מאה שנה לפני

היה זה שיעור רגיל בהחלט. כיאה לשיעור בתולדות הקסם, היחיד שסיכם את דבריו של הפרופסור בינס, שעוד לא היה ז"ל בזמנו, היה כמובן אלבוס.

שאר התלמידים פטפטו בניהם, זמזמו שירים להנאתם והשלימו שיעורי בית. דרובל שיחק איקס מיקס דריקס עם אלבוס, שאיכשהו הצליח לשלב בין הקשבה לבינס ולבין מעורבות בעסקי התלמידים.

בימי קדם, כאשר הוקם בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, נובא, כי יבוא יום, ופרופסור חדש יעלה בשורות הוגוורטס. יהיה זה מורה אשר הוגוורטס לא ידעה כמוהו, ואשר לא תדע כמותו לעד. יהיה זה מורה, אשר יקשר לבית הספר במלוא עוזו, ולא יעזבהו גם במותו.

סופר, כי בכל שנות כהונתו, יעלה בידם של שלושה תלמידים בלבד להטות אליו אוזן קשבת.

הראשון יהיה קוסם דגול, שברבות הימים יהפוך למנהלו של הפרופסור.

השני יהיה רשע מרושע, אשר העולם לא ידע כמותו מעולם.

השלישית תהה ילידת מוגלגים.

השני, יתרום לרצח הראשון, והשלישית, תתרום לרצח השני. ובכך יסתיים המעגל.

"די!" התפרץ דרובל בלחישה, "משעמם לי! אני לא יכול יותר! אני לא יודע מה לעשות! כל עצם בגופי זועקת- שיעמווווום!! אני חייב שיקרה איזה משהו מסעיר, חבר, או שאני אשתגע!"

אלבוס הבין לליבו והציע, "מירנדה יכולה לקבל 'זוועה' באסטרונומיה."

"לא, לא" ביטל דרובל את דבריו ביוהרה, "מירנדה לעולם לא תקבל 'זוועה' באיזשהו מקצוע. אני מעדיף דווקא את האפשרות שואן סליקטר ובלק יקבלו את העונש שלהם סוף סוף. אגב," הוא פנה לאלבוס, "איזה עונש בחרת להם?"

אלבוס בדיוק פתח בכתיבה בגיליון קלף חדש וענה, "עוד לא חשבתי על זה. מה אתה אומר?"

"פנית לאדם הנכון, ידידי!" ענה דרובל והתרווח, "הממ... בוא נראה... מה ניתן להם?" שאל ברוע.

"לא משהו מרושע מדי" הזהיר אלבוס.

"אני יודע, אני יודע!" אמר דרובל, "מה דעתך על לתת להם שיקוי שיכער אותם? אתה יודע כמה המראה החיצוני חשוב לשתיהם."

"שניהם," תיקן אלבוס והוסיף באכזבה, "אבל לצערי זה בלתי אפשרי. זה לא הולם."

"טוב, בסדר, בסדר," אמר דרובל בקוצר רוח, "אז שלפחות ינקו את חדר המדליות!"

"ללא עזרת קסמים...." הרהר אלבוס בקול.

"כן, כמובן!" ענה דרובל, מסופק.

למרבה שמחתה של הפרופסור דורותי, השיעור נגמר ללא נפגעים פיזית, ורק שני נפגעי חרדה.

"וואו, זה היה גדול!" אמר אבפורת'. הוא עדיין היה מרוצה מכך שהפך את שערה של אמנדה לסגול עם פסים צהובים. כשאמנדה צעקה עליו הוא הסביר לה, שאלו צבעים משלימים ושהיא לא הייתה יכולה לקוות לטוב מזה.

אחר כך אמנדה הפכה את שערו לכחול וכתום, "כי אלו צבעים משלימים!" צעקה. אבל הוא עדיין היה מרוצה. לדעתו, זה רק קירב בינו לבין אמנדה.

"אני לא מאמין שהוא עשה לי את זה!" ילל ארתור בקול בוכים.

"אל תדאג, אף אחד לא ישים לב אפילו" אבפורת' העיף מבט לעבר הר של קפוצ'ונים, משקפי שמש וכובע כתום גדול, אשר היווה ניגוד משמעותי לאבפורת' הצנום והנמוך.

"אם ידעו שזה אני, יעשו עליי חרם חברתי!" קולו של ארתור נשמע במעומעם, "אני אהרוג את הבלק הזה!"

"אבל הפרופסור דורותי אמרה שזה יעבור תוך שעה!" אמר אבפורת'.

"שעה שלמה של סבל!!!!" זעק ארתור, "הזוועות!!!"

"זה בסך הכל חום קצוץ" אמר אבפורת' בתקיפות.

"בסך הכל?? זה רגיל מדי, דה!" אמר ארתור, "וזה דומה לשיער של פרנסואה, אתה לא חושב?" הוא אמר, ואבפורת' דמיין את הבעת הגועל על פניו.

