כל כולו במחשבות על צרותיו שהוא לא שם לב שהוא עבר דרך החור שמאחורי דיוקן האישה השמנה ונכנס לחדר המועדון מאחורי לילי. רק כשהוא נתקל בה הוא הרים את עיניו, מבוהל וסרק את החדר.

חדר המועדון נראה שונה. התאורה הבהירה שהייתה במקום בדרך כלל, הייתה מעומעמת כעת, ונרות עיטרו את הקירות באדום ולבן לסירוגין. הכורסאות שעליהן ישבו בקונדסאים בדרך כלל, הוחלפו בספא דו מושבית, שהייתה בגוון אדום נעים. לצידה עמד שולחן ושני כיסאות, ועל השולחן אורגנה ארוחה חגיגית. הוא הבחין להנאתו שיש שם גם חבילה קטנה עם השוקולד המשובח 'ברווזי-דבש'. עם זאת, החלק המרהיב ביותר היה התקרה – שנראתה כשמי לילה שחורים עם כוכבים בהירים משובצים בכל מקום. הוא התפעל מהכישוף המורכב, ותהה לרגע איך הצליח לשכנע את לילי לעזור לו בזה. אין שום דרך בה ג'יימס יכל לעשות את זה בעצמו.

שיעול קטן ומובך שהגיע מהצד השני של החדר הוציא אותו מהרהוריו בבהלה. הוא הביט סביב רק כדי לגלות שלילי נעלמה –מתי היא יצאה?- אבל אז ראשו התרוקן ממחשבות כשהוא הביט על תחילת המדרגות למעונות, והוא השתדל לנשום באופן שליו. שם, מביט בידיו התחובות בכיסיי גלימתו, עמד סיריוס המובך מעט.

***

זאת היתה תוכנית מגוחכת.

סיריוס אמר את זה לעצמו שוב ושוב כשהוא עזר לג'יימס לסדר מפת פשטן לבנה על שולחן שפיטר ביקש מגמדוני הבית להביא, יחד עם כל מני מאכלים שהחלו להופיע על השולחן. זה המשיך להדהד בראשו בעוד ג'יימס ופיטר מגרשים את כל הגריפינדורים למעונות שלהם ונועלים את הדלתות, כך שאף אחד לא יוכל לרדת לחדר המועדון. נראה כי המחשבה טבועה בו כשהוא פסע הלוך ושוב במדרגות בהתרגשות, מעיף בדלת מבטים כל כמה שניות. לילי אמרה שהיא תלך ותביא את רמוס – מה לעזאזל לוקח כל כך הרבה זמן?

זה לא עזר שג'יימס הודיע לו על התוכנית רק עשר דקות לפני שהיא נכנסה לפעולה. הוא אפילו לא היה בטוח שג'יימס התייעץ איתו, כי הוא רק שאל מה השוקולד האהוב על רמוס. ג'יימס פשוט הניח שסיריוס לא רק משתף פעולה, אלא אסיר תודה על המאמץ שלו להביא אותו ואת רמוס להיות יחד.

בעוד שסיריוס היה חייב להודות שחדר המועדון נראה נפלא, הוא לא יכל שלא לחשוב שמה שרמוס מחפש עכשיו זה לא משהו רומנטי. הוא כמעט החל לדבר לעצמו מזה שלושים ושתיים פעמים (הוא ספר) במהלך ההמתנה וחשב על מה שהרגיש – אשמה, ציפייה, חרדה, התרגשות, פחד, להיטות ועצבנות והיה בטח שהוא משתגע. אבל בסופו של דבר, מה ששכנע אותו להישאר היתה המחשבה שיראה את רמוס מאושר שוב, שיתקן את הטעות שלו, כדי שיוכל למחוק מזכרונו את הבעתו של רמוס כשהוא דחף אותו ויצא משם. ולכן, לפי ג'יימס (סיריוס עדיין לא היה בטוח שהוא האמין לו) זה ישיג את מה שהוא רוצה.

לבסוף הוא התיישב על תחתית המדרגות כדי לחכות. אבל ברגע שהוא התיישב, חור הדיוקן נפתח ולילי הופיעה בפתח, ומאחוריה הולך רמוס.     

הוא נעמד, ליבו דופק במהירות. רמוס נראה עייף ושיערו היה פרוע, ורק מראהו גרם לסיריוס לרצות לחזור על מה שהם עשו קודם, או בעצם, רק חלק מזה.

זאת בטח לא הדרך הטובה ביותר להתחיל את זה. ועדיין, נראה שרמוס עדיין לא הבחין בו. לילי חלפה על פניו בדרכה למעונות שלה, שולחת בו מבט נוקב לפני שנעלמת במעונות של הבנות. הוא השתעל, צופה ברמוס מביט סביב בבהלה, מנסה לזהות אותו, ואז סדרה של רגשות חלפה על פניו לפני שהחומות שלו עלו והבעה אדישה עלתה על פניו.

שניהם עמדו שם, בקצוות שונים של החדר, לא מדברים. השתיקה נעשתה כבדה מרגע לרגע עד שסיריוס לא יכל לסבול את זה יותר.

מכחכח בגרונו, הוא אמר במבוכה, "היי."

רמוס הכניס את ידיו לכיסים שבגלימתו, מחכה את עמידתו של סיריוס. "היי," הוא החזיר, ואז שוב נפלה השתיקה.

סיריוס צרח בתוך ראשו. לעזאזל עם מזג האוויר הזה. הוא גורם לכולנו להתנהג מוזר.

הוא הביט מסביב, מנסה למצוא נושא לשיחה –כל דבר- שיגרום לשקט הזה להעלם.

מהצד השני של החדר, הוא ראה את רמוס גם מנסה להימנע מהשקט. איש הזאב הניף את ידו סביב החדר ושאל: "רעיון של ג'יימס?"

סיריוס משך בכתפיו בהקלה, מהנהן בהסכמה. "כן, אתה יודע כמה קרניים אוהב להתערב."

"זה באמת לא הסגנון שלך," אמר רמוס. ואז, כאילו שהוא לא יכול לעצור את עצמו, חיוך קל עלה על פניו.

וזה היה כל מה שסיריוס היה צריך. הוא עבר את המרחק בניהם בחמישה צעדים ארוכים וכרך את ידיו סביב איש הזאב המבוהל, קובר את פניו בכתפו של רמוס. "אני מצטער על קודם, ירחוני," הוא התנשם, קולו צרוד במקצת. "אני... נכנסתי לפאניקה."

בקושי מעז להאמין לזה, בלב הולם הוא שאל בהיסוס, "אז – אתה לא נגעל או משהו?"

סיריוס פלט נביחת צחוק. "מרלין, לא, רמוס זה – נגעלתי בדיוק כמו שאתה נגעלת-" סיריוס הרגיש את הסומק עולה בלחייו. "אני באמת נהניתי מזה."

"אה." רמוס ניסה כמיטב יכולתו לשמור על שלווה, למרות שכל גופו רצה לפרוף בריקוד מגוחך לשמע מילותיו של סיריוס. ואז נשמע צלצול אזהרה באחורי מוחו והוא נסוג במהירות מחיבוקו של סיריוס, ליבו מזנק למראה האכזבה על פניו של סיריוס. "חכה רגע, אני חושב שאנחנו צריכים להבהיר משהו פה."

במבט עצבני מעט, סיריוס הנהן.

"אז זה העניין," רמוס כחכח בגרונו והמשיך. "אני – אה, זה, זה לא רק – אני מתכוון, אני – אהה!" הוא השמיע נהימה ותפס בשיערו. "חכה," הוא התפרץ על סיריוס שפתח את פיו. "רק תן לי להגיד את זה." לוקח נשימה עמוקה, סוף סוף, אחרי שנים של הסתרת הסוד שלו, הוא הצליח לגרום למילים לצאת מפיו. "אני אוהב אותך."

הוא עצם את עיניו, מחכה שהעולם התפוצץ.

פותח מעט את עיניו, הוא ראה את סיריוס עומד עם ידיו בכיסים, והוא נראה כמי שנלחם במספר קרבות פנימיים.

אוהו. "אתה לא צריך-" רמוס התחיל בחיפזון.

"גם אני אוהב אותך," פלט סיריוס.

"רמוס מצמץ.

"אני אוהב אותך," חזר סיריוס. תדהמה משתקפת בעיניו בפעורות, נראה שהוא הופתע עד כמה היה זה קל. "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך." מבט של עונג טהור התפשט על פניו. "גודריק הטוב, ירחוני, אני מתכוון לזה! אני אוהב אותך." הקול שלו היה מלא פליאה.

רמוס לא ידע אם לצחוק, לבכות, או לנער את סיריוס עד שיתעשת. כי באמת, למה הוא לא יכל לומר את זה לפני כן?

ושוב, למה הוא לא אמר את זה לפני כן?

סיריוס חשב על החודשים, לא, על השנים המבוזבזות. בגלל שרגשותיו כלפי רמוס היו נעולות בפנים כל כך הרבה זמן.

"אני אידיוט." הוא אמר בקול רם כשהבין את זה.

