קללת הנצח - נטוש

ככל שיהיו יותר תגובות, יהיו יותר פרקים ויותר מהר... 

תהנו ^^

קאלה לילי

פרק 4

זיהוי 

רמוס היה בספרייה. היה זה ערב יום שישי והוא ישב במקומו הרגיל, קורא את אחד הספרים האהובים עליו בעוד שסיריוס השתרע לידו בצורת האנימגוס שלו. סיריוס חזר מהפרגוד רק לפני שנה, כשהארי חיפש את ההורקרוקסים. הוא גר בהוגוורטס כדי להגן על עצמו, מתחזה לכלב של רמוס, רך כף. אוזניו של סיריוס הזדקרו כשקול צעדים רך התקרב לשולחן בו ישבו. הוא נבח קלות ורמוס הניח את הספר שלו, תוהה מי היה בחוץ קרוב כל כך לשעת העוצר.

הרמיוני הופיעה מבין מדפי הספרים, מעבירה את אצבעותיה על חלק מהם. היא בילתה פה כל כך הרבה זמן עם אימה, עוזרת לה לסדר את הספרים או קוראת אותם. זה היה גן העדן הבטוח שלהן מגודריק, הלגה או סאלזר. דמעה נפלה על לחייה והיא ניגבה אותה במהירות.

כמעט הגיעה שעת העוצר, אבל להרמיוני לא היה אכפת. היא התחמקה מצרות במשך כל כך הרבה שנים, ודודה, סאלזר הראה לה הרבה קיצורי דרך שהשתמשה בהם, ונתן לה עצות רבות לגבי הסיורים. נביחה קלה גרמה לה לעצור ולהרים את עיניה רק כדי להיתקל במבטם של רמוס וסיריוס, שהשתרע על הריצפה בצורת האנימגוס שלו. היא חייכה אליהם. "אכפת לך אם אני אשב פה?" היא שאלה.

רמוס נאנח בהקלה כשהרמיוני צצה מבין מדפי הספרים וחייך אליה, "כמובן שלא. מה את עושה פה? כבר מאוחר."

הרמיוני צחקקה. "קוראת. ואל תדאג; אני מכירה קיצורי דרך רבים," היא חייכה בחזרה.

סיריוס השתנה בחזרה לצורתו האנושית והתיישב. "איך? ואיזה?" הוא דרש.

הרמיוני ירתה לעברו חיוך קטן. "את זה אני יודעת, ואתה צריך לגלות," היא ענתה בעיניים נוצצות.

שעה מאוחר יותר, השלושה עדיין ישבו בספרייה בזמן שרמוס וסיריוס סיפרו לה על ימיהם כקונדסאים. הרמיוני הקשיבה, מעלה זיכרונות איתם. "ואז סבר מאוס רץ כאילו הגהנום רודף אחריו כדי להחביא את האף הזוהר שלו. כדור השמן הזה לא ידע מה פגע," סיריוס חזר, צוחק בכל כוחו על הזיכרון.

הרמיוני עיקמה את אפה. "אל תקרא לפרופסור סנייפ ככה, אתה לא היית אוהב את זה. נכון, מר בלק?" היא אמרה בחריצות.

"תירגעי, הרמיוני. אני רק צוחק," סיריוס התלונן.

עיניה של הרמיוני הצטמצמו. "זה לא מצחיק, אין לך מושג איך ההערות שלך גרמו לו להרגיש. זאת יכל להיות הסיבה שהוא הפך לאדם הנורא שהוא עכשיו; זה גרם לו להיות אוכל מוות," היא סיננה.

עיניו של רמוס התרחבו והוא נזכר במשהו שקרה כשהוא היה בבית הספר. התקרית עליה סיריוס דיבר.

סיריוס וג'יימס חלקו כיפים בזמן שסנייפ רץ מהאולם הגדול, ידיו בקושי מכסות את האף הזוהר שלו. הבנים חשבו שזה היה מצחיק אם יכלו לגרום לאף שלו לזרוח בגלל שזה היה חג המולד, והם חשבו שסנייפ נראה כמו ראלף, האייל של סנטה. הם החליטו שאפו הזוהר של ראלף יעבור אליו. כמובן, שזה לא נראה טוב, וכל האולם הגדול צחק על סנייפ. רמוס גיחך קלות, ידו סביב כתפיה של הרמיוני לאודוון. "יש לכם מזל שלילי עוזרת לפיטר עם החיבור שלו," הוא אמר לשניים.

סיריוס השתעל. "אז? זה הגיע לפוץ הגדול," הוא אמר, עיניו מצטמצמות.

"אל תקרא לסוורוס ככה! אני בטוחה שאתה לא היית אוהב 'שם חיבה' כזה. נכון, בלק?" הרמיוני נהמה.