"לא עכשיו, עם צבע השיער היפה שאוליבנדר נתן לו!" אמר אבפורת' בתרעומת.

"כן!!!" שאג ארתור, "והתסרוקת שלי!!! כשאני יניח את ידי על גוש החלאה המטונף הזה אני אתפוס לו את הידיים ואסובב אותן עד שיהיו רכות כמו חמאה, ואז אני ימרח את זה על הלחם ואזרוק לאשפה שיאכלו את זה החתולים!!"

"אבל זה צער בעלי חיים" אמר אבפורת', משועשע.

נשמעה חבטה מאחוריהם. הם הסתובבו וראו שלמישהו נפלו ספרים מהידיים. המישהו הזה היה פרנסואה. הוא היה אדום כמו גמבה אחרי בישול טוב.

זה כבר היה מוגזם. "עוף מכאן יא חתיכת ג'ינג'י מכוער!!" צרח עליו ארתור.

אבפורת' הפנה מבטו לעבר ארתור. "מה אמרת?" שאל באיטיות.

(פרנסואה כבר ברח משם).

ארתור קלט מה אמר. "לא- התכוונתי- זאת אומרת-" גמגם.

"אמרת- ג'ינג'י מכוער!" אמר אבפורת' בקול רם.

"אה- אני-" אמר ארתור, "לא התכוונתי ל-"

"לא התכוונת למה???" שאג אבפורת'. "לזה שהשיער שלי נראה בעיניך מכוער? שהוא ניראה בעיניך ג'ינג'י?!"

"לא- אני- "ארתור התעשת, "אתה זה שכל הזמן אומר שאתה לא ג'ינג'י. אז מה זה נוגע אליך בכלל?"

"אולי כי אליבנדר עשה לפרנסואה את צבע השיער שלי?!"

"אה, נכון" נבוך ארתור, ואז אמר מהר, "אבל- הוא לא מכוער בגלל השיער! הוא מכוער כי הוא כזה חצ'קוניסט!" אמר בחדוות ניצחון.

"אז מה כל עניין הג'ינג'י? אני נראה לך ג'ינג'י??" שאל אבפורת' בתקיפות.

"לא, ממש לא!" אמר ארתור, "תראה- צבע השיער שלך הוא- איך אתה קורא לזה?... חום אדמדם. כן. אבל זה לא משנה איך אתה קורא לזה, העניין הוא שזה יפה לך" הסביר לו, "על פרנסואה האדום והמכוער זה נראה ג'ינג'י, אתה מבין? ועליו זה באמת מכוער, כי כל דבר שיהיה עליו הוא מכוער, כאילו דה, ואפילו התסרוקת שיש לו עכשיו היא- ואני לא מאמין שאני אומר את זה- מכוערת. כי זה פשוט הוא!" ארתור גמר והביט בחשש על אבפורת'.

אבפורת' חשב קצת.

"אני חתיך, נכון?" שאל.

"מאוד!!!" ענה ארתור במהירות.

"ולא רואים שאני ג'ינג'י?" אבפורת' משך באפו.

"אתה לא ג'ינג'י! אתה חום אדמדם! איפה אתה רואה ג'ינג'י??"

אבפורת' התרצה.

"נו טוב," אמר, "אבל תיזהר להבא!" איים.

"כן, כן, ברור!" אמר ארתור במהירות.

אמנדה התקרבה. "הי, מי זה?" שאלה והתבוננה על ארתור העטוף בשכבות.

אבפורת' ענה, "את לא מזהה? זה אר-" –דריכת רגל מארתור- "זאת אומרת- אה- בן דודי וויליאם!" המציא, "הוא בא לביקור, יעזוב עוד מעט..."

אמנדה הסתכלה על ארתור בתמיהה, והפנתה מבט שואל לאבפורת'.

אבפורת' סובב את ידו בתנועה של 'הוא-קצת-קוקו'.

אמנדה גילתה פרצוף מבין. בדיוק אז, נכנס אלבוס לזירה, בעקבותיו דרובל, אשר חיוך מרושע היה נסוך על פניו.

"הי, אב, מי זה?" שאל אלבוס בעליזות. הוא, כמו דרובל, התרגש מהעונש שעמד לתת לארתור.

אבפורת' התבלבל. אמנדה נתנה מבט חשדני. "אה- זה- אה-" גמגם אבפורת', "בן דודנו וויליאם" התחנן בעיניו לאלבוס, מחווה בראשו על אמנדה.

אלבוס קלט מיד.

לפתע אורו פניו והוא קרא בלבביות מוגזמת, "הו, וויליאם! כמה זמן לא ראיתיך, דודני היקר!" הוא אמר וטפח על שכמו של ארתור בעצמה, "כמה גדלת! ממש לא זיהיתי אותך!", ואז התרחק מעט ואמר, "ראית את המדשאות בחוץ? אבפורת'- הראה לו אותן!" הוסיף וגרש אותם משם.

דרובל חשב רגע. האיש ליד אבפורת' היה מוכר לו. "רגע-" פתח.

אך אלבוס פנה לאמנדה, "ראית אולי את ואן סליקטר ובלק? לא? טוב, אנחנו צריכים לתת להם עונש. ביי!" הוא אמר ופנה ללכת.

"רגע!" קראה אמנדה. אלבוס נעצר.

"לא ידעתי" אמרה בקול נוגה.

"לא ידעת מה?" שאל אלבוס במהירות.

"על וויליאם" היא אמרה ברגש.

"אה, כן" אמר אלבוס, ובהרגשה של אם-כבר-אז-כבר הוסיף, "כן, אבפורת' מתייחס אליו ממש יפה, בדיוק כמו אח, כאילו הוא לא חריג בכלל."

"הו!" קראה אמנדה.

"כן, הו, מאוד, אנחנו צריכים ללכת" אמר אלבוס וברח משם.

"אוויר!!!" אמר ארתור והסיר את ערימת הבגדים מראשו.

"אלבוס ממש שיחק אותה, נכון?" שאל אבפורת' בגאווה.

"כן, מגניב שהוא שיתף פעולה" אמר ארתור, "לא ידעתי שהוא מחבב אותי."

"וראית איך הוא קלט מהר את העניין?" שאל אבפורת' בהערצה.

"כן, כן" אמר ארתור בחוסר עניין, "ממתי אתה כל כך מעריץ אותו?"

"תראה, הוא פשוט הציל אותי..."

אבפורת' נזכר בפעם הקודמת שהעריך כך את אלבוס.

היה זה לפני שנים, בבוקר אחד במכתש גודריק.

אבפורת' היה אז בן שמונה, וטייל בחוץ. לפתע הוא ראה את דייב-גרביים-מסריחות וחבורתו המופרעת.

הכינוי דייב-גרביים-מסריחות לא היה שנון במיוחד, לרוע מזלם של כל מכריו.

חבורתו, שהייתה מורכבת מבני עשרה, השרתה פחד על כל ילדי הכפר.

ברגע של טיפשות, החליט אבפורת' להתגרות בהם- מעשה אידיוטי לכל הדעות.

"הי, חבורת מחוצ'קנים וגרביים מסריחות!" הוא התפקע מצחוק זאטוטי לנוכח 'שנינותו' הרבה. לאחר שנרגע הוסיף, "שמעתם פעם על קרם נגד יבלות בטוסיק?! הא הא האאא" צחק, מתלהב מכך שאמר מילה 'גסה'.

את הנערים זה לא הצחיק. הם התקרבו אליו בצעד מאיים.

"אמרת משהו, צוציק?" סינן דייב-גרביים-מסריחות. חיוכו של אבפורת' דעך.

"אה- לא-" גמגם אבפורת', "התכוונתי ל- אה- ההוא ששם-"

"לי דווקא נראה אחרת" אמר דייב והתקרב לאבפורת'.

אבפורת' השתעל. באותו רגע הוא חווה על בשרו את משמעות הכינוי דייב-גרביים-מסריחות.

מזל שאלבוס, בן העשר, עבר באותו הרגע ברחוב. הוא ראה את אבפורת', וקלט מיד מה קרה. הוא האט, והתקרב בצעדים מדודים.

"אה, אבפורת'!" קרא, "כמה זמן חיפשתי אותך!" הוא היה כבר במרחק של מטר וחצי מאבפורת', ואז, ברגע של תושייה, הוא משך משם את אבפורת' המשותק וצעק לו, "רוץ!". הם החזיקו ידיים ורצו לעבר המחסן של הגברת נוריסון.

חבורת הנערים, אשר קליטתם לא הייתה מהירה במיוחד, עמדו במשך חמש שניות תמימות במקום, מוכי הלם.  לבסוף התעשתו, והחלו לרדוף אחרי אלבוס ואבפורת' שכבר היו במרחק ניכר.

אלבוס חטף את כובעו של אבפורת' וזרק אותו לפנייה צדדית, בעוד הוא מושך את אבפורת' לכיוון אחר. הם עלו על המחסן של הגברת נוריסון.

אלבוס ניתח מהר את הנתונים: למחסן היה מחובר חבל כביסה, ועל הגג היה מונח מוט ברזל קטן. הנערים, שסוף סוף קלטו שהכובע לא מוביל לאלבוס ואבפורת', התקדמו לעברם.

אלבוס תפס את המוט, הניח אותו על החבל, תפס את אבפורת' מוכה ההלם והם החליקו במורד חבל הכביסה. "יופי," קרא אלבוס ברוח, "עכשיו המטומטמים האלה לא ידעו לאן הלכנו!". באותו רגע אבפורת' התעורר מקיפאונו. "יוהו!" צעק בחדווה, והנערים שמעו אותו.

"הנה הם!" הם צעקו ועלו על הגג.

אלבוס הספיק לרטון "חתיכת אידיוט-" בדיוק כשהחבל נקרע והם נפלו היישר על הדשא של ביתם.

הפרק הקודם		הפרק הבא