הוא שמע את רמוס פולט צחקוק קטן. "עם זה אני לא אתווכח," הוא הסכים, ואז אמר בקלילות, "בוא הנה." והפעם, סיריוס הגיע עליו ללא עיקובים.

רמוס הושיט את ידו ותפס בידו של סיריוס, מושך אותו אליו ומרים את ידו הימנית אל פיו, מנשק את החלק הפנימי של כף היד, ממש מעל שורש כך היד.

האינטימיות העדינה שנוצרה בניהם גרמה לצמרמורות לתקוף את גופו של סיריוס. הוא הקיף בזרועותיו את מותנו של רמוס ומשך אותו אליו עד שהיו צמודים לגמרי, ואז חתם את המגע בנשיקה עדינה. הוא רצה שהרגע הטהור ימשך לנצח.

לאחר רגע רמוס נסוג מעט. "רק תבטיח לי דבר אחד."

"כל דבר."

"בלי סודות יותר." רמוס נעץ בו מבט חמור – או עד כמה שיכל בהתחשב בנסיבות.

סיריוס חייך. "בלי סודות יותר," הבטיח. "לשנינו. מרוצה?" והוא משך אליו את איש הזאב לנשיקה סוערת.

רמוס חייך חיוך רחב, עיניו נוצצות, והמשיך להראות לסיריוס עד כמה הוא מרוצה מהתשובה.

***

בארוחת הבוקר ביום המחרת, ג'יימס הביט בהם בתערובת של גאווה ושמחה –ורק מעט געגוע- כשרמוס וסיריוס נכנסו את האולם הגדול, מחזיקים ידיים. הם ישבו יחד, מחליפים חיוכים מבויישים.

פיטר רכן מעל לג'יימס ולחש, "טוב שהצלחת למצוא את המאמר של ירחוני אתמול. רך כף גרם לנו לעשות הרבה עבודה אתמול, מגיע לנו תגמול."

"ששש!" ג'יימס סינן, מניח כמה נקניקיות בצלחתו. "ירחוני לא יודע." תשומת ליבו היתה נתונה לפיטר כשלילי הגיעה ו – לתדהמת כולם – התיישבה במושב הפנוי שליד ג'יימס.

בוקר טוב," אמרה בעליזות כשהחליקה את ידה לתוך כף ידו של ג'יימס (נראה שג'יימס קפא באותו רגע) והעבירה כמה נקניקיות מצלחתו לצלחתה. "איך היה הלילה שלך, רמוס?" היא הוסיפה בחיוך ערמומי.

רמוס הסתובב, מסמיק מעט, אך הצליח להחזיר, "מצויין, למען האמת ,לילי. תודה על העזרה. הו, דרך אגב, מה זה היה שאמרת לגבי הקונדסאים? משהו לגבי זה שאת לא תתקרבי אי פעם לקונדסאי?"

הוא חייך את החיוך התמים ביותר שלו בעוד ג'יימס ירק לתוך הכוס שלו את כל מיץ הדלעת שהיה בפיו.

רמוס הסתובב אל פיטר, מבט זועף מעט על פניו, "היי פיט, אם אני חושב על זה, לא ביקשת עזרה בסיום המאמר לשינויי צורה, הצלחת לסיים אותו בעצמך?"

פיטר נחנק מחביתה שהחל לאכול. "אהמ, כן. כולנו הגשנו אותו הבוקר." הוא העיף מבט מודאג בג'יימס. "קרניים עזר לי."

"קונדסאי תמיד יעזור לקונדסאי בשעת צרה, ירחוני." ג'יימס פיזם, נראה שהתאושש מההלם שתקף אותו לפני כן. "וזאת רק אחת מהתכונות הטובות שלי, לילי," הוא הוסיף, עם מה שהיה אמור להיות חיוך צנוע.

"חבל שלא ראיתי יותר מהתכונות האלה שלך, פוטר," היא ענתה בעוקצנות, אבל ללא שמץ חיוך על פניה.

"זה נחמד מצדך, קרניים," מבטו של רמוס נחת על סיריוס. "חכה – רך כף, מתי אתה סיימת את המאמר שלך? לא ראיתי אותך עובד עליו."

סיריוס נראה ערמומי. "סיימתי אותו מוקדם," הוא שיקר.

עיניו של רמוס הצטמצמו. מחשבה חשודה למדיי עלתה בראשו. "בבקשה אל תגידו לי ש-" הוא התחיל אבל סיריוס לא נתן לו להמשיך כשזרק את עצמו עליו ביאוש והחל לנשק אותו.

ורמוס החליט שלאור כל מה שקרה, במאמר לשינוי צורה באמת לא חשוב כל כך. 

הפרק הקודם