סיריוס הרים את ידיו בכניעה. "מצטער, מיוני," הוא התנצל.

"אל תשים לב אליי. מה איתו? אתה לא יכול לדעת מה ההערות שלך עושות לו. הוא עלול להתבגר ולהפוך לזקן מריר, אולי אפילו להיהפך לאוכל מוות ולהרוג אותך," הרמיוני זרקה.

"הוא הולך בדרך הזאת בכל מקרה," סיריוס החזיר.

הכעס של הרמיוני התעצם. "אל תדבר איתי עד שתתנצל בפני סוורוס או שתהיה מוכן לקחת בחזרה את מה שאמרת. סוורוס הוא ידיד שלי ושל לילי," היא זרקה, קמה ממקומה ועוזבת בסערה.

הבנים צפו בה בזמן שהלכה. "וואה, מה קורה איתה?" ג'יימס מלמל.

הריב הזה נמשך שבוע על שסיריוס לקח בחזרה את מה שאמר. רמוס יצא ממחשבותיו והסתכל על הרמיוני. 'אחרי מחשבה נוספת, הרמיוני דומה למיוני שלי. אותו השיער, אותן העיניים, אותן הפנים,' רמוס חשב. העיניים שלו התרחבו והוא פגש את מבטו של סיריוס. לפי המבט של פניי חברו, גם הוא הבין. הרמיוני שמה לב להחלפת המבטים ושילבה את זרועותיה. "אוקי, שפכו. מה זה?" היא שאלה, שוכחת שהם לא היו הבנים שלה יותר.

זה אימת את חששותיהם של שני הגברים והם עילפו את הרמיוני לפני שלקחו אותה לחדר הנחיצות, מושיבים אותה בכיסא ומעירים אותה.

"למה לעזאזל עשיתם את זה, בנים?" הרמיוני התנשמה, מסתכלת על השניים.

"את הרמיוני לאודוון, נכון?" רמוס שאל.

הרמיוני נאנחה, "בסדר כן, זאת אני. אבל אני גם הרמיוני גריינג'ר, הרמיוני מרסדס והרמיוני גריפינדור."

השניים נראו מבולבלים. "מה? איך את יכולה להיות הרמיוני גריפינדור? שושלת גריפינדור נגמרה קצת אחרי מותם של גודריק ורוונה. הבת שלהם מעולם לא התחתנה והולידה ילדים. ואת צעירה מדי בשביל להיות כל כך זקנה," סיריוס התווכח.

הרמיוני נתנה לו מבט חד. "אתם רוצים לשמוע את הסיפור שלי או לא?" היא סיננה. שני הגברים הנהנו והתיישבו על ספה שצצה שם.

עשרים דקות מאוחר יותר, הרמיוני סיימה את סיפורה ונשענה לאחור בעוד ששני הגברים נראו בהלם. "אני עדיין גרה באחוזת גריפינדור בחופשות הקיץ, אבל גדלתי בהוגוורטס," היא הוסיפה. סיריוס ורמוס קמו והתיישבו בכל צד שלה, מושכים אותה לחיבוק. "הו, כף חטופה, חזרת אלינו בסוף. אחרי שציפור אש וקרניים מתו, אחרי שזנב תולע בגד בנו ורך כף נכלא, חשבנו שלעולם לא תחזרי. אחרי הכול, נעלמת ברגע שסיימנו את הוגוורטס. היינו בטוחים שנחטפת ונהרגת," רמוס מלמל, מלטף  ראשה כמו שנהג לעשות כשהיה צעיר.

"היי, את בסדר עם זה שאני וטונקס ביחד?" הוא הוסיף, מתחמק מעיניה של הרמיוני בעצבנות.

הרמיוני צחקה. "כמובן. אתם נראים נהדר יחד. חוץ מזה, אני קטנה ממך, טכנית. וגן, כשאני אסיים את השנה השביעית שוב, אתה תצטרך לצאת עם ילדה בשנה הראשונה," היא חייכה. שני הגברים עשו פרצוף והרמיוני צחקה בעצב. "הו אלוהים," היא גנחה, מורידה את ראשה לידיה. "אני אחזור שוב לשנה הראשונה בקרוב. ואז אני לא אראה את הארי או רון, או ג'יני. אני אהיה לבד שוב," היא התנשמה, דמעות יורדות על פניה העדינות.

הגברים חיבקו אותה. "אף פעם לא תהיי לבד. יש לך אותנו," סיריוס חייך.

"אבל לא לתמיד. מה יקרה כשאתם תלכו? מה אני אעשה אז?" הרמיוני לחשה.

רמוס לחץ על ידה. "אל תחשבי על זה. תחיי את היום, לא את מחר," הוא אמר לה. הרמיוני צחקה והשלושה התחבקו שